אילנה רות ברמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרופ' אילנה (איליין) רות ברמן (1981)

אילנה (איליין) רות ברמן (2 באפריל 1923 - 4 בדצמבר 1997, באנגלית: Elaine Ruth Berman) הייתה חוקרת בתחום רפואת עיניים, פרופסור מן המניין בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בבית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, והקימה וניהלה את מעבדת המחקר לביוכימיה של העין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה והתחנכה כאילנה (איליין) רות סיגל בשיקגו, אילינוי, ארצות הברית, למיני לבית סקס וסמואל סיגל. היה לה אח אחד, אדווין.

למדה בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון (Hyde Park High School) בשיקגו.

עם סיום התיכון פנתה ללימודים אקדמיים. היא למדה לתואר ראשון, שני ושלישי בארצות הברית. בשנת 1943 סיימה תואר ראשון במדעים באוניברסיטת שיקגו. בשנת 1951 סיימה תואר שני בביוכימיה באוניברסיטה זו. בשנת 1955 סיימה תואר שלישי באוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי.

בשנת 1957 לאחר סיום מלחמת סיני, עלתה, ממניעים ציוניים, עם בעלה ועם שני ילדיה הקטנים לישראל.

לאחר עלייתה החלה לעבוד כמרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית ובחלוף הזמן התמנתה לפרופ' מן המניין.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עלייתה לישראל הוזמנה ברמן לעבוד בבית חולים הדסה עין כרם על ידי פרופ' יצחק מייכלסון מנהל מחלקת עיניים בבית החולים. בשנת 1960 הקימה, ובהמשך גם ניהלה, את מעבדת המחקר לביוכימיה של העין. במהלך עבודתה בבית החולים הכשירה דורות של סטודנטים לרפואה בתחום רפואת העיניים.

נודעה כמומחית עולמית לביוכימיה של העין. עסקה בחקר מחלות גנטיות ומטבוליות של העין. חקרה תהליכי מטבוליזם של ויטמין A ואת האפקט של ויטמין E בהגנה על רקמות העין כנגד רדיקלים חופשיים. בשיתוף עם רופאי מחלקת העיניים של הדסה פתחה שיטות לדיאגנוסטיקה של מחלות עיניים גנטיות. פרסמה עשרות מאמרים בכתבי עת מובילים ופרסמה בשנת 1991 ספר מחקרים עדכני בתחום: "ביוכימיה של העין" (Biochemistry of The Eye). 

בשנת 1979 הקימה את האגודה הישראלית לחקר העין והראיה.[1]

מאבק להשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמן קיבלה הודעה מהנהלת בית החולים הדסה על סיום עבודתה ופרישתה לפנסיה בגיל 60, למרות שגיל הפרישה למנהלי יחידות (גברים) הוא 68. בעקבות ההודעה חברה לפרופ' תרצה כהן ולפרופ' אדית קיי, שקיבלו גם הן הודעות דומות מבית החולים בדבר סיום עבודתן ופרישה לפנסיה בגיל 60, ושלושתן דרשו מהנהלת בית החולים להשוות את גיל הפרישה שלהן לגיל פרישה של פרופסורים גברים, במעמד מקצועי זהה. לאחר שנתקלו בסירוב נחרץ, גם מארגון "הדסה" העולמית שאליו פנו, הן גייסו למאבקן את פרופ' עו"ד פרנסס רדאי ואת פרופ' ניצה שפירא ליבאי. הן פנו לבית הדין לעבודה מיוצגות על ידי פרופ' פרנסס רדאי והגיעו בסופו של דבר להסכם פשרה עם הנהלת בית חולים הדסה בדבר השוואת גיל הפרישה של נשים לגיל הפרישה של גברים (65), וקביעת גיל 68 כגיל פרישה למנהלות של יחידות כמותן. תביעה זו וההסכם היוו פריצת דרך בתחום השוואת גיל הפרישה באוניברסיטאות לנשים וגברים. המהלך הובל בהמשך על ידי פרנסס רדאי בבג"ץ נעמי נבו, ובעקבותיו נחקק חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז-1987.[2]

עיסוקים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמן הייתה שחקנית גולף מצטיינת. נמנתה עם החברים הראשונים של מועדון הגולף קיסריה, ניצחה בשלל תחרויות, ובשנת 1961 (שנה לאחר הקמתו של מועדון הגולף) הייתה אלופת ישראל הראשונה בגולף.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייתה נשואה לרב ד"ר מורטון מאיר ברמן (1899-1986, באנגלית: Rabbi Morton Mayer Berman) - רב קהילה רפורמית ותיקה בשיקגו - Isaia Israel (לימים: KAM Isaiah Israel) ופעיל בהנהגה הציונית הכלל-ארצית בארצות הברית. ד"ר מורטון ברמן היה בעלה השני: היא הגיעה ממשפחה מתבוללת, ולאחר שהתאלמנה מבעלה הראשון בגיל צעיר, החלה לבקר בבית הכנסת ושם הכירה את בעלה לעתיד (הרב ד"ר מורטון ברמן). הרב ד"ר מורטון ברמן היה הרב הרפורמי הראשון ש"עשה עלייה" לישראל. לאחר העלייה החל לעבוד בקרן היסוד כמנהל המחלקה לארצות דוברות אנגלית בארגון.

אם לשני בנים ובת. בתה, ד"ר סוזי פישר, הייתה חברת סגל ההוראה בתוכנית לתואר שני - המחשבה הביולוגית - באוניברסיטה הפתוחה.

ברמן התגוררה בשכונת בית הכרם בירושלים.

מבחר מפרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האגודה הישראלית לחקר העין והראיה
  2. ^ פרנסס רדאי, Raday, Frances, תיאוריה משפטית, חקיקה והתדיינות פמיניסטיות בישראל: רטרוספקטיבה (2007). 2007, 16, עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (דפנה ברק ארז עורכת), Hebrew University of Jerusalem Legal Research Paper, 2007