אימרה אונגאר

**אימרה אונגאר**
**Ungár Imre**
לידה	23 בינואר 1909; בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	22 בנובמבר 1972 (בגיל 63); בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית
מקום קבורה	בית הקברות פרקשרטי בבודפשט
מוקד פעילות	הונגריה
מקום לימודים	האקדמיה למוזיקה פרנץ ליסט בבודפשט
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	אספרנטו, הונגרית
כלי נגינה	פסנתר
פרסים והוקרה	פרס קושוט (1949); פרס פרנץ ליסט (1962) ;

אימרה אונגאר (בהונגרית: Ungár Imre; בודפשט, 23 בינואר 1909 – בודפשט, 22 בנובמבר 1972) היה פסנתרן הונגרי-יהודי, זוכה פרס פרנץ ליסט ופרס קושוט, מורה למוזיקה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימרה אונגאר נולד במשפחה יהודית. הוריו היו אברהם אונגאר (1875–1938) והרמינה קצבורג.^[1] כילד קטן, בגיל שלוש, איבד אימרה את ראייתו בגלל גידול מוחי. תחילה למד במכון וקסלמן לעיוורים ואחר כך למד נגינה בפסנתר אצל איז'ו רוזנפלד ולאחר מכן אצל אישטוואן תומאן באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט. הוא נתן קונצרטים מאמצע שנות העשרים של המאה ה-20, הן בהונגריה והן מחוצה לה. בשנת 1926, ב"קונגרס הלאומי הראשון להגנת הכישרונות" שאורגן על ידי משרד הדת והחינוך הציבורי ברשותו של השר הרוזן קלבלסברג קונו, הוענק לאונגאר הפרס הראשון של התחרות בבודפשט. בשנת 1932 הוענק לו הפרס "סיגנום לאודיס" ("מדליית הכשרון הצבאי" או סיגנום לאודיס (בגרמנית: Militär-Verdienstmedaille) הוא פרס שייסד פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ומלך הונגריה). אונגאר התחתן בתקופה זו; אשתו הייתה אילונה גלרי, בנם, אישטוואן, נולד ב־1945.^[2]

אבן דרך חשובה בקריירה שלו הייתה תחרות שופן בוורשה בשנת 1932, בה זכה בפרס ראשון משותף עם הפסנתרן הסובייטי אלכסנדר אונינסקי. לאחר מכן הוא אפילו סייר וניגן בארצות הברית - בהצלחה גדולה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר להולנד, ממנה הצליח לחזור להונגריה רק בשנת 1943. בזמן שלטון מפלגת צלב החץ הוסתר בשל יהדותו על ידי המורה למוזיקה לאיוש יארמר. הוא חידש את הקונצרטים בשנת 1945. בקונצרטים שלו היו זכורים במיוחד הפרשנויות ליצירותיהם של יוהאן סבסטיאן באך, וולפגנג אמדאוס מוצרט, לודוויג ואן בטהובן, פרדריק שופן, פרנץ שוברט, קלוד דביסי, בלה בארטוק וזולטאן קודאי. הוא לא אהב הקלטות ותקליטים אך ברדיו הופיע לעיתים קרובות.

בשנת 1949 הפך למורה באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט והמשיך בעבודתו בהוראה עד מותו על אף עיוורונו. היו לו מספר תלמידים מכובדים, כגון פסנתרנים לאסלו ברנאי וטמאש נמט, והמלחין זולטאן דורקו. הוא היה עמית לעבודה של בנצה סאבולצ'י, אלדאר טוט ויוז'ף גאט. העיוורון שלו עצמו מסביר מדוע הוא עזר כה רבות בלימוד מוזיקה לעיוורים וגם העסיק מורים למוזיקה עיוורים. הוא גם פרסם מאמר על כך בכתב העת Parlando, "תפקידו של המוזיקאי העיוור בחינוך המוזיקלי של החברה שלנו". משנת 1953 ועד מותו כיהן כסגן נשיא איגוד העיוורים.

בשנת 1970, הטלוויזיה ההונגרית יצרה עליו סרט דיוקן איכותי שכותרתו Portrait of Artist on Imre Ungár. הוא נפטר בשנת 1972 מסרטן.