אינדיאנה (BB-1)

"אינדיאנה" (BB-1)
Indiana (BB-1)

אוניית המערכה "אינדיאנה" בין השנים 1900–1908
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה	"אינדיאנה"
ציוני דרך עיקריים
מספנה	William Cramp & Sons
הוזמנה	30 ביוני 1890
תחילת הבנייה	7 במאי 1891
הושקה	28 בפברואר 1893
תקופת הפעילות	20 בנובמבר 1895 – 31 בינואר 1919 (23 שנים)
אחריתה	הוטבעה כספינת מטרה ב-1 בנובמבר 1920
מלחמות וקרבות	מלחמת ארצות הברית-ספרד מלחמת העולם הראשונה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 10,453 טון, מרבי: 11,876 טון
אורך	107 מ'
רוחב	21.1 מ'
שוקע	8.2 מ'
מהירות	15 קשרים
גודל הצוות	473 קצינים ומלחים
טווח שיוט	4,900 מייל ימי (9,100 ק"מ) במהירות 10 קשר
הנעה	2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 9,000 כוחות סוס; 4 דודי קיטור ימיים סקוטיים
צורת הנעה	2 מדחפים
שריון	חגורת שריון: 4–18 אינץ' (102–457 מ"מ) צריחי התותחים הראשיים: 17 אינץ' (432 מ"מ) בסיסי התותחים הראשיים (ברבטות): 17 אינץ' (432 מ"מ) צריח הניתוב: 10 אינץ' (254 מ"מ) הסיפון: 3 אינץ' (76 מ"מ)
חימוש	2 תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) דו-קניים 4 תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) דו-קניים 4 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 20 תותחי 6 פאונד 57 מ"מ (2.2 אינץ') 6 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.4 אינץ') 5–6 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ)

"אינדיאנה" (BB-1) (באנגלית: USS Indiana) הייתה אוניית מערכה קְדַם-דְּרֶדְנוֹט של צי ארצות הברית, הראשונה בסדרת "אינדיאנה" הנקראת על שמה. בנייתה אושרה ב-1890 והיא הוכנסה לשירות פעיל חמש שנים אחר כך. היא הייתה אוניית מערכה קטנה, אך החימוש והשריון שלה דמו לאלו של אוניות מערכה גדולות ממנה בציים אחרים באותה תקופה. אוניות הסדרה היו הראשונות בצי שצוידו גם בסוללות תותחי ביניים. היא תוכננה להגנת החופים ועל כן לא התאימה לשירות בים הפתוח ובאוקיינוסים.

"אינדיאנה" השתתפה במלחמת ארצות הברית–ספרד (1898) כחלק מהשייטת הצפון אטלנטית. היא נטלה חלק בהסגר הימי על סנטיאגו דה קובה ובקרב סנטיאגו דה קובה, שהתרחש כאשר הצי הספרדי ניסה לפרוץ את ההסגר. למרות שלא יכלה להצטרף למרדף אחר הסיירות הספרדיות הנמלטות, היא הייתה אחראית חלקית להשמדת המשחתות הספרדיות "פלוטון" ו"פורור". לאחר המלחמה, היא התיישנה במהירות - למרות מספר מודרניזציות - ושירתה ברוב הזמן כאוניית אימונים או בצי המילואים, כאשר הופעלה בפעם האחרונה שלה במהלך מלחמת העולם הראשונה כספינת אימונים לצוותי תותחים. היא הושבתה בפעם השלישית והאחרונה בינואר 1919 וזמן קצר לאחר מכן סווגה מחדש כ"אוניית מערכה חופית מס' 1" על מנת שניתן יהיה לעשות שימוש חוזר בשם "אינדיאנה". היא הוטבעה במים רדודים כמטרה בניסויי הפצצה אווירית ב-1920, והגוף שלה נמכר לגריטה ב-1924.

תיאור האונייה

מאפייני המבנה והחימוש של "אינדיאנה", בשינויים מסוימים, נוסחו ב-1889 על ידי הוועדה המייעצת לצי במסגרת הצעתה השאפתנית לבנות 33 אוניות מערכה ו-167 אוניות מלחמה קטנות יותר. הקונגרס ראה בתוכנית המוצעת ניסיון להביא לסיומה של מדיניות אי-ההתערבות של ארצות הברית ולא אישר אותה, אבל שנה לאחר מכן אישר תקציב לבנייתן של שלוש אוניות מערכה להגנת החופים: "אינדיאנה" ואחיותיה לסדרה "מסצ'וסטס" ו"אורגון". אוניות אלה יועדו להגנת החופים בלבד, כי ההדחק שלהן היה קטן למדי והבולט נמוך, ולכן לא התאימו לתנאי השיט בים הפתוח ובאוקיינוסים. ואומנם, האוניות התגלו במהלך שירותן כלקויות: משקלן בסיום הבנייה חרג מהתכנון המקורי, הבולט הנמוך הגביל את פעילותן בים גלי והן לא שטו היטב. עם זאת, למרות חסרונותיהן הן היו אוניות המערכה המודרניות הראשונות של הצי האמריקאי.

תרשים של "אורגון", אוניית אחות של "אינדיאנה"

אורכה הכללי של "אינדיאנה" היה "351-2 רגל (107 מ'), רוחבה "69-3 רגל (21.1 מ') והשוקע 24 רגל (7.3 מ'). ההדחק הסטנדרטי – 10,288 טון אימפריאלי (10,453 טון מטרי) וההדחק המרבי – 11,688 טון אימפריאלי (11,876 טון מטרי). האונייה הונעה על ידי שני מנועי קיטור תלת דרגתיים שסובבו שני מדחפים. שני המנועים פיתחו יחד הספק אינדיקטורי של 9,000 כוחות סוס (6,700 קילוואט). הקיטור סופק על ידי ארבעה דודי צינורות אש מוסקים בפחם, שהעניקו לה מהירות מרבית של 15 קשרים (28 קמ"ש). טווח השיוט המקסימלי היה 5,640 מיילים ימיים (10,450 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). במהלך בנייתה הותקן בה תורן צבאי כבד עם דוכניות לתצפית, וב-1910–1911 נוסף תורן מִסְבָּךְ בירכתיים. צוות האונייה מנה 32 קצינים ו-441 חוגרים, וגדל לאחר מכן ל־586–636 קצינים וחוגרים.

האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13 אינץ' / 35 קליברים (קוטר 330 מ"מ, אורך הקנה 11.5 מ') בשני צריחים דו-קניים על קו האמצע האורכי, אחד לפני המבנה העילי ואחד מאחוריו. הסוללה המשנית מנתה שמונה תותחי 8 אינץ' / 35 קליברים שהוצבו בארבעה צריחים דו-קניים לאורך הדפנות. עליה נוספו שישה תותחי 6 אינץ' / 40 קליברים בבתי-תותח משוריינים באמצע האונייה. את ההגנה מטווח קרוב מפני ספינות טורפדו העניקו לאונייה עשרים תותחי 6-פאונד ושישה תותחי 1-פאונד על מִקְבָּעִים נפרדים. כמקובל באוניות ראשיות בתקופה זו, נשאה "אינדיאנה" גם צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ) על הסיפון. מספרם לא ידוע בבירור. לפי Conway's היו לה שישה צינורות טורפדו, אך ההיסטוריון נורמן פרידמן סבור כי תוכננה לשאת שבעה צינורות אבל חומשה לבסוף בחמישה בלבד.

חגורת השריון העיקרית של "אינדיאנה" הייתה בעובי משתנה: מעל מחסני התחמושת וחדרי המכונות היה עובייה 18 אינץ' (457 מ"מ), והוא הלך ופחת בהדרגה עד 4 אינץ' (102 מ"מ) בחרטום ובירכתיים. דפנות צריחי התותחים הראשיים היו בעובי 17 אינץ' (432 מ"מ), וכמוהן גם דפנות הברבטות החשופות לאויב. לוחות השריון של צריחי התותחים בקוטר 8 אינץ' היו בעובי 6 אינץ' (152 מ"מ) ושריון בתי התותחים שלהם בעובי 5 אינץ' (127 מ"מ). דפנות צריח הניתוב היו בעובי 10 אינץ' (254 מ"מ).

תולדות שירותה

בנייה ותחילת השירות

"אינדיאנה" בתחילת שירותה

בניית האוניות אושרה ב-30 ביוני 1890, והחוזה עבור "אינדיאנה" - לא כולל תותחים ושריון - נמסר לחברת William Cramp & Sons מפילדלפיה, שהציעה לבנות אותה תמורת 3,020,000 דולר. העלות הכוללת של האונייה הייתה גבוהה כמעט פי שניים, כ-6,000,000 דולר. החוזה קבע שהאונייה תיבנה בשלוש שנים, אבל אספקה איטית של לוחות שריון ותותחים גרמה לעיכוב. הבנייה החלה ב-7 במאי 1891, ו"אינדיאנה" הושקה ב-28 בפברואר 1893, בהשתתפות כ-10,000 אנשים, כולל הנשיא בנג'מין הריסון, כמה מחברי הקבינט שלו ושני הסנטורים של אינדיאנה. במהלך ההצטיידות שלה בתחילת מרץ 1894, האונייה ערכה הפלגת מבחן כדי לבדוק את מהירותה ומכונותיה. בשלב זה עדיין לא הותקנו שריון הצד שלה, התותחים, הצריחים וצריח הניתוב, והפלגת המבחן הרשמית לא התקיימה עד אוקטובר 1895 עקב העיכובים במשלוחי השריון.

"אינדיאנה" הוכנסה לשירות פעיל ב-20 בנובמבר 1895 תחת פיקודו של קפטן רובלי ד' אוונס. לאחר ניסויים נוספים, האונייה הצטרפה לשייטת הצפון-אטלנטית בפיקודו של אדמירל משנה פרנסיס מ. באנס, אשר ערכה אימונים לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית. בסוף 1896, שני הצריחים הראשיים השתחררו מהמלחציים שלהם בים סוער. מכיוון שהצריחים לא היו מאוזנים במרכז, הם התנדנדו מצד לצד עם תנועת האונייה, עד שהם אובטחו בחבלים כבדים. הותקנו מלחציים כבדים יותר, אך בפברואר 1896, בעת ביצוע תמרוני צי עם השייטת הצפון אטלנטית, "אינדיאנה" נתקלה במזג אוויר גרוע יותר והחלה להיטלטל בכבדות. הקפטן החדש שלה, הנרי קליי טיילור, הורה לה לחזור לנמל מחשש שהמלחציים ישברו שוב. אירוע זה שכנע את מהנדסי הצי להתקין סנפירי ייצוב ל"אינדיאנה" ולשאר אוניות הסדרה כדי להפחית את הטלטולים. הסנפירים לא הותקנו מלכתחילה במהלך הבנייה, משום שלא איפשרו לאונייה להיכנס לרוב המבדוקים היבשים בארצות הברית.

מלחמת ארצות הברית–ספרד

עם פרוץ מלחמת ארצות הברית–ספרד באפריל 1898, "אינדיאנה" הייתה בקי וסט עם שאר השייטת הצפון-אטלנטית, באותה תקופה בפיקודו של אדמירל משנה ויליאם ט. סמפסון. השייטת שלו נשלחה לנמל הספרדי של סן חואן בניסיון ליירט ולהשמיד את השייטת הספרדית של אדמירל סרוורה, שהייתה בדרך לאיים הקריביים מספרד. הנמל היה ריק, אבל "אינדיאנה" ושאר השייטת הפגיזו אותו במשך שעתיים ב-12 במאי 1898 לפני שהבינו את טעותם. השייטת חזרה לקי וסט, שם הגיעו ידיעות כעבור שלושה שבועות כי השייטת הנודדת של קומודור שליי מצאה את סרוורה וכעת חוסמת אותו בנמל סנטיאגו דה קובה. סמפסון חיזק את שליי ב-1 ביוני וקיבל את הפיקוד הכללי.

בניסיון לשבור את הקיפאון, הוחלט לתקוף את סנטיאגו מהיבשה. שיירת תובלה הורכבה בקי וסט, ואינדיאנה נשלחה בחזרה להוביל אותה. כוח המשלחת, בפיקודו של מייג'ור גנרל ויליאם רופוס שפטר, נחת מזרחית לעיר ותקף אותה ב-1 ביולי. סרוורה ראה שמצבו נואש וניסה לפרוץ את המצור ב-3 ביולי 1898, וכתוצאה מכך התקיים קרב סנטיאגו דה קובה. הסיירות "ניו אורלינס" ו"ניוארק" ואוניית המערכה "מסצ'וסטס" יצאו יום קודם לכן כדי לחדש את מלאי הפחם שלהן במפרץ גואנטנמו. גם אוניית הדגל של אדמירל סמפסון, הסיירת "ניו יורק", הפליגה מזרחה מוקדם יותר באותו בוקר לפגישה עם הגנרל שאטר, והותירה את קומודור שליי בפיקוד. זה הותיר את יחידות ההסגר הימי חלשות ובלתי מאוזנות ביום הקרב, שכן שלוש אוניות מערכה מודרניות ("אינדיאנה", "אורגון" ו"איווה") והיאכטה החמושה "גלוסטר" שמרו במזרח, בעוד שבמערב הגנו רק אוניית המערכה מדרג ב' "טקסס", הסיירת "ברוקלין" והיאכטה החמושה "ויקסן".

כשהיא תופסת את העמדה המזרחית הקיצונית של המצור, "אינדיאנה" ירתה לעבר הסיירות "אינפנטה מריה תרסה" ו"אלמירנטה אוקנדו" כשיצאו מהנמל, אך, עקב בעיות במנוע, לא הצליחה להשיג את הסיירות הספרדיות שברחו מערבה. כאשר הגיחו המשחתות הספרדיות "פלוטון" ו"פורור", "אינדיאנה" הייתה סמוך לכניסה לנמל ויחד עם "איווה" היא סייעה ליאכטה החמושה "גלוסטר" להשמיד את ספינות האויב המשוריינות קלות. לאחר מכן היא קיבלה הוראה להמשיך ולהטיל הסגר על הנמל למקרה שספינות ספרדיות נוספות יצאו, ולכן לא מילאה תפקיד במרדף ובטביעתן של שתי הסיירות הספרדיות הנותרות, "ויסקאיה" ו"כריסטובל קולון".

לאחר מלחמת ארצות הברית–ספרד

מבט אווירי של "אינדיאנה" הפגועה בעקבות ניסויי הפצצה אוויריים

לאחר המלחמה, "אינדיאנה" חזרה לאימונים עם השייטת הצפון אטלנטית. במאי 1900, הועברו "אינדיאנה" ו"מסצ'וסטס" לצי המילואים בשל מחסור חמור בקצינים והצורך להכניס לשירות פעיל את אוניות המערכה החדשות מסדרות "קירסיירג'" ו"אילינוי". שתי אוניות המערכה הוחזרו לשירות פעיל חודש לאחר מכן כניסוי באיזו מהירות ניתן לעשות זאת, אך "אינדיאנה" שובצה בצי המילואים באותו חורף. במרץ 1901, הוחלט להשתמש בה באותו קיץ לשייט אימון לפרחי קצונה, וזו תהיה פעילות הקיץ הקבועה שלה לשנים הקרובות, בעוד שבשאר הזמן היא תשמש כאוניית הכשרה. היא הושבתה ב-29 בדצמבר 1903 כדי לעבור שיפוץ ומודרניזציה: דודי Babcock & Wilcox חדשים, משקולות איזון לצריחי התותחים הראשיים, ומנגנוני צידוד חשמליים לצריחים שלה. היא הופעלה מחדש ב-9 בינואר 1906 ואוישה על ידי הצוות לשעבר של אוניית האחות שלה "מסצ'וסטס", כולל מפקד האונייה, קפטן אדוארד ד. טאוסיג. "מסצ'וסטס" הושבתה יום קודם לכן כדי לעבור מודרניזציה דומה.

במהלך תקופת שירותה השנייה, "אינדיאנה" בילתה את רוב זמנה בצי המילואים, ומדי פעם השתתפה בהפלגות אימון. בינואר 1907, היא עזרה לספק סיוע לאחר רעידת האדמה בקינגסטון ב-1907. בשנת 1908, תותחי ה-6 אינץ' (152 מ"מ) ורוב התותחים הקלים יותר הוסרו כדי לפצות על משקולות האיזון שנוספו לצריחי התותחים הראשיים ומכיוון שאספקת התחמושת לתותחים נחשבה לבעייתית. שנה לאחר מכן, 12 תותחי 3 אינץ' / 50 קליברים (76 מ"מ) נוספו באמצע האונייה ובדוכניות הירי העליונות. במקביל, נוסף לה תורן מִסְבָּךְ. בתחילת 1910, הותקן לה בלם מהירות ניסיוני של לקוסט, שייפרס מהצד של גוף האונייה כדי לשמש כבלם חירום; הניסויים לא היו חד משמעיים. עד שנת 1913 עלתה הצעה שהאונייה תשמש בקרוב לתרגול מטרה, אך במקום זאת, האונייה הושבתה ב-23 במאי 1914. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, "אינדיאנה" הופעלה בפעם השלישית ושימשה כספינת אימונים לצוותי תותחים ליד טומפקינסוויל, סטטן איילנד ובנהר יורק, והושמה תחת פיקודו של ג'ורג' לנדנברגר.

ב-31 בינואר 1919, היא הושבתה בפעם האחרונה, וחודשיים לאחר מכן, שונה שמה ל"אוניית מערכה חופית מס' 1" על מנת שניתן יהיה להקצות את השם "אינדיאנה" לאוניית המערכה "אינדיאנה" (BB-50), שהוזמנה לאחרונה - אך מעולם לא הושלמה. אוניית המערכה הישנה הובאה למים רדודים במפרץ צ'ספיק ליד שרידיה של אוניית המטרה "סן מרקוס" (לשעבר אוניית המערכה "טקסס"). כאן היא הייתה נתונה לניסויי הפצצה אוויריים שערך הצי. היא נפגעה בפצצות דמה מכלי טיס, ומטעני נפץ הופעלו בעמדות בהן פגעו הפצצות. הבדיקות היו תגובה לטענות של בילי מיטשל - בזמנו עוזרו של ראש שירות האוויר צ'ארלס ט. מנוהר - שהצהיר בפני הקונגרס ששירות האוויר יכול להטביע כל אוניית מערכה. המסקנות שהסיק הצי מהניסויים שנערכו ב"אינדיאנה" היו שונות מאוד, כפי שקבע קפטן ויליאם ד' לייהי בדו"ח שלו: "הניסוי כולו הצביע על חוסר הסבירות שאוניית מערכה מודרנית תושמד או תוצא מכלל פעולה עם פצצות מהאוויר". הנושא נותר עניין של מחלוקת בין מיטשל לצי, ונערכו מספר ניסויי הפצצה נוספים עם אוניות מערכה אחרות שהוצאו משירות, שהגיעו לשיא בטביעת אוניית המערכה הגרמנית לשעבר "אוסטפריזלנד". למרות מסקנות הצי, "אינדיאנה" טבעה במהלך הניסוי ושקעה במים הרדודים, שם נשארה עד ששרידיה נמכרו לגריטה ב-19 במרץ 1924. כאשר הצי האמריקני אימץ קוד סיווג לאוניותיו (hull number) ב-1920, ל"אינדיאנה" הוקצה רטרואקטיבית הקוד "BB-1".

לקריאה נוספת

• Bryan, B. C. (1901). "The Steaming Radius of United States Naval Vessels". Journal of the American Society for Naval Engineers, 13 (1): 50–69.
• Campbell, N. J. M. (1979). "United States of America". In Chesneau, Roger & Kolesnik, Eugene M. (eds.). Conway's All the World's Fighting Ships 1860–1905. Greenwich: Conway Maritime Press. pp. 114–169.
• Friedman, Norman (1985). U.S. Battleships, An Illustrated Design History. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press..
• Gardiner, Robert; Lambert, Andrew D. (1992). Steam, Steel & Shellfire: The Steam Warship 1815–1905. London: Conway Maritime Press..
• Graham, George E.; Schley, Winfield S. (1902). Schley and Santiago: An Historical Account of the Blockade and Final Destruction of the Spanish Fleet Under Command of Admiral Pasquale Cervera, July 3, 1898. Texas: W.B. Conkey Company.
• Reilly, John C.; Scheina, John C. (1980). American Battleships 1886–1923: Predreadnought Design and Construction. London: Arms and Armour Press.
• Tucker, Spencer (2013). Almanac of American Military History. Vol. I, Santa Barbara: ABC-CLIO.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אינדיאנה בוויקישיתוף