איגרות החוכמה
איגרות החוכמה (בערבית: رسائل الحكمة, תעתיק: רַסַאאִל אַל-חִכְּמַה) הן כתבי הקודש של הדת הדרוזית. הספרים מועתקים אך ורק בכתב יד, הנכתב על קלף על ידי סופר המוכשר לכך. הם נקראים רק בקרב חכמי הדת בחברה הדרוזית (عقال, "עוקאל"), ונשמרים בסוד מפני ההדיוטות (جهال, "ג'והאל").
תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
באיגרות החוכמה נכללות 111 איגרות. המזרחן הצרפתי יליד המאה ה-18, סילבסטר דה סאסי, טען כי מספרן של האיגרות הוא למעשה 113, וזאת בהתבסס על כתב יד מ-1583 המצוי בספרייה הלאומית של צרפת. בכתב היד הזה ישנן שתי איגרות נוספות, הממוספרות כאיגרות 69 ו-70. עם זאת, זהו כתב היד היחיד שבו שתי האיגרות הללו מופיעות. לפיכך, נהוג שלא להחשיב את שתי האיגרות הללו כחלק מהקאנון הדרוזי.[1] המסורת הדרוזית נוטה לייחס את כתיבת האיגרות לשלושה מחברים עיקריים: חמזה בן-עלי, שחיבר את איגרות מספר 35-5, א-תמימי, שחיבר את איגרות מספר 40-36, ובהאא א-דין, שחיבר את איגרות מספר 41–111. חלק מהאיגרות נושאות את תאריך כתיבתן.[2]
הדעה המקובלת במחקר היא שהאיגרות נערכו עוד במאה ה-11 על ידי בהאא א-דין בשבתו במצרים. עם זאת, לפי האמונה הדרוזית, מקבץ האיגרות ועורכן היה המלומד הדרוזי ג'מאל א-דין א-תנוח'י, שישב בלבנון במאה ה-14.[3] ב-1700 שמו לראשונה אנשים לא-דרוזים את ידם על כתב יד של איגרות החוכמה. הוא הובא ללואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ומאז הוא מאוכסן בפריז. כתבי יד נוספים דלפו במהלך מלחמותיו של אבראהים פאשא בשנות ה-30 של המאה ה-19, וכן במהלך מרד הר הלבנון.[4] ארבעים איגרות החוכמה הראשונות באו לדפוס בעבודת הדוקטורט של דויד בראייר. ב-2007 יצא לאור תרגום לצרפתית של איגרות אלה, מאת דניאל דה סמט.[3]
111 האיגרות מחולקות לשישה ספרים:
- הספר הראשון קרוי בשם אַ-סִגִ'ל (السجل, "הצו"), ומכיל את איגרות 1–14. איגרת 1 עוסקת בהיעלמותו של הח'ליפה הפאטמי אל-חאכם, הדמות המרכזית בדת הדרוזית. איגרת 2 עוסקת בענייני היתר לאכילת מזון. איגרת 3 כוללת ויכוח של אל-חאכם עם היהודים והנוצרים. איגרת 4 כוללת את הוויכוח שלו עם הקרמטים. איגרת 5 עוסקת בשבועה שעל המאמין הדרוזי לקבל על עצמו כדי לקיים את מצוות הדת. איגרת 6 שוללת את דת האסלאם. איגרת 7 מציגה את עקרונותיה של הדת הדרוזית. איגרת 8 עוסקת במעמד האישה בעדה הדרוזית. איגרות 9–12 עוסקות באלוהותו של אל-חאכם. איגרות 13–14 עוסקות בנביאי הדת האחרים.
- הספר השני קרוי בשם אַ-רַד (الرد, "המענה"), ומכיל את איגרות 15–40. איגרת 15 שוללת את הדת העלווית. איגרת 16 שוללת את נביאותו של מוחמד בן אסמאעיל א-דרזי, שהיה ממייסדיה של הדת הדרוזית אך חברי הדת התכחשו לו בהמשך דרכם. איגרות 17–19 עוסקות בסוגיות שונות בענייני הדת הדרוזית. איגרות 20–22 עוסקות במינויים בתוך העדה הדרוזית. איגרות 23–28 וכן איגרת 34 עוסקות בדרכים שבהם אפשר לקיים את חיי הדת. איגרות 29–31 מכילות תפילות. איגרות 32–33 עוסקות במעמדו של חמזה בן-עלי. איגרת 35 קוראת למאמינים לא לאבד את אמונתם חרף היעלמותו של אל-חאכם. איגרות 36–40 הן איגרותיו של א-תמימי. איגרת 40 קרויה בשם "אַל-קַצִידַה אַל-מִימִיַה" (القصيدة الميمية, "השיר החורז באות מים"). שיר זה, בן שלושים הבתים, עוסק בראשית התפתחותה של הדת הדרוזית.
- הספר השלישי קרוי בשם אַל-גֻ'זְא אַל-אַוַּל (الجزء الاول, "החלק הראשון"), ומכיל את איגרות 41–55. איגרות 41–44 עוסקות במבוכה של המאמינים הדרוזים עקב היעלמותו של אל-חאכם. איגרות 45–49 עוסקות במינויים בתוך הדת הדרוזית. איגרות 50–52 מתפלמסות עם מתנגדי הדת. איגרות 53–55 שוללות את הנצרות.
- הספר הרביעי קרוי בשם אַל-אִיקַאט (الاقاط, "ההערה"), ומכיל את איגרות 56–70. באיגרות אלה מצויות הנחיות לקהילות הדרוזיות כיצד לקיים את חיי הדת.
- הספר החמישי קרוי בשם אַל-מִעְרַאג' (المعراج, "העלייה לשמיים"), ומכיל את איגרות 71–77. איגרות אלה עוסקות בסוגיות שונות בענייני הדת הדרוזית.
- הספר השישי קרוי בשם אַ-תַוְּבִּיח (التوبيح, "התוכחה"), ומכיל את איגרות 78–111. איגרות 78–86 מתפלמסות עם מתנגדי הדת. איגרות 90–93 וכן 100–101 עוסקות בהופעתם מחדש של אל-חאכם ושל אל-חמזה. שאר האיגרות עוסקות, בין השאר, בכללים אתיים ומסחריים.
איגרות 1–4 שונות במידה ניכרת מאיגרות 5–111. מעבר לעובדה שאלו האיגרות היחידות שלא מצוין מיהו כותבן, אפילו במסורת הדרוזית, אלו גם האיגרות היחידות שבהן אל-חאכם מופיע כדמות בשר ודם, ואלוהותו אינה מוזכרת. בעוד שבאיגרות 5–111 אל-חאכם זוכה לכינוי "מַוְּלַאנַא גַ'לַּ דַ'כְּרֻהֻ" (مولانا جل ذكره, "אדוננו יתעלה זכרו"), באיגרות 1–4 הוא מכונה בשם "אַמִיר אַל-מֻאְמִנִין" (امير المئمنين, "מפקד המאמינים"). זהו התואר שבו כונו כל הח'ליפים שקדמו לאל-חאכם. בכך איגרות 1–4 מציבות את אל-חאכם באותה שורה עם יתר הח'ליפים ולא מעניקות לו מעמד מיוחד. לפי המסורת הדרוזית, איגרות 1–4 הוצבו בכוונת מכוון בראשית "איגרות החוכמה", כדי לשוות להן אופי של ספר מוסלמי. כיוון שאיגרות אלה אינן כוללות מונחים דרוזיים וכתובות בסגנון מוסלמי, אלו הן האיגרות היחידות המותרות לקריאה בקרב ההדיוטות בחברה הדרוזית (جهال, "ג'והאל"), ולא רק בקרב חכמי הדת (عقال, "עוקאל").[5] האיגרות מזכירות את הקוראן פעמים רבות ואף מצטטות ממנו פסוקים למכביר. עם זאת, הקוראן זוכה באיגרות החוכמה לא ליחס חיובי אך גם לא ליחס שלילי, מה שעשוי להעיד על יחסם של המאמינים הדרוזים לקוראן, ככתב קודש חשוב, אך לא קדוש.[6]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מאיר בר-אשר, "איגרות החוכמה", בתוך בתוך מאיר בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2017, עמ' 396-393
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איגרות החוכמה לקריאה (בערבית)