נביא

משה – גדול נביאי ישראל, כפסל מאת מיכלאנג'לו, הניצב בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי שברומא

נביא הוא אדם המדבר בשם האל. המסר שהוא מעביר בשם האל קרוי נבואה. בתקופות קדומות היו מגיעים אל הנביא אנשים שרצו להתייעץ בקשר לייעודם או עתידם, דברים שבהווה, או קבלת תמיכה ומזור נפשיים. לעיתים רבות החזיקו מלכים בחצרם נביא מיוחד שייעץ להם מבחינה אסטרטגית. לעיתים תפקיד הנביא הצטמצם למסירת העתיד או לראיית דברים נסתרים.

בישראל היו נביאים שאחזו גם בעמדה מוסרית והוו סמכות שיפוטית, והיו בעלי תפקידים נוספים: מתווך בין העם לאלוהים, מחנך רוחני ומוכיח בשער, ובשל כך נביאים לעיתים היו בעימות עם העם ומנהיגיו. יחסו של הנביא אל העם היה דו-ערכי, מחד גיסא – הוא אחד מהם, ומאידך גיסא – הוא נציג האל בעולם.

נביא ביהדות

ערכים מורחבים – הנבואה במסורת ישראל, הנבואה הקלאסית בישראל

היהדות רואה בנביא אדם במדרגה רוחנית גבוהה של התקשרות ודבקות בה'. הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז): "הנביא – אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו... ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם".

משה נחשב לגדול נביאי ישראל, והוא זוכה למקום של כבוד גם בנצרות ובאסלאם. משה חרג ממקומם של נביאים מפני שהיה בנוסף מייסד העם, מכונן חוקה ומנהיג פוליטי. התנ"ך מתאר שרשרת בת מאות שנים של נביאים ובני נביאים, המשתלבים באופן כלשהו בהנהגת ישראל: יש שמכתירים מלכים, כמו שמואל; יש ששופטים, כמו דבורה; יש שיועצים למלכים, כמו חולדה הנביאה; יש המוכיחים בשער כמו אליהו, אלישע ועמוס; ויש החוזים את העתיד, החורבן או הגאולה, כמו ירמיהו וישעיהו.

היהדות שואפת להגיע למצב שבו עם ישראל כולו יגיע למדרגה זו של נביא הדבק בה' כפי שהדבר מתבטא בדברי משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר יא, כט), וכפי שכתבו יואל הנביא: ”וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי.” (יואל ג, א–ב). ויחזקאל הנביא: ”וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.” (יחזקאל לט, כט)

לאחר חורבן בית המקדש הראשון החלו להיעלם הנביאים הקלאסיים. חגי, זכריה ומלאכי פעלו בתקופת שיבת ציון ונחשבים לנביאים האחרונים. בתלמוד נכתב בשם רבי יוחנן "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (בבא בתרא, י"ב, ע"ב), ומאידך מובא בשם אבדימי שדווקא מהחכמים לא ניטלה הנבואה ובשם אמימר ש"חכם עדיף על נביא".

הגמרא קובעת כי "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה", ומכאן שרק ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות אמרו נבואות בעלות משמעות לדורות. בספר שמואל מתואר כיצד שאול הולך אל הנביא כדי למצוא אתונות אבודות, ומאוחר יותר מצטרף לקבוצת נביאים ואף מתנבא בעצמו, ומהפסוקים ניכר שבימיו הנבואה הייתה דבר מקובל ויומיומי, ולא רק בהקשר מוסרי, מדיני או היסטורי. מקומן של הנשים לא נפקד מתחום הנבואה, והתנ"ך מספר על נביאות אמת כמו דבורה וחולדה. הגמרא מייחסת נבואה לשבע מהדמויות הנשיות שבמקרא, והמדרש מעיד: "כשם שעמדו להם לישראל ששים ריבוא נביאים כך עמדו להם ששים ריבוא נביאות".

לפי תפיסת התלמוד נביא צריך להיות אדם בעל שאר רוח, והוא בבחינת "חכם, גיבור ועשיר". הרמב"ם מזכיר בכתביו מספר פעמים שהוא עתיד לכתוב ספר על הנבואה, אך עיוניו בתחום זה נכללו לבסוף בספר מורה הנבוכים.

חוקרי מקרא אקדמאים רבים עסקו בספרות הנבואה וגם פיתחו תאוריות על התגבשותה, יחזקאל קויפמן למשל תהה על משמעות הקשר בין מהות הנבואה ובין הגילום הספרותי שלה, שהעניק לנו את ספרי הנביאים כפי שהם מוכרים לנו. וכן הפילוסוף שפינוזה למשל פתח את ספרו מאמר תאולוגי-מדיני בדיון על מהות הנבואה. הוא הצביע על כך כי הביטוי "רוח ה" הוא אלגוריה ששימשה לכל כשרון מיוחד, אך לא לגורם על-טבעי. כמו-כן טען כי הנביאים ניבאו "לפי יכולתם", כלומר לא זכו להשגות שחרגו מנתוני הנפש הטבעיים שלהם, וזכו להוקרת העם בשל "חסידותם ויציבות נפשם", אך לא בשל ידע או חכמה פלאיים.

הבחנה בין נביא אמת לנביא שקר

התורה מציגה שיטה להבחין בין נביא אמת לנביא שקר: "וכי תאמר בלבבך: איכה נדע את-הדבר, אשר לא-דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא-דברו ה', בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו" (דברים י"ח, כ"א–כ"ב), כלומר: ניתן לדעת בדיעבד אם אדם היה נביא אמת או שקר, לפי התקיימות נבואותיו. הרמב"ם כתב שאמנם הנביא נבחן בניבוא עתידות, אולם נבואת פורענות עשויה להתבטל אם השומעים יחזרו בתשובה, כפי שעשו אנשי נינוה בספר יונה, ולכן אינה יכולה לשמש אבן בוחן לנביא. רמב"ם מבסס את דעתו בין השאר על דברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת". הרמב"ם מזכיר מקרה בו גם הבטחה טובה לא התקיימה.

התנ"ך מספר על מקרים בהם נביאים הוכיחו את אמיתות שליחותם באמצעות אות או מופת פלאי. לדוגמה: משה קיבל מהאל שלושה אותות פלאיים כדי לגרום לבני ישראל להאמין בו; אליהו הוריד אש מהשמיים על חיילי המלך אחזיה; וישעיהו הסיג את צל השמש לאחור. הרמב"ם כתב כי אין לבקש מנביא "אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם" אלא לבחון אותו פעמים רבות בחיזוי מדויק של העתיד.

תפקידי הנביא בישראל

• שליח האל, המבצע את המשימות שמצווה לו האל.
• הדרכת העם בדרך הרצויה, הוכחתו על חטאיו והחזרתו בתשובה.
• תפילה בעד העם ולימוד סנגוריה עליו בפני האל.
• ניבוי עתידות וגילוי נסתרות.

נביא ביוון הקדומה

קסנדרה נביאת טרויה

ערך מורחב – אורקל

בדת יוון האורקל ענה בשם האלים על שאלות של המאמינים, למשל כהנת אפולו שישבה בדלפי, ונקראה הפיתיה. בנוסף היו חוזים שפירשו מסרים שהועברו מהאלים בעקיפין במעוף ציפורים, בקרבי חיות וכדומה.

האורקלים יכלו להיות כהנים או אנשים רגילים שהאלים בחרו לתת להם את הנבואה, למשל קסנדרה שקיבלה את הנבואה לאחר שהאל אפולו חשק בה.

בדומה ליהדות גם בתרבות יוון נשים יכלו להתבלט בתחום הנבואה.

חוסר היכולת של האדם להימלט מגורלו, כפי שהשתקף בנבואה, מהווה תמה מרכזית במיתולוגיה ובספרות היוונית. מוטיב זה משמש במגוון רב של טרגדיות ומחזות, כגון אדיפוס המלך, אנטיגונה ואחרים.

נביא באסלאם

ערך מורחב – נביאי האסלאם

הכינוי "נביא" בימי הראשונים

בתקופת הראשונים מספר חכמים נקראו בשם "נביא", ביניהם רש"י, רבנו תם, ור' שמואל החסיד. יש חוקרים שטענו שכל מי שנקרא כן הוא מחמת עסקם בנסתרות. וכראיה לדבר מציינים את רבי עזרא ממונקטור שנקרא בכמה מקומות "נביא", ובכמה כתבי יד נמצאו תיאורים שהוא עשה עליית נשמה. שרגא אברמסון דחה דבריהם, שהרי חכמים רבים נקראו כן גם מבלי שהיו מפורסמים על עיסוק בקבלה.

כמו כן, בשירת ספרד והמושפעים ממנה התואר נביא היה שגור למשורר. בטעם הדבר, ר' משה אבן עזרא הסביר שזה לקוח מן המקרא. ור' ידעיה הפניני הסביר: "בהיות המשורר חכם קראוהו נביא".

ראו גם

• נבואה
• הקדשה לנבואה
• הנבואה במסורת ישראל
• הנבואה הקלאסית בישראל
• חכם עדיף מנביא
• רוח הקודש
• נביאי האסלאם
• נבואותיו של נוסטרדמוס
• האורקל מדלפי

לקריאה נוספת

• Jonathan Stökl, Prophecy in the Ancient Near East: A Philological and Sociological Comparison, Leiden: BRILL, 2012 ISBN 9004229922

קישורים חיצוניים

• המאמר "נבואה עממית ונבואה קלאסית", מאת אילון אביבי
• חיים מזר, תוחלת החיים של נביא, בבלוג של אלי אשד באתר "רשימות", 8 ביולי 2009
• נביאים, דף שער בספרייה הלאומית