בלה בארטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בלה בארטוק, 1927

בלה ויקטור יאנוש בארטוק (הונגרית: Béla Viktor János Bartók; ‏25 במרץ 188126 בספטמבר 1945) היה מלחין ופסנתרן הונגרי, מגדולי מלחיניה של הונגריה (ביחד עם פרנץ ליסט).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעורים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלה בארטוק נולד בנאג'סנטמיקלוש, עיירה בצפון באנאט, אז בחלק ההונגרי של אוסטרו-הונגריה שעברה לאחר זמן לתחום רומניה, לאב מוזיקאי חובב ולאם מורה לפסנתר וגדל בהונגריה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר מותו של אביו בשנת 1888 הייתה אמו פאולה, גרמניה במוצאה, הדמות המרכזית בחייו. בשנת 1894 עברה המשפחה המצומצמת לפוז'ון (Pozsony), כיום ברטיסלאבה, שם מצאה האם עבודה קבועה. בארטוק הראה כבר בגיל צעיר יכולת מוזיקלית מפותחת, והמעברים התכופים של המשפחה נבעו בחלקם מרצונה של פאולה בארטוק לספק לבנה את המורים הטובים ביותר. בארטוק עסק בלימודי הפסנתר והצליח ללמד את עצמו קומפוזיציה על-ידי קריאת פרטיטורות.

תחת ההשפעה של חברו ללימודים, המלחין ארנו דוהנאני, הלחין בארטוק מוזיקה קאמרית בסגנון ברהמס. בשנת 1899 עבר לאקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בבודפשט בעקבות דוהנאני. התפעלותו של בארטוק מריכרד שטראוס, בשילוב עם הרגש הלאומי ההונגרי שחש, תרמו להלחנת היצירה הגדולה הראשונה שלו: הפואמה הסימפונית לכבודו של לאיוש קושוט גיבור המהפכה ההונגרית בשנת 1848.[1]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את האקדמיה למוזיקה, פתח בארטוק בקריירה של נגן פסנתר בקונצרטים (במהלך חייו הופיע בארטוק ב- 630 קונצרטים ב- 22 מדינות שונות). בשנת 1907 החל ללמד פסנתר באקדמיה בבודפשט והחזיק בתפקיד זה במשך 25 שנה.

המשיכה של בארטוק למוזיקת עמים החלה בשנת 1904 בעקבות מפגש שלו עם לִידִי דּוֹשָׁה, ששרה את "התפוח האדום". כבר בשנת 1906 החל בארטוק לאסוף דגימות של מוזיקה בהונגריה. בארטוק ניחן בתשוקה לאתנומוזיקולוגיה (ענף המוזיקולוגיה העוסק בחקר המוזיקה של עמים ותרבויות שונות). המוטיבים, המקצבים והדפוסים התבניתיים הפיחו חיים במוזיקה של המלחין ההונגרי, והובילוהו ליצור לעצמו סגנון מקורי ומיוחד תוך שזירת מוזיקה עממית ביצירותיו, נוסף על השפעה ממלחינים אחרים בני-תקופתו, ביניהם זולטאן קודאי. בארטוק החזיר את הקצב למוזיקה הקלאסית תוך שימוש במוזיקת עם וחידושים בתחום התזמור וההרמוניה האטונאלית.

בשנת 1909 נישא בארטוק לתלמידתו מרתה זיגלר ושנה לאחר מכן נולד בנם, שנקרא גם הוא בלה. בהמשך הקדיש לה את "טירתו של כחול-הזקן", אופרה אלגורית במערכה אחת, שעניינה בידוד הפרט משאר האנושות.[2] נישואים אלו תמו בשנת 1923.

מעמדו הבינלאומי של בארטוק היה יציב, הסונאטות לכינור מהשנים 1921 ו- 1922 וסוויטת המחול לתזמורת (משנת 1923) תרמו להכרתו כמלחין בעל שם עולמי. בשנת 1926 הלחין מספר יצירות חשובות לפסנתר ובהן הקונצ'רטו הראשון לפסנתר (מבין שלושה). את רביעיות המיתרים השלישית והרביעית (19271928) מגדירים מבקרי מוזיקה רבים יצירות מופת. בשנים אלה נודע שמו בעולם גם כפסנתרן סולן וכשותף לגדולי הכנרים ההונגרים בזמן ההוא, בהם יוזף סיגטי, שלו הקדיש את הראשונה מבין שתי הרפסודיות לכינור ולפסנתר (או תזמורת).

בשנת 1926 החל בארטוק בהלחנת "מיקרוקוסמוס", יצירה ללימוד פסנתר בת 6 כרכים ברמות קושי עולות, בהשפעת הולדת בנו פיטר (בנו מאשתו השנייה, דיטה פסטורי).

בשנות השלושים הולחנו רבות מיצירותיו החשובות של בארטוק, בהן הקונצ'רטו השני לפסנתר (1931), הרביעייה החמישית למיתרים (1934), הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי-הקשה (שהלחין בשבילו ובשביל דיטה[3]) משנת 1937, ואת המוזיקה לכלי-מיתר, כלי-הקשה וצ'לסטה (מאותה השנה). עוד הלחין קונצ'רטו לכינור (עבור ידידו זולטאן סקלי) ואת השלישייה "ניגודים" (כדי לנגן ביחד עם סיגטי ועם הקלרניתן בני גודמן) בשנת 1938, את הדיברטימנטו לתזמורת כלי-מיתר, וכן רביעיית מיתרים שישית בשנת 1939.

אנטי-פשיסט מוצהר, בשנת 1940 עזב בארטוק את הונגריה לנוכח התדרדרות המצב הפוליטי בעקבות מלחמת העולם השנייה ושיתוף הפעולה של הממשלה ההונגרית עם גרמניה הנאצית. בתום הפלגה באוניית קיטור שיצאה מליסבון, הגיע לארצות הברית עם דיטה בסוף חודש אוקטובר של אותה השנה, והתיישב בניו יורק.

מצבו הבריאותי המעורער העיב על חייו בנכר. מאחר שנזקק למקור הכנסה, עיבד בארטוק כמה מיצירותיו הקודמות כדי לנגן עם אשתו כצמד בקונצרטים. בין היתר עובדו כמה מקטעי "מיקרוקוסמוס" עבור שני פסנתרים, ואילו לסונאטה לשני פסנתרים וכלי-הקשה נוספה שכבה תזמורתית, על מנת להופכה לקונצ'רטו. עם זאת, בשנים הראשונות לחייו של בארטוק מחוץ לארצו לא הולחנו יצירות חדשות, הן עקב עניין מועט של מוזיקאים מקומיים ביצירותיו והן עקב הקושי הנפשי שהביאה עליו ההגירה לארץ זרה. אפשר שרביעיית המיתרים השישית הייתה יצירתו האחרונה לולי קיבל בארטוק הזמנה מן המנצח סרגיי קוסביצקי, שידע על הקשיים הכלכליים והבריאותיים של המלחין, להלחין יצירה חדשה לתזמורת. הזמנה זו הניבה מבארטוק את הקונצ'רטו לתזמורת, אחת מיצירותיו החשובות ביותר, וללא ספק הפופולרית מבין כולן. גם ארגון המלחינים ASCAP דאג לסייע, ואף שבארטוק לא נמנה בין חבריו, מימן זה טיפולים רפואיים בשנתיים האחרונות לחייו. הכנר יהודי מנוחין הזמין מבארטוק אף הוא יצירה חדשה, והזמנה זו הניבה את הסונאטה לכינור סולו, אחת מיצירות המופת הגדולות בז'אנר. ביצירה זו בארטוק קיבל השראה רבה מבאך, ופרקה הראשון הוא הומאז' לשאקון המפורסם של מלחין הבארוק הגרמני. בפרק הסיום אף השתמש בארטוק ברבעי-טונים בכתיבתו לכלי, אך אישר למנוחין לערוך ולהתקין גם גרסה אלטרנטיבית, בלא רבעי-הטונים. בשנת 1944 אובחן לבסוף כחולה בלוקמיה, בשלב מתקדם שלא הותיר שום אפשרות לריפוי. בשנת 1945, כאשר מצבו הבריאותי הולך ומתדרדר, החל בארטוק בהלחנת שתי יצירות נוספות שלא הצליח לסיים לפני מותו - קונצ'רטו שלישי לפסנתר (שהלחין כהפתעה לכבוד יום הולדתה ה- 42 של דיטה) וקונצ'רטו לוויולה, שהזמין ממנו הוויולן ויליאם פרימרוז. במותו, היה הקונצ'רטו השלישי לפסנתר גמור למעשה, ורק שבע-עשרה התיבות האחרונות נזקקו לתזמור. הקונצ'רטו לוויולה נותר במצב גולמי יותר, והצריך מאמץ של כשלוש שנים בטרם הפיכתו לבר-ביצוע. שתי היצירות הושלמו על-ידי טִיבּוֹר שֶׁרְלִי, תלמידו וידידו של בארטוק. זה פרסם את השלמתו לקונצ'רטו לוויולה גם בגרסה לצ'לו ולתזמורת, שהצ'לן יאנוש שטארקר ביצע והקליט לראשונה.

בן 64, נפטר בארטוק ב- 26 בספטמבר 1945 בבית חולים בניו יורק, כאשר אשתו דיטה ובנו פיטר לצידו.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונצ'רטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת (1926), Sz. 83
  • קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת (1930-31), Sz. 95
  • קונצ'רטו מס' 3 לפסנתר ולתזמורת (1945, הושלם על-ידי שרלי), Sz. 119
  • קונצ'רטו מס' 1 לכינור ולתזמורת (1907-08, פורסם לאחר מותו של בארטוק, בשנת 1956), Sz. 36
  • קונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת (1937-38), Sz. 112
  • קונצ'רטו לשני פסנתרים, כלי-הקשה ותזמורת (1940, עיבוד של הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי-הקשה), Sz. 115
  • קונצ'רטו לויולה ולתזמורת (1945, לרוב מבצעים את היצירה כפי שהושלמה במקור על-ידי שרלי), Sz. 120

מוזיקה קאמרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חמישייה לפסנתר ולכלי-מיתר (1903-04), Sz. 23
  • רביעיית מיתרים מס' 1 (1908-09), Sz. 40
  • רביעיית מיתרים מס' 2 (1915-17), Sz. 67
  • רביעיית מיתרים מס' 3 (1927), Sz. 85
  • רביעיית מיתרים מס' 4 (1928), Sz. 91
  • רביעיית מיתרים מס' 5 (1934), Sz. 102
  • רביעיית מיתרים מס' 6 (1939), Sz. 114
  • סונאטה מס' 1 לכינור ולפסנתר (1921), Sz. 75
  • סונאטה מס' 2 לכינור ולפסנתר (1922), Sz. 76
  • רפסודיה מס' 1, לכינור ולפסנתר (1928), Sz. 86
  • רפסודיה מס' 2, לכינור ולפסנתר (1929), Sz. 89
  • 44 דואטים לשני כינורות (1931), Sz. 98
  • סונאטה לשני פסנתרים ולכלי-הקשה (1937), Sz. 110
  • "ניגודים", לקלרינט, כינור ופסנתר (1938), Sz. 111

מוזיקה לפסנתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אלגרו בארברו" (1911), Sz. 49
  • סונאטינה לפסנתר (1915), Sz. 55
  • סוויטה לפסנתר (1916), Sz. 62
  • סונאטה לפסנתר (1926), Sz. 80
  • "Out of Doors", סוויטה (1926), Sz. 81
  • "מיקרוקוסמוס", שישה כרכים ברמת קושי פרוגרסיבית (1926-1939), Sz. 107

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "טירתו של כחול-הזקן", אופרה (1911), Sz. 48
  • "נסיך העץ", בלט (1914-17), Sz. 60
  • "המנדרין המופלא", בלט-פנטומימה (1926), Sz. 73
  • "Cantata Profana", לקולות, מקהלה ותזמורת, Sz. 94
  • סונאטה לכינור [ללא ליווי] (1944, נערכה על-ידי יהודי מנוחין), Sz. 117

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי צרי, ברטוק: מלחין ללא פשרות, נהר ספרים, תשע"ג 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 212
  2. ^ סטנלי, שם
  3. ^ סטנלי, שם