אוכריסטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קנקן יין וכוסות, וצלוחיות עם קרומי לחם, בכנסייה בפטיסטית בגרמניה.

אוכריסטיה, ובעברית הוֹחָדָה[1]יוונית: εὐχαριστία', "הודיה", ובתעתיק ללטינית: Eucharist; בארמית קרבנא קדישא, "הקרבן הקדוש", בכתיב סורי: ܩܘܪܒܢܐ ܩܕܝܫܐ) היא טקס נוצרי, בו מקודשים ונאכלים לחם ויין, המייצגים את בשרו ודמו של ישו. לפי הברית החדשה, ישו עצמו ציווה על תלמידיו במהלך הסעודה האחרונה לקיים את הטקס, והוא נחגג על ידי המאמינים הנוצרים כבר בימי השליחים. האוכריסטיה היא מעשה הפולחן המרכזי והחשוב ביותר בנצרות, והיא מציינת את קורבנו של ישו על הצלב, המכפר על חטאי האנושות. האוכריסטיה נערכת ברוב מוחלט של זרמי הנצרות. היא המוקד של המיסה בכנסייה הקתולית ושל הליטורגיה הקדושה בכנסיות האורתודוקסיות, ושל טקסים ותפילות נוספים בכנסיות אחרות. היא מכונה בין היתר "הקרבן הקדוש" בכנסיות דוברות-הארמית, "סעודת האדון" בזרמים פרוטסטנטיים, "האחדות הקדושה" בקרב קתולים ועוד.

בשל המעמד המרכזי שלה, האוכריסטיה הייתה מושא למחלוקות קשות, בייחוד בתקופת הרפורמציה. במאה ה-12 לערך, חדלה הכנסייה הקתולית (ללא החלטה רשמית, אך התמורה התפשטה במהרה ובאופן גורף) לאפשר לקהל לשתות מן היין, ורק הכומר לגם ממנו. הדבר נומק בדרך כלל בכך שאין זה יאה ש"דמו של ישו יטפטף מזקניהם". הדרישה לקבל יין עם הלחם, או "קומוניון משני הסוגים", הפכה לקריאת הקרב של ההוסיטים, ושל הפרוטסטנטים בכלל אחריהם. פולמוס חריף ועמוק יותר נסוב על מהות האוכריסטיה. הראייה התאולוגית הקלאסית של הטקס היא שהיין והלחם הופכים לדמו ולבשרו של ישו בפועל ממש, באופן נסי, ועל המאמינים לאכול אותם כדי לקחת חלק בקורבנו ולזכות בטובין הרוחניים שהוא מעניק. הבנה זו נשענת על דברי ישו בבשורה על פי מתי "קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי... שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי" המוזכרים בניסוח דומה מאוד גם במרקוס, לוקס והאיגרת השנייה אל הקורינתים. הכנסייה הקתולית הגדירה תמורה זו במושג טרנסובסטנציאציה, והניסוח התאולוגי הרשמי הוא שמהותם הפשוטה של היין והלחם אובדת במהלך השינוי. הכנסיות המזרחיות נמנעו בדרך כלל מלדון בדקויות של האופן בו מתרחשת התמורה, אם כי השקפתן זהה. במאה ה-16, הלותרנים סירבו לקבל שהלחם והיין נעשים בשר ודם ממש, אך התעקשו כי ישו נוכח בטקס באופן ממשי ומהותו מצויה שם לצד זו של העצמים המקודשים. הצווינגליאנים סירבו להאמין בנוכחות ממשית כזו, והגדירו את האוכריסטיה כטקס קדוש ביותר אך סמלי בלבד, המהווה זכרון ולא השתתפות בקורבן. בעמדת הביניים, הקלוויניסטים סברו שישו נוכח באמת אם כי רק באורח רוחני ולא גשמי. זרמי שוליים מעטים, בעיקר הקווייקרים, לא מקיימים את האוכריסטיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוכריסטיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האח יוחנן: המילה "הוחדה". באתר הכנסייה הקתולית בישראל בעברית.