אחריות ציבורית

אחריות ציבורית הנה עקרון לפיו אדם הנמצא בתפקיד ציבורי צריך לתת דין וחשבון לציבור, ולהפגין אחריות באופן מילוי תפקידו. ממלא תפקיד ציבורי אחראי כלפי הציבור על התחומים שבאחריותו. הוא אחראי באופן אישי על מה שעשה או לא עשה במילוי תפקידו. הרעיון בבסיסה של האחריות הציבורית הוא של נאמנות ציבורית. נבחר הציבור הוא הנאמן של הציבור, שאחת מחובותיו היא האחריות הציבורית.

משמעות האחריות הציבורית

האחריות הציבורית היא אמצעי להשגת מטרה של התנהגות נאותה של אנשי ציבור. לחובת האחריות הציבורית שלושה עקרונות - שקיפות, דיווחיות-מסירת דין וחשבון, ונשיאה באחריות. ללא האחריות הציבורית עשוי משטר דמוקרטי להפוך למשטר אוטוקרטי, להתנהל בצורה שרירותית, ולהמעיט בזכויות האדם.

האחריות הציבורית כוללת הן את הצלחת איש הציבור בתפקידו והן התנהגות מכובדת וראויה עליה חייב איש הציבור להקפיד. ההתנהגות נמדדת בשלושה מישורים - ראשית היא צריכה להיות על פי חוק, שנית היא צריכה להיות מתוך שיקול דעת - אסור לאיש הציבור לשרת אינטרס אישי, לפעול במצב של ניגוד עניינים ולהפעיל את סמכותו כדי לשרת אינטרסים של מקורבים לו באופן אישי או אינטרסים של מגזר צר שהוא מקורב אליו. עליו לשקול רק שיקולים ענייניים, לא לחרוג ממתחם הסבירות ולפעול באופן מידתי. ושלישית על איש הציבור לפעול באופן ראוי, כלומר ביושר, הגינות וצדק ומתוך שאיפה שהתנהגותו תוכל לשמש מודל לחיקוי.

אחריות איש הציבור מובילה מדיווח שלו לציבור, אל הביקורת מטעם הציבור וממנה היא עשויה להביא לנקיטת פעולות נגדו. מטרת פעילות אלו להעניש בגין ההתנהגות הפסולה כדי להתריע ממנה וכן לתקן את הדורש תיקון.

המפתח לאחריות ציבורית הוא הציבור. ממשל אחראי הוא תוצר פעילותם ומעורבותם של אזרחים אחראיים אשר לוקחים את חיי הציבור ברצינות, דואגים להתעדכן בסוגיות החשובות לחייהם, דנים בסוגיות אלה בפומבי ומהווים בקר של פעולות הממשל.

אחריות מיניסטריאלית (מוסדית)

הדוגמה המובהקת ביותר של אחריות ציבורית היא אחריות מיניסטריאלית. אחריות מיניסטריאלית היא האחריות של חבר ממשלה (שר או ראש ממשלה) לכל הנעשה בתחום שתחת אחריותו. אחריות מיניסטריאלית היא נדבך חשוב במשטר דמוקרטי. היא מסמלת את חובת הדיווח והאחריות של החבר הממשלה בפני הפרלמנט ובפני הציבור. במדינות בהן מוטמעת תרבות של אחריות מיניסטריאלית נהוג שראש הממשלה ו/או השר מתפטרים במקרה של מחדל חמור בתחום לו הם אחראים. זאת אפילו כשהתוצאות אינן חמורות, על מנת לשמור על אמון הציבור בממשלה.

ישנה אחריות מיניסטריאלית אישית (ישירה או עקיפה) ואחריות מיניסטריאלית כוללת:

אחריות מיניסטריאלית אישית

מתייחסת למעשה, משגה או מחדל של שר או של ראש הממשלה. במקרה זה השר/ראש הממשלה אחראי למעשים ולהחלטות שלו באופן אישי, כלומר הוא נושא באחריות אישית לאופן שבו קיבל החלטות, הפעיל שיקול דעת ופעל או הורה לפעול. במקרה של מחדל נתפס חבר ממשלה כנושא באשמה. בדרך כלל, הביטוי של נטילת אחריות מיניסטריאלית אישית היא התפטרות מהתפקיד הציבור.

האחריות האישית יכולה להיות אחריות אישית ישירה הקשורה למחדל של חבר הממשלה עצמו, או עקיפה כלומר מחדל שנעשה על ידי הכפופים לו. משמעות האחריות האישית העקיפה היא קיום אחריות על תפקוד הכפופים לחבר הממשלה - כחלק מתפקידו עליו לעקוב, לפקח על הכפופים לו ולוודא שהם ממלאים את הוראותיו.

האחריות האישית מתייחסת בראש ובראשונה שאלה האם נושא התפקיד פעל לפי החוק. מעבר לכך נבחנת האחריות האישית באופן שבו בעל תפקיד, נבחר או ממונה, פועל ומתפקד בשלושה מישורים:

1. המישור הניהולי-המוסדי (פרסום הנחיות, דאגה לקיום מנגנוני פיקוח ובקרה, מינויים ראויים).

2. מישור קבלת ההחלטות (תהליכי קבלת החלטות ראויים וסדירים)

3. המישור הערכי על פיו על נושא המשרה חובת נאמנות לאינטרס הציבורי וחובת הזהירות.

בנוגע לדרג הממונה ישנו גם היבט של מישור מקצוע - האם לאדם יש הכשרה וניסיון שמתאימים למילוי התפקיד.

אחריות מיניסטריאלית כוללת

מתייחסת לאחריותו של ראש ממשלה/שר לכל מעשה או מחדל הקשור לתחום עליו הוא ממונה, גם אם נעשו שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו. במסגרתה על חבר הממשלה לתת דין וחשבון על התנהלות הגוף או המוסד עליו הוא ממונה.

אחריות ממשלתית משותפת

משמעותה של אחריות זו היא שראש ממשלה ושרים אחראים כגוף אחד על כל ההחלטות והפעולות שמבצעת הממשלה וכן על פעולותיו של כל אחד מהשרים בה. השרים מקבלים עליהם את החלטות הממשלה, ואין באפשרותם לחלוק עליהן במידה ואושרו על ידי הממשלה בהצבעה. חבר ממשלה שאינו מסכים עם דרכה יכול להתנגד להחלטה בתוך הישיבות אך לא בפומבי, או לחלופין לפרוש מהממשלה

אחריות ציבורית של ראש ממשלה

ראש ממשלה אחראי למעשיה של הממשלה ולמחדליה, הרבה מעבר לאחריות המשותפת המוטלת על כל אחד מחברי הממשלה. הוא מרכיב את הממשלה, קובע את סדר יומה ויוזם את החלטותיה העיקריות. המידע הנמסר לו רחב, מפורט ויסודי יותר מהמידע הנמסר לשרים, לכן אחריותו רחבה וחלה גם על מעשי ממשל שלא היו לרצונו ואף על מעשים שנעשו שלא בידיעתו.

אחריות ציבורית בישראל

בישראל, אחריות ציבורית אינה מעוגנת בחוק או במשפט אך קיים חוזה בין השלטון לציבור לפיו על ממלא תפקיד ציבורי להשתמש בסמכויותיו באופן האחראי, השקול והשקוף ביותר לטובת הציבור. מדובר בהיבט הנורטיבי של אחריות ציבורית, על פיו מי שממלא תפקיד ציבורי צריך להפגין אחריות לציבור (responsibility) באופן מילוי תפקידו, והוא גם אחראי בפני הציבור (accountable) על התחומים שתחת אחריותו. הוא אחראי באופן אישי על מה שעשה או לא עשה במילוי תפקידו.

בישראל אין תרבות של לקיחת אחריות ציבורית על מחדל ואין בדרך כלל התפטרות בעקבותיו. נטילת האחריות הפוליטית מצומצמת לשאלת האחריות החוקית והפלילית, ללא התייחסות רחבה יותר לשאלת הדבר האחראי והראוי לעשותו. קיימת נסיגה לאחור בנוגע ללקיחת אחריות ציבורית בישראל, כאשר בעבר נבחרי הציבור כיבדו את זכותם של מנגנוני הפיקוח הדמוקרטיים (רשויות החוק, מבקר המדינה, ועדות חקירה ועוד) לתבוע מהם לשלם במשֹרתם על כישלון . שחיקת האחריות הציבורית בישראל באה לידי ביטוי גם בהתכחשות לה, בהתחמקות ממנה ובניסיון לכפור בעצם חשיבותה, כשההתכחשות לה הפכה מכזו המופיעה במקרים נקודתיים לתופעה רחבה יותר. יש הטוענים כי הציפייה ללקיחת אחריות ציבורית מוצגת על ידי שוחרי טובתו של מי שכשל כטהרנות וצדקנות

כאמור, האחריות המיניסטריאלית אינה מעוגנת בחוק. חוק יסוד: הממשלה אינו קובע במפורש את קיומה של אחריות מיניסטריאלית של השר בפני הכנסת. החוק מציין את קיומה של אחריות משותפת של הממשלה בפני הכנסת, ואת אחריותו של השר בפני ראש הממשלה לתפקידים שעליהם הוא ממונה. ועדות החקירה בישראל תרמו לעיצוב הנורמה של אחריות מיניסטריאלית. תרומתן גם בהליך הפומבי שהן מקיימות. במהלכן נדרשים נבחרי הציבור להסביר באופן פומבי את שיקול הדעת שלהם ואת הפעולות שהם עשו או לא עשו. ועדות החקירה בישראל לא התייחסו בדרך כלל במסקנותיהן לאחריות מיניסטריאלית כוללת אלא לאחריות מיניסטריאלית אישית. המלצותיהן מתחלקות להמלצות אישיות ולהמלצות מערכתיות. קיימת בישראל מסורת על פיה מסקנות ועדות החקירה, ובעיקר מסקנותיה האישיות מיושמות על ידי הממשלה, עם זאת בשנים האחרונות ההמלצות אינן מיושמות. כך למשל התקבלו כל המלצות ועדת אור שקבעה כי מפקדים ובעלי תפקידים נוספים צריכים לעזוב את תפקידם, אריק שרון התפטר בעקבות ועדת סברה ושתילה, ובעקבות המלצות ועדת אגרנט התפטרו ראש אמ"ן, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום. לעומת זאת ההמלצות המערכתיות והאישיות של ועדת גלבוע, שהתפרסמו במאי 2023 לא התקבלו על ידי הממשלה .

אחריות ציבורית על פי ההלכה

במאמרו משנת 2012 "מנהיגות וקבלת אחריות בהלכה" כותב הרב יובל שרלו כי ביהדות יש ציפייה מאדם המתמנה לתפקיד ציבורי לראות את אחריותו כחלק בלתי נפרד מחובתו הדתית. נביאי היהדות וחכמיה התבטאו פעמים רבות בחומרה כנגד מנהיגים שלא מילאו את תפקידם, וגרסו כי תנאי הכרחי לאחריות הציבורית הוא תפיסת התפקיד כשרות ציבורי ולא כשררה. על פי התורה, קיימת סכנה כי מנהיג הציבור ישכח שנועד להיות משרת ציבור, וכי יראה את עצמו במרכז, ואת הציבור כנועד למלא את צרכיו במקום להפך. התורה קובעת למלך ולשלטון קוד אתי קפדני, המונע שחיתות שלטונית. על פי העקרונות היהודיים על מנהיג שנכשל להודות פומבית בכישלונו, לקחת אחריות על תוצאות מעשיו ולשלם את המחיר עליהן, להתרחק ממוקדי הכוח וההשפעה ולהתנהג בענווה. אם לא יעשה כן לא יוכל לחזור לתפקידו. מוטלת עליו גם האחריות ליצור מערכות שלא יאפשרו לו ליפול שוב, לספק הוכחה מוחלטת של עזיבת תחומי הכישלון ולהטות את המדיניות לכיוון נגדי כדי לשקם את הנפילה.