איווה (BB-4)
 | |
| USS איווה בתחילת שירותה | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת אינדיאנה |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת קירסיירג' |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
William Cramp & Sons  |
| תחילת הבנייה | 5 באוגוסט 1893 |
| הושקה | 28 במרץ 1896 |
| תקופת הפעילות | 16 ביוני 1897 – 31 במרץ 1919 (21 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה כספינת מטרה ב-23 במרץ 1923 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה מלחמת ארצות הברית-ספרד |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 11,590 טון, מרבי: 12,850 טון |
| אורך | 110.49 מטר |
| רוחב | 22.02 מטר |
| שוקע | 7.3 מטר |
| מהירות | 16 קשרים |
| גודל הצוות | 576 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,100 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 5 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 11,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון |
חגורת שריון: 4–14 אינץ' (102–356 מ"מ) ברבטות: 12.5–15 אינץ' (318–381 מ"מ) צריחים: 15–17 אינץ' (381–432 מ"מ) צריח הניתוב: 10 אינץ' (254 מ"מ) סיפון: 3 אינץ' (76 מ"מ) |
| חימוש |
4 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) 8 תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) 6 תותחי 4 אינץ' (102 מ"מ) 20 תותחי 6 פאונד 57 מ"מ (2.244 אינץ') 4 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 2 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה איווה (BB-4) הייתה אוניית מערכה פרה-דרדנוט שנבנתה עבור צי ארצות הברית באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19. האונייה הייתה שיפור ניכר לעומת סדרת אינדיאנה, ותיקנה רבים מהפגמים בתכנון של כלי השיט הללו. בין השיפורים החשובים ביותר היו יכולת שיט טובה יותר באופן משמעותי הודות לבולט הגדול יותר וסידור יעיל יותר של החימוש. איווה תוכננה לפעול בים הפתוח, מה שתרם להגדלת הבולט. היא הייתה חמושה בסוללה של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) בשני צריחים דו-קניים, הנתמכים על ידי סוללה משנית של שמונה תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ).
עם כניסתה לשירות ביוני 1897, איווה ערכה אימונים באוקיינוס האטלנטי לפני שעברה לאיים הקריביים בתחילת 1898, כאשר המתיחות בין ארצות הברית וספרד על קובה גברה, והובילה למלחמת ארצות הברית–ספרד. האונייה השתתפה בהפצצת סן חואן, פוארטו ריקו, ולאחר מכן השתתפה במצור על קובה במהלך המלחמה, ולאחר שנמצאה שייטת הסיירות הספרדית בסנטיאגו דה קובה, היא סיירה ליד הנמל כדי לחסום את בריחתן. בקרב על סנטיאגו דה קובה ב-3 ביולי, סייעה איווה בהשמדת שלוש מתוך ארבע הסיירות הספרדיות. לאחר המלחמה שירתה איווה במהלך השנים הבאות בביצוע תרגילי אימון שגרתיים, כששירתה עם שייטת האוקיינוס השקט מ-1898 עד 1902, השייטת הדרום-אטלנטית עד 1904, והשייטת הצפון-אטלנטית עד 1906, כאשר שתי היחידות האחרונות אוחדו להקמת הצי האטלנטי.
איווה עברה מודרניזציה בין 1908 ל-1910; לאחר מכן שימשה כספינת אימונים עבור צוערים ימיים מהאקדמיה הימית של ארצות הברית ועבור צוותי מיליציה ימית. היא הושבתה ב-1913 והוצאה משירות ב-1914, היא הופעלה מחדש לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, בתחילה שימשה כספינה קולטת ולאחר מכן כספינת אימונים וספינת שמירה. היא הושבתה שוב ב-1919, שמה שונה לאוניית המערכה החופית מס' 4, והיא הוסבה לספינת מטרה מבוקרת רדיו. היא שימשה בניסויי הפצצה ליד כף וירג'יניה ב-1921 לפני שהוטבעה כחלק מבעיית הצי I מול חופי פנמה במרץ 1923 על ידי אוניית המערכה USS מיסיסיפי.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_NH_73975.jpg)
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 החל צי ארצות הברית להתמודד עם שאלת הגנת החוף; לארצות הברית באותה תקופה היה רצף בידוד משמעותי והאסטרטגיה הימית הייתה מבוססת היסטורית על פשיטות מסחר. לאחר בניית האוניות מחופות שריון טקסס ומיין, הצי ביקש מימון עבור אוניות נוספות בשנת 1887, וכלי שיט אחד אושר לשנה לאחר מכן. רעיונות סותרים לגבי כלי השיט שייבנה עיכבו את הבנייה והובילו את מזכיר הצי, בנג'מין פ. טרייסי, לכנס ועדת מדיניות בינואר 1890. טרייסי רצה לבנות אוניות מערכה עם יכולת הפלגה בים הפתוח שיוכלו להקרין כוח ימי אמריקאי מעבר לים, אם כי גורמים משמעותיים בצי ובקונגרס של ארצות הברית העדיפו אוניות הגנה על החוף עם שוקע רדוד.
המועצה הגיעה למסקנה שהמרחק בין אירופה לצפון אמריקה יעכב את התקפות הצי האירופאי, אך כוחו של הצי המלכותי הבריטי והאפשרות להתפתחויות פוליטיות עתידיות הצדיקו בניית צי קרב אמריקאי רב עוצמה. מועצת המדיניות פרסמה קריאה לצי שיורכב משמונה אוניות מערכה מדרג א', עשר אוניות מערכה מדרג ב' מעט קטנות יותר, וחמש אוניות מדרג ג', יחד עם מספר ניכר של ספינות מלחמה קטנות יותר שיתמכו בהן. הצי יידרש להגן על החוף המזרחי של ארצות הברית, מה שדרש טווח מבצעי שיוכל לכסות דרומה עד הים הקריבי, שכן המועצה קבעה שכל מעצמה עוינת תצטרך לתפוס בסיסים מקדימים שם כדי לפעול ביעילות נגד ארצות הברית. שלושת כלי השיט כבר אושרו - מיין, טקסס, ומה שהפך לסיירת המשוריינת ניו יורק נכנסו לקטגוריה השלישית, כך שיהיה צורך לבנות כלי שיט גדולים וחזקים יותר כדי לעמוד בהמלצות המועצה.
הקונגרס, שנבהל ממסקנות המועצה, אישר בכל זאת מימון לשלוש אוניות מערכה מדרג א' באפריל 1890, שהפכו לסדרת אינדיאנה. הן היו כלי שיט עם בולט נמוך המיועדים להגנה מקומית על החוף. הן סבלו מעודף משקל חמור כשהן הושלמו, וכתוצאה מכך סבלו מבעיות חמורות, כולל חגורת שריון שהייתה שקועה במלואה כאשר האוניות היו עמוסות במלואן, נטייה לשלוח כמויות מופרזות של מים ומאפייני טיפול לקויים. שינויים בשליטה בקונגרס בסוף 1890 הובילו לעיכובים באישור האונייה הבאה עד ל-19 ביולי 1892, אז הוקצו כספים ל"אוניית מערכה עם יכולת שיט בים הפתוח". האונייה הייתה אמורה להיבנות עם הדחק של כ-9,000 טונות ארוכות (9,100 טונות).
מועצת המדיניות התכוונה בתוכניתה המקורית שהאונייה עם יכולת שיט בים הפתוח תחליף שריון בעד טווח גדול יותר, אך מועצת הבנייה והתחזוקה, האחראית על תכנון כלי השיט, החליטה להפחית את חימוש התותחים בהשוואה לאינדיאנה כדי להפנות חלק מהתפוסה לאחסון דלק גדול יותר. הסוללה הראשית של תותחי 13 אינץ' (330 מילימטרים) של סדרת אינדיאנה תוחלף בתותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים), בעוד שחלק מתותחי 8 אינץ' (200 מילימטרים) של החימוש המשני יוחלפו בתותחי ירי מהיר בקוטר 4 אינץ' (100 מילימטרים). משקל ייחסך גם על ידי אימוץ שריון הארווי, שהיה יעיל משמעותית משריון מורכב; לכן ניתן להשתמש בחגורת שריון דקה יותר כדי להשיג את אותה רמת הגנה. הכוונה להשתמש באונייה החדשה לפריסות ארוכות טווח הצריכה שינויים נוספים, בנוסף לאחסון פחם מוגבר. מכיוון שהאונייה תצטרך לפעול בים הפתוח, יהיה צורך לשפר את יכולת השיט שלה. זה הצריך סיפון חופשי גדול יותר, ולכן האונייה שעתידה להפוך לאיווה קיבלה סיפון קדמה מוגבה שנמשך מהחרטום ועד אמצע האונייה. גוף האונייה הוארך והיה בעל הדחק גדול יותר מאשר האוניות מסדרת אינדיאנה. בנוסף, צריחי התותחים הכבדים בקוטר 8 אינץ' הועברו קרוב יותר זה לזה באמצע האונייה, מה שהפחית את כמות המשקל לכיוון קצות האונייה, ותרם גם הוא לשיפור יכולת השיט. ההסדר גם הפחית את הפרעות הפיצוץ בין תותחי ה-8 אינץ' ותותחי ה-12 אינץ'.
מאפיינים כלליים ומכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאיווה היה אורך בקו המים של 360 רגל (110 מטרים) ואורך כולל של 362 רגל 5 אינץ' (110.46 מטרים). הרוחב שלה היה 72 רגל 3 אינץ' (22.02 מטרים) והיה לה שוקע בְּרֵיק של 24 רגל (7.3 מטרים). היה לה גובה מטאצנטרי של 4.01 רגל (1.22 מטרים) וזרוע יישור של 2.23 רגל (0.68 מטרים). ההדחק הסטנדרטי של האונייה היה 11,410 טונות ארוכות (11,590 טונות) וההדחק המרבי 12,647 טונות ארוכות (12,850 טונות). ההיגוי נשלט באמצעות הגה יחיד; תוך כדי הפלגה במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש), היא יכלה לבצע סיבוב של 180 מעלות תוך כדי הפלגה של 550 יארד (500 מטרים), ובמהירות של 14 קשרים (26 קמ"ש), היא יכלה לעשות את הסיבוב תוך הפלגה של 390 יארד (360 מטרים).
גוף האונייה שלה הציג צורת צֱרָה[1], הפעם היחידה שאוניית מערכה אמריקאית תוכננה כך. היא הותקנה עם איל ניגוח, מאפיין נהוג של אוניות ראשה של התקופה. היה לה בולט גדול בהרבה מזה של אוניות הסדרה אינדיאנה, מה שסיפק לה יכולות שיט טובות משמעותית. היא הושלמה עם תורן צבאי כבד יחיד מצויד בצמרות לחימה, שהוצב על גבי צריח הניתוב הקדמי. מנוף גדול הוצב ליד הארובה האחורית כדי לטפל בסירות שנישאו על הסיפון. היה לה צוות של 36 קצינים ו-540 מלחים.
האונייה הונעה על ידי זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים 3 צילינדרים שכל אחד מהם הניע מדחף. קיטור סופק על ידי חמישה דוודי צינורות אש המונעים בפחם; שלושה היו דוודים כפולים ואילו השניים האחרים היו דוודים יחידים. הדוודים הפיקו קיטור בלחץ של 160 PSI (1,103 קילו-פסקל, 11.2 קילוגרם-כוח לסמ"ר). הדוודים נפלטו לזוג ארובות גבוהות מאוד; אלה אומצו כדי לשפר את אספקת האוויר בלחץ לדוודים. כמו סדרת אינדיאנה, איווה הותאמה לשוקע מאולץ, והיו לה מנופים מכניים כדי להסיר אפר מחדרי הדוודים. שני המנועים פיתחו יחד הספק אינדיקטורי[2] של 11,000 כוחות סוס (8,200 קילוואט), שהעניקו לאונייה מהירות מרבית של 16 קשרים (30 קמ"ש), אם כי בניסויי מהירות היא הגיעה למהירות של 11,834 כוחות סוס (8,825 קילוואט) ומהירות מרבית של 17.09 קשרים (31.65 קמ"ש). אחסון הפחם הסתכם ב-1,650 טונות ארוכות (1,680 טונות). במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש), היא יכלה להפליג לטווח שיוט של 5,140 מיילים ימיים (9,520 ק"מ).
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
איווה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) /35 קליבר מותקנים בשני צריחים דו-קניים שהותקנו על קו האמצע, לפני ומאחורי המבנה העילי. התותחים היו מסוג Mark II, אשר הוצבו בצריחי Mark III אליפטיים. ציוד סיבוב התותחים הופעל הידראולית, אך ההגבהה הופעלה ידנית בלבד. צריחי התותחים אפשרו הגבהה ל-14 מעלות והנמכה עד -5 מעלות; כדי לטעון מחדש את התותחים, היה צריך להחזיר אותם לזווית הגבהה של 3 מעלות. גם מנופי התחמושת שהעלו פגזים ומטענים הודפים ממחסני התחמושת הופעלו באופן הידראולי. התותחים ירו פגזים במשקל 850 פאונד (390 ק"ג) עם מטען הודף במשקל 425 פאונד (193 ק"ג) במהירות לוע של 2,100 רגל לשנייה (640 מטר לשנייה), ועם יכולת חדירה עד 24 אינץ' (610 מ"מ) של פלדה עדינה; בטווח של 2,500 יארד (2,300 מטר), יכולת החדירה שלהם ירדה ל-19 אינץ' (483 מ"מ). קצב האש הממוצע היה ירייה אחת כל חמש דקות, אם כי צוותים טריים ומאומנים היטב יכלו להגיע לקצב מהיר של ירייה אחת כל שלוש דקות.
החימוש העיקרי נתמך בסוללה משנית של שמונה תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) /35 קליבר שנישאו בארבעה צריחי כנפיים תאומים. שניים הונחו משני צדי האונייה, לצד הארובות. מכיוון שלתותחי ה-12 אינץ' היה זמן טעינה ארוך, תותחי ה-8 אינץ' שולבו כדי להגדיל את מספר התותחים שיכולים לחדור שריון קל. תותחי ה-8 אינץ' היו גרסת ה-Mark IV, שקצב האש שלה היה ירייה אחת לדקה. הייתה להם מהירות לוע של 2,080 רגל לשנייה (630 מטר לשנייה), והם ירו פגזים חודרי שריון במשקל 250 פאונד (110 ק"ג). הם סופקו בתחילה עם מטעני אבקה חומה, אך לאחר הופעת האבק שרפה נטול עשן, אומצו מטענים חדשים ללא עשן שהגדילו את קצב הירי בעשרים שניות. התותחים נישאו בצריחי Mark VIII עם טווח הגבהה מ-7 עד 13 מעלות, טעינה מחדש נקבעה בזווית הגבהה של 0 מעלות.
שישה תותחי 4 אינץ' (102 מ"מ) /40 קליבר מהירי-ירי השלימו את הסוללה המשנית; אלה נועדו להשתמש בקצב האש הגבוה שלהם, יחד עם פגזים נפיצים כדי לפגוע בחלקים לא משוריינים של ספינות מלחמה של האויב. ארבעה מהם הונחו בתאים משוריינים בודדים בסיפון המצודה, שניים ביציעי תותחים בחרטום והשניים האחרים ממוקמים באמצע האונייה. שני התותחים הנותרים היו בצריחים ממוגנים פתוחים על המבנה האחורי, במבנה ירי-על על צריח הסוללה הראשי האחורי. הם ירו פגזים נפיצים במשקל 33 פאונד (15 ק"ג) במהירות לוע של 2,000 רגל לשנייה (610 מטר לשנייה). להגנה מפני סירות טורפדו, האונייה נשאה סוללה של עשרים תותחי הוצ'קיס 6-פאונד (57 מ"מ (2.2 אינץ')) וארבעה תותחי 1-פאונד (37 מ"מ (1.5 אינץ')). אלו היו מפוזרים סביב האונייה במגוון צריחים בודדים, כולל בחלק העליון של התורן הצבאי, במבנה העילי וביציעי התותחים בגוף. היא גם נשאה ארבעה מקלעי קולט-בראונינג M1895 6 מ"מ בתאים משוריינים.
כפי שהיה מקובל באוניות ראשה באותה התקופה, איווה נשאה ארבע צינורות טורפדו מעל קו המים בקוטר 14 אינץ' (356 מילימטרים), שניים בכל צד רוחב. הם ירו את הטורפדו האוול, שהיה לו טווח של 400 יארד (370 מטרים) ומהירות של 25 קשרים (46 קמ"ש). הטורפדות נשאו ראש נפץ במשקל 400 פאונד (180 ק"ג).
שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
איווה הייתה מוגנת עם שריון הארווי, שיוצר בסוג חדש של תהליך שיצר פלדה שהייתה חזקה משמעותית משריון מורכב מסורתי. חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 14 אינץ' (356 מ"מ) בחלק המרכזי, שם הגנה על מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה. גובהה הכללי היה 7 רגל ו-6 אינץ' (2.28 מטר), כאשר 3 רגל (0.91 מטר) מגובהה מעל קו המים ו-4 רגל ו-6 אינץ' (1.37 מטר) מגובהה נמצא מתחת קו המים, והיא נמשכה לאורך 186 רגל (57 מטר) של גוף האונייה. החגורה הצטמצמה ל-7 אינץ' (178 מ"מ) בקצה התחתון. בשני קצות החגורה, מחיצות זוויתיות בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ) חיברו את החגורה לברבטות עבור צריחי הסוללה הראשיים. היה לה סיפון משוריין בעובי 2.75 אינץ' (70 מ"מ) שהיה בגובה הקצה העליון של החגורה. משני קצות החגורה, הסיפון השתפל בצדדים והתרחב מעט ל-3 אינץ' (76 מ"מ) כדי לספק לחרטום ולירכתיים מידה של הגנה מפני תותחים קלים. מעל החגורה היה פס שריון דק יותר בעובי 5 אינץ' (127 מ"מ) היכן שהגן על תותחי ה-4 אינץ' והצטמצם ל-2 אינץ' (51 מ"מ) היכן שהגן על תותי ה-57 מ"מ ו-37 מ"מ.
צריחי הסוללה הראשיים של איווה היו מוגנים עם דפנות בעובי 15 אינץ' (381 מ"מ) וגגות בעובי 2 אינץ' (51 מ"מ); הדפנות האחוריים של הצריחים היו בעובי 17 אינץ' (432 מ"מ), כאשר המשקל הגדול יותר משמש לאיזון הצריח. גם הברבטות שלהם היו בעובי 15 אינץ' בצדדים החשופים והצטמצמו ל-12.5 אינץ' (318 מ"מ) באזור שבו היו מוגנים על ידי החגורה. לצריחים המשניים היו דפנות חיצוניות בעובי 8 אינץ' (203 מ"מ) ודפנות פנימיות בעובי 6 אינץ' (152 מ"מ), שם הם היו פחות פגיעים. היו להם גם גגות בעובי 2 אינץ'. הברבטות שלהם היו בעובי 8 אינץ'. לצריח הניתוב שלה היו דפנות בעובי 10 אינץ' (254 מ"מ).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של איווה הונחה ב-5 באוגוסט 1893 במספנת William Cramp & Sons בפילדלפיה. היא הושקה ב-28 במרץ 1896, ולאחר השלמת האבזור, הוכנסה לשירות ב-16 ביוני 1897. קפטן ויליאם ט. סמפסון שימש כמפקד המפקד הראשון של האונייה. איווה יצאה לדרך כדי להתחיל את שיוט הניסויים שלה ב-13 ביולי, כשהיא מפליגה תחילה לניופורט, רוד איילנד מ-16 ביולי עד 11 באוגוסט, ולמחרת עברה לפרובינסטאון, מסצ'וסטס. לאחר מכן היא עזבה ב-14 באוגוסט לפורטלנד, מיין, שם שהתה בין 16 ל-23 באוגוסט, לפני שהפליגה לבר הארבור, מיין למחרת, שם בילתה את שארית החודש. לאחר מכן היא יצאה דרומה לווירג'יניה, וביקרה בהמפטון רודס בין 12 ל-16 בספטמבר, בניופורט ניוז בין 16 ל-19 בספטמבר, תחנה שנייה בהמפטון רודס מ-19 עד 27 בספטמבר, ולבסוף יורקטאון מ-27 בספטמבר עד 4 באוקטובר. לאחר מכן הפליגה איווה חזרה צפונה לביקור שני בפרובינסטאון שנמשך בין 12 ל-14 באוקטובר ולאחר מכן עברה לבוסטון, ונשארה שם בין 15 ל-22 באוקטובר.
היא ערכה ביקור נמל אחרון, בטומפקינסוויל, ניו יורק, בין 24 ל-29 באוקטובר, לפני שנכנסה למספנת הצי של ניו יורק לצורך תיקונים שנמשכו בין 29 באוקטובר ל-5 בינואר 1898. לאחר שיצאה מהמבדוק היבש, איווה הפליגה לווירג'יניה, לסירוגין בין המפטון רודס לניופורט ניוז עד אמצע ינואר, לפני שיצאה לקי וסט, פלורידה. לאחר מכן היא בילתה את החודש וחצי הבאים בשייט בין קי וסט לדריי טורטוגס במערב. במהלך תקופה זו, מיין התפוצצה וטבעה בהוואנה, קובה; הפיצוץ המקרי נזקף למוקש ימי ספרדי שהתפוצץ בכוונה. סמפסון מונה לכהן כנשיא מועצת החקירה שנשלחה לחקור את הטביעה, ולכן קפטן רובלי ד' אוונס תפס את מקומו כמפקד איווה ב-24 במרץ. האונייה נשארה בפלורידה קיז עד 22 באפריל, אז פרצה מלחמת ארצות הברית–ספרד.
מלחמת ארצות הברית–ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-22 באפריל, הכריז הנשיא ויליאם מקינלי על מצור על מערב קובה ושלושה ימים לאחר מכן, הכריז הקונגרס מלחמה על ספרד, בתוקף רטרואקטיבי החל מ-21 באפריל. סמפסון כבר קיבל את הפיקוד על השייטת הצפון-אטלנטית, שאליה הצטרפה איווה; היא השתתפה במבצע החסימה מ-22 באפריל עד 1 במאי לפני שחזרה לקי וסט כדי למלא דלק. עד אז, קיבל סמפסון הודעה כי שייטת ספרדית של ארבע סיירות משוריינות ושלוש ספינות טורפדו בפיקודו של אדמירל משנה פסקואל סרוורה אי טופטה חצתה את האוקיינוס האטלנטי כדי לתקוף את שייטת החסימה; הוא אסף את אוניותיו ב-4 במאי כדי לחפש אותן. לרשות סמפסון עמדה אוניית הדגל שלו, ניו יורק, איווה, אינדיאנה והסיירת הבלתי ממוגנת דטרויט, ואוניות אלו תוגברו עד מהרה בסיירת הבלתי ממוגנת מונטגומרי והמוניטורים אמפיטרייט וטרור, ולאחר מכן הסיירת המשוריינת ברוקלין.
האמריקנים ערכו חיפוש בנמל בפוארטו ריקו ב-12 במאי, אך לא מצאו ספינות מלחמה ספרדיות, ולכן הפגיזו את הנמל, ומיקדו את האש שלהם בקסטילו סן פליפה דל מורו, מבצר חוף ישן. איווה הובילה את מערך הקרב האמריקני במספר מעברים מול המבצר, והיא נפגעה פעם אחת מפגז ספרדי שפצע שלושה אנשי צוות וגרם נזק קל מרסיסים לאונייה. במהלך המטח האחרון שלה של פגזי 12 אינץ', אחד מהתותחים הקדמיים שלה גרם נזק פיצוץ לסיפון ולחלקים מהמבנה העילי. אדם אחד נהרג על סיפון ברוקלין ושלושה נוספים נפצעו על סיפון כלי שיט אחרים, אך אף אחת מהאוניות לא נפגעה באופן חמור מאש ספרדית; ההפגזה האמריקאית הייתה לא יעילה באותה מידה. בהנחה שסרוורה עושה דרכו להוואנה, סמפסון לקח לשם את השייטת שלו, אך תוך כדי הפלגה נודע לו שהספרדים התאספו בסנט תומאס באיי הודו המערבית הדנים. במקום זאת החליט סמפסון להחזיר את אוניותיו לקי וסט, והגיע לשם ב-18 במאי, בעוד שסרוורה הגיע לסנטיאגו דה קובה למחרת. סמפסון ניתק את איווה כדי לתגבר את השייטת הנודדת בפיקודו של קומודור וינפילד סקוט שליי, שניהל את המצור על קובה. היא הצטרפה לשייטת ליד סינפוגוס ב-22 במאי.
השייטת הנודדת, שכללה עד אז את איווה, טקסס, אוניית המערכה מסצ'וסטס, ניו יורק, ברוקלין, הסיירת הבלתי ממוגנת מארבלהד, וכמה סירות תותחים, סיירות עזר וכלי שיט תומכים, בילתה את השבוע לאחר מכן בפטרולים מול חופי קובה, בחיפושים אחר השייטת של סרוורה. בבוקר 29 במאי, תצפיות על סיפון מארבלהד דיווחו שהבחינו בסיירת הספרדית כריסטובל קולון במעגן מחוץ לסנטיאגו דה קובה. השייטת האמריקאית התכנסה לנמל במהלך היומיים הבאים והתכוננה לפעולה; איווה הטעינה פחם בים ב-30 במאי בתקופה זו. שליי ערך מתקפה ראשונית אחר הצהריים של 31 במאי; הוא הוביל את המערך עם אוניית הדגל שלו מסצ'וסטס, ואחריה הסיירת הממוגנת ניו אורלינס, ולאחר מכן איווה במעבר מול אוניותיו של סרוורה, ופתח באש מטווח ארוך בשעה 14:05. הפגזים האמריקניים החטיאו והם תיקנו את האש שלהם בהדרגה, אך הם לא הצליחו לקלוע אף פגיעה, אם כי אוונס ציין שהוא מאמין שהם גרמו נזק מרסיסים. אש התגובה הספרדית לא הייתה מדויקת באופן דומה, ושני הצדדים נצרו את האש עד השעה 15:10, עד אז האוניות האמריקאיות ניתקו מגע.
למחרת הגיע סמפסון למקום ועלה על ניו יורק כדי לקבל פיקוד על החסימה. הגישה לסנטיאגו דה קובה נשמרה על ידי תותחי חוף ומוקשים, מה שמנע מאוניותיו של סמפסון לפרוץ לנמל הפנימי מבלי שיגרם להן נזק רציני. אבל השייטת האמריקאית הייתה חזקה מכדי שהספרדים ינסו לפרוץ החוצה. שני הצדדים בילו את החודש הבא בקיפאון שנוצר; האמריקאים העדיפו להמתין עד שכוחות היבשה יוכלו לתקוף את הנמל מהצד היבשתי וללכוד את סוללות החוף. במהלך תקופה זו, איווה נסוגה למפרץ גואנטנמו בין 18 ל-28 ביוני, אשר נתפס על ידי הכוחות האמריקאים עד אז. היא חזרה להפגיז את ביצורי החוף ב-1 וב-2 ביולי, יחד עם אוניות המערכה אינדיאנה ואורגון. בתחילת יולי החלו חיילים אמריקאים להתקרב לגבעות שמחוץ לסנטיאגו דה קובה, ואיימו על סוללות החוף שהגנו על אוניותיו של סרוורה, והניעו את הפיקוד הספרדי להורות לו לנסות לפרוץ. סרוורה לא האמין שיש לו סיכוי משמעותי להצליח, שכן אוניותיו היו במצב גרוע באותה תקופה ורוב צוותי אוניותיו היו מאומנים בצורה גרועה. למרות זאת, הוא נענה להנחיה ושלח סירת תותחים לפנות בחשאי נתיב בשדה המוקשים בליל 2 ביולי.
קרב סנטיאגו דה קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשעה 08:45 ב-3 ביולי, סרוורה התייצב עם דגלו על סיפון הסיירת אינפנטה מריה תרסה, ואחריה כריסטובל קולון, ויסקאיה אלמירנטה אוקנדו והמשחתות פלוטון ופורור. איווה הייתה בעמדת החסימה שלה, והפליגה במהירות של 5 קשרים (9.3 קמ"ש) כאשר אנשיה נקראו ממגוריהם לביקורת הבוקר בשעה 09:15. הספרדים פינו את המעגן ב-09:35; למרבה המזל של הספרדים, ניו יורק הייתה מחוץ לעמדה באותה תקופה ומסצ'וסטס חידשה את הפחם שלה במפרץ גואנטנמו. לקראת סוף הבדיקה על סיפונה של איווה, תצפיות על סיפון ברוקלין הבחינו בסרוורה מתקרב וירתה באחד התותחים שלה כדי להזהיר את האוניות האמריקאיות האחרות, שהורו לצוותיהן להגיע לעמדות קרב. כשהאוניות הספרדיות ניסו לפרוץ מערבה, הסתער סרוורה על ברוקלין עם אינפנטה מריה תרסה כדי לעכב את המרדף האמריקאי ולתת לאוניות האחרות שלו זמן לברוח. גם סוללות החוף הספרדיות תרמו את האש שלהן בשלב הראשון של הקרב אך היא השפיעה רק מעט.
איווה, ברוקלין וטקסס פתחו באש בסביבות השעה 09:40 בטווח של כ-6,000 יארד (5,500 מטרים). איווה העלתה במהירות קיטור בדוודים שלה כדי להגביר את המהירות כדי לצמצם טווח לעבר הסיירות הנמלטות; הטווח ירד בהתמדה עד שהיא הייתה רק 2,500 יארד (2,300 מטרים) מאחורי אינפנטה מריה תרסה. איווה ירתה מטח דופן לעבר הסיירת ואז פנתה שמאלה כדי לחצות את ה-T של ויסקאיה, אם כי הסיירת הספרדית פנתה כדי להימנע מהתמרון. איווה בכל זאת ירתה מטח דופן בטווח של 1,800 יארד (1,600 מטרים) לפני הפנייה שמאלה ואז חזרה לימין כדי לבוא לצד כריסטובל קולון. שתי האוניות היו במרחק של כ-1,400 יארד (1,300 מטרים) וכל הסוללה של איווה פתחה באש, עטפה אותה בעשן שחור סמיך והקשתה על יכולת התותחנים שלה לזהות מטרות. כריסטובל קולון ואלמירנטה אוקנדו ירו באיווה, ואחד הכלים פגע בה במה שהוערך כפגז 6 אינץ' (152 מילימטרים). הוא לא התפוצץ, אבל עדיין קרע חור גדול בצד הגוף שלה. פגז שני מאחת הסיירות פגע באיווה והתפוצץ, גרם לנזק קל יחסית והצית שריפה שכובתה במהירות. כמה פגזים קטנים פגעו במבנים העליונים שלה, כולל הגשר והארובות שלה, אבל הנזק שנגרם היה מינימלי.
בשלב זה של הקרב, ירי אמריקאי כבד העלה באש את אינפנטה מריה תרסה, ומחשש להתפוצצות מחסן תחמושת, סרוורה הורה לה לעלות על שרטון בשעה 10:25. הקפטן של אלמירנטה אוקנדו הוציא הוראות דומות חמש דקות מאוחר יותר, שכן גם האונייה שלו בערה קשות. ויסקאיה נאלצה גם היא לחוף זמן קצר לאחר מכן, אך דגלה נותר מתנוסס, אז איווה המשיכה להפגיז אותה עד שהורידה את דגלה בשעה 10:36, כאות לכניעה. בינתיים, גם שתי המשחתות הספרדיות נפגעו קשות מאוניות המערכה האמריקאיות; אינדיאנה כמעט חתכה את פלוטון לשניים עם פגז בקוטר 13 אינץ', מה שאילץ אותה לעלות על שרטון, שם התפוצצה. ופורור נורתה על ידי הסוללות המשניות של איווה ואורגון, מה שהוביל את הצוות שלה להיכנע לסירת התותחים גלוסטר. כריסטובל קולון הצליחה לנתק מגע מהצי האמריקאי לזמן מה, אך גם היא עלתה על שרטון בהמשך היום.
בסביבות השעה 11:00, איווה הורידה חמישה מהקאטרים שלה כדי לאסוף את צוותי הסיירות ההרוסות. בין האנשים שחולצו היה קפטן אנטוניו אולאטה, מפקדה של ויסקאיה; הוא ניסה למסור את חרבו לאוונס, אך הוא החזיר אותה לאולאטה. בסך הכל, איווה לכדה 23 קצינים ו-248 מלחים, מתוכם 32 נפצעו. הצוות שלה גם מצא את גופותיהם של חמישה אנשי צוות שנקברו בטקס צבאי. בנוסף, הסירות של איווה העבירו גם אנשים לכלי שיט אחרים בצי האמריקאי. ב-20 ביולי, ארבעה ימים לאחר שחיל המצב הספרדי בסנטיאגו דה קובה נכנע, איווה סבלה מתאונת דוד בזמן שסיירה מחוץ לעיר. אטם הלחץ באחד הדוודים שלה התפוצץ, והתיז מים רותחים החוצה לחדר הדוודים. הצוות הניח לוח על פני דלי והכבאי דרגה שנייה רוברט פן טיפס על פניו כדי לכבות את הדוד, תוך סיכון להיכוות קשות, ולאחר מכן הוענק לו עיטור מדליית הכבוד על מעשיו.
1898–1904[עריכת קוד מקור | עריכה]
איווה עזבה את מימי קובה לאחר שספרד נכנעה באוגוסט, והגיעה לניו יורק ב-20 באוגוסט. קפטן סילאס טרי קיבל את הפיקוד על האונייה ב-24 בספטמבר וב-12 באוקטובר היא יצאה לחוף המערבי של ארצות הברית, שם הייתה אמורה להצטרף לשייטת הפסיפית. השנה לאחר מכן חלפה ללא תקלות ואיווה נכנסה למספנת הצי של פיוג'ט סאונד לשיפוץ שהחל ב-11 ביוני 1899. היא השתתפה בתרגילי אימון ליד סן דייגו, קליפורניה מ-20 בדצמבר עד 15 בינואר 1900. ביום הראשון של התרגילים, איווה איבדה את אחד מטורפדות האוול שלה לאחר שראש הנפץ של האימונים כנראה התנתק לאחר שיגורו. במרץ 2012, זוג דולפינים שהיו חלק מתוכנית היונקים הימיים של צי ארצות הברית מצאו את הטורפדו, שהיה ללא ראש נפץ של האימונים; הקטע שנמצא הועבר מאוחר יותר לתחום הארכאולוגיה התת-ימית לשימור. הטורפדו הוא אחד משלושת טורפדו האוול הידועים כקיימים. במהלך התקופה בסן דייגו, היא קיבלה זוג תותחי שדה 3 אינץ' וארבעה מקלעי M1895 קולט-בראונינג שהוכנסו לשימוש על ידי פלוגות נחיתה על החוף. לאחר האימונים, עברה איווה שיפוץ, ולאחר מכן היא חידשה את שגרת האימונים, אימוני ירי והפלגות בזמן שלום במזרח האוקיינוס השקט. קפטן פיליפ ה. קופר קיבל את הפיקוד על האונייה ב-9 ביוני, ושימש כמפקדה עד 1 באפריל 1901. ב-8 בספטמבר, ספינת המפרש Mary Flint התנגשה בה בזמן שעגנה במפרץ סן פרנסיסקו ולאחר מכן התנגשה בברקה וטבעה.
בתחילת פברואר 1902 היא הועברה לשייטת הדרום אטלנטית כדי לשמש כאוניית הדגל שלה. במהלך תקופה זו, היא ביקרה במספר נמלים זרים, כולל מונטווידאו, אורוגוואי מסוף יולי עד 2 באוגוסט, סנטוס, ברזיל מ-6 עד 7 באוגוסט, סלבדור, ברזיל מ-11 באוגוסט עד 8 בספטמבר, אי הסחר מ-8 עד 14 בספטמבר, מונטווידאו שוב מ-22 עד 28 בספטמבר, פוארטו בלגראנו, ארגנטינה מ-28 בספטמבר עד 19 באוקטובר, מונטווידאו בפעם השלישית מ-22 באוקטובר עד 6 בנובמבר, וריו דה ז'ניירו, ברזיל מ-10 עד 18 בנובמבר. משם היא יצאה צפונה לאיי הודו המערבית, ועצרה במפרץ פאריה בין 29 בנובמבר ל-4 בדצמבר. לאחר מכן היא השתתפה בתרגיל חיפוש מול מאיאגואס, פוארטו ריקו בין 9 ל-10 בדצמבר. לאחר מכן הצטרפה לתמרונים מול קולברה, פוארטו ריקו בין 11 ל-19 בדצמבר, לפני שיצאה לביקור בסנט לוסיה ב-21 בדצמבר. למחרת, היא הפליגה לפורט אוף ספיין, טרינידד, שם שהתה עד 28 בדצמבר. איווה חזרה לקולברה ב-30 בדצמבר ועגנה שם עד 1 בפברואר 1903. האונייה ביקרה בסנט קיטס בין 2 ל-6 בפברואר ובפונסה, פוארטו ריקו בין 6 ל-11 בפברואר, לפני שפנתה צפונה לניו יורק למחרת. היא נסעה בדרך עקיפה, וביקרה בגלווסטון, טקסס, בין 18 ל-26 בפברואר ובפנסקולה, פלורידה, בין 28 בפברואר ל-1 באפריל. היא השתתפה באימון ירי שם בין 1 ל-9 באפריל, במהלכו התפוצץ אחד מתותחי הסוללה הראשיים שלה. היא עברה תיקונים במספנת הצי פנסקולה בין 9 ל-23 באפריל, ולאחר מכן חידשה את המסע שלה צפונה. היא הגיעה לכף הנרי, וירג'יניה, שהתה שם בין 28 ל-30 באפריל, ואז לטומפקינסוויל מ-1 עד 7 במאי; היא הגיעה לבסוף למספנת הצי של ניו יורק מאוחר יותר ב-7 במאי. היא הושבתה שם ב-30 ביוני.
.jpg)
ב-23 בדצמבר, איווה הופעלה מחדש ועברה שיפוץ שכלל החלפת תותחי ה-4 אינץ' על המבנה האחורי שלה בזוג תותחי 6 פאונד בתחילת ינואר 1904. לאחר מכן הצטרפה לשייטת הצפון-אטלנטית, שהייתה אז במימי אירופה. היא ביקרה בפיראוס, יוון, בין 30 ביוני ל-6 ביולי, באי קורפו בין 8 ל-9 ביולי, ולאחר מכן בטריאסטה ובפיומה באוסטרו-הונגריה למשך שארית החודש. ב-2 באוגוסט, היא חצתה את הים האדריאטי לפלרמו, איטליה, ושהתה שם שלושה ימים לפני שיצאה לדרך לגיברלטר, בה ביקרה בין 9 ל-13 באוגוסט. לאחר מכן חצתה מחדש את האוקיינוס האטלנטי, ועצרה בהורטה שבאיים האזוריים בין 18 ל-20 באוגוסט. האונייה הגיעה לממנשה, מסצ'וסטס ב-29 באוגוסט ושהתה שם עד 5 בספטמבר, וחיכתה לתורה בטווח היעד של הצי ליד מרתה'ס ויניארד. היא ערכה שם אימון ירי מ-5 עד 19 בספטמבר לפני שחזרה לטומפקינסוויל מ-30 בספטמבר עד 5 באוקטובר ולאחר מכן עברה לעיר ניו יורק, לעגנה בנהר ההדסון מ-5 עד 20 באוקטובר, בזמן שחיכתה למבדוק יבש שייפתח במספנת הצי של נורפוק. לאחר מכן היא הפליגה דרומה לנורפוק והגיעה לשם ב-22 באוקטובר, ועגנה בין 24 באוקטובר ל-24 בדצמבר לצורך תחזוקה תקופתית; לאחר מכן היא הועברה לבניית ספינות ניופורט ניוז לצורך עגינה יבשה בין 24 ל-30 בדצמבר.
1905–1908[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שיצאה מהמבדוק היבש, איווה הצטרפה מחדש לצי ב-3 בינואר 1905 בהמפטון רודס וקפטן בנג'מין פרנקלין טילי קיבל את הפיקוד על כלי השיט ב-14 בינואר. לאחר מכן, האונייה השתתפה בסדרת תמרונים עם שאר השייטת מול קולברה באמצע ינואר, מפרץ גואנטנמו מ-19 בפברואר עד 22 במרץ, ולאחר מכן פנסקולה מ-27 במרץ עד 3 במאי. לאחר מכן היא חזרה להמפטון רודס ב-7 במאי לתיקונים בנורפוק שנמשכו בין 9 במאי ל-24 ביוני. היא עזרה לבחון את המבדוק היבש הצף החדש Dewey בין 25 ל-30 ביוני, ולאחר מכן חזרה לניופורט ניוז לתחזוקה תקופתית מ-30 ביוני עד 3 ביולי. לאחר מכן הפליגה איווה צפונה לניו אינגלנד, וביקרה במספר נמלים, כולל פרובינסטאון, ניופורט, בר הארבור, בוסטון וניו יורק במהלך ארבעת החודשים הבאים. היא חזרה להמפטון רודס ב-13 באוקטובר, שם נשארה עד סוף החודש, אז הפליגה לביקור באנאפוליס, מרילנד, בין 30 באוקטובר ל-7 בנובמבר.
לאחר מכן, איווה יצאה לנורת' ריבר, ניו יורק, ונשארה שם בין 8 ל-20 בנובמבר, לפני שחזרה להמפטון רודס לשיפוץ נוסף במספנת הצי של נורפוק בין 22 בנובמבר ל-23 בדצמבר. לאחר מכן חזרה לניו יורק לעגינה יבשה קצרה בין 26 ל-28 בדצמבר לפני שהפליגה חזרה דרומה להמפטון רודס ביום האחרון של השנה. היא עגנה שם עד 17 בינואר 1906 לפני שיצאה לדרך לאיים הקריביים, עצרה בקולברה מ-22 בינואר עד 6 בפברואר, ברבדוס מ-8 עד 15 בפברואר, ולאחר מכן מפרץ גואנטנמו מ-19 בפברואר עד 31 במרץ. אימון ירי נערך בין 1 ל-10 באפריל ליד כף קרוז, קובה. איווה יצאה צפונה לאנאפוליס כדי להשתתף בהחזרתו הטקסית של ג'ון פול ג'ונס לאחר ששרידיו הוצאו מקברו המקורי בפריז כדי שיוכלו להיטמן מחדש באקדמיה הימית של ארצות הברית. אוניית המערכה פעלה אז מול החוף המזרחי, ועצרה בהמפטון רודס, ניופורט ניוז וניו יורק בין סוף אפריל לאמצע מאי. כשהייתה בניו יורק בתחילת מאי, הסירו לה שניים מצינורות הטורפדו. לאחר מכן היא עברה שיפוץ בנורפוק מ-14 במאי עד 30 ביוני.
לאחר מכן, האונייה עברה לטומפקינסוויל בתחילת יולי, הטעינה שם פחם לפני עגינה יבשה במספנת הצי של ניו יורק לצורך תיקונים בין 6 ל-15 ביולי. לאחר מכן היא הצטרפה לאוניות הפלגה השנייה של הצי האטלנטי לסיור בניו אינגלנד, ועצרה בסדרה של נמלים באזור עד סוף אוגוסט. היא נכחה בסקירת צי שנערכה ב-1–2 בספטמבר, אשר נצפתה על ידי הנשיא תאודור רוזוולט. לאחר מכן היא חזרה למימי ניו אינגלנד לאימון ירי בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר, ולאחר מכן היא יצאה דרומה לנורפוק לצורך תיקונים. היא השתתפה בבדיקות עם ציוד שיאפשר לאונייה לחדש פחם במהלך דרכה באמצע דצמבר. האונייה סיימה את השנה בשייט עם שאר הצי מול החוף המזרחי המרכזי, ונכנסה להמפטון רודס ב-31 בדצמבר. הצי יצא דרומה לקובה בתחילת ינואר 1907 לתמרונים שהתקיימו מול מפרץ גואנטנמו בין 7 בינואר ל-10 בפברואר. איווה ביקרה לאחר מכן בסיינפואגוס באמצע פברואר ובגואנטנמו מאמצע פברואר עד אמצע מרץ. אימון ירי נוסף נערך בין 16 במרץ ל-6 באפריל.
איווה נכחה בתערוכת ג'יימסטאון מאוחר יותר באפריל, שציינה את יום השנה ה-300 להקמתה של מושבת ג'יימסטאון. האונייה הצטרפה שוב לצי לביקור בנורת' ריבר בין 16 במאי ל-5 ביוני, ולאחר מכן פעלה עם הפלגה הרביעית לתמרונים מול חופי וירג'יניה. לאחר שחזרה להמפטון רודס ב-28 ביוני, היא הופחתה למילואים ב-6 ביולי במספנת הצי של נורפוק. באותו יום, לוטננט קומנדר קלרנס סטיוארט ויליאמס קיבל את הפיקוד על כלי השיט. האונייה הועברה לפילדלפיה והושבתה שם ב-23 ביולי 1908. כשהיא לא בשירות, בוצעו באונייה סדרה של שיפורים, כולל התקנת ציוד הידראולי חדש לצריחי התותחים בקוטר 12 אינץ' שלה ותורן סריג מאחורי הארובות שלה. מחסני התחמושת ומנופי הפגזים עבור תותחי ה-4 אינץ' שלה שונו כדי לשפר את הטיפול בפגזים.
1910–1919[עריכת קוד מקור | עריכה]
איווה הועברה למספנת הצי של ניו יורק, שם הוכנסה לשירות מחדש ב-2 במאי 1910, כשקומנדר ויליאם בולארד שימש כקפטן שלה. היא יצאה לדרך ב-23 במאי, והצטרפה לשייטת האימונים של האקדמיה הימית למחרת. לאחר שהעלו קבוצות צוערים מהאקדמיה הימית, החלו האוניות בשייטת בשיוט אימונים לאירופה. העצירות בסיור כללו את פלימות', בריטניה, בין 23 ל-30 ביוני; מרסיי, צרפת, בין 8 ל-15 ביולי; גיברלטר מ-19 עד 24 ביולי; פונשל, מדיירה, מ-27 ביולי עד 2 באוגוסט; והורטה, האיים האזוריים מ-5 עד 12 באוגוסט. לאחר מכן חזרו האוניות לארצות הברית, והורידו את הצוערים בסוף החודש. בין 6 ל-19 בספטמבר היא הייתה במבדוק במספנת הצי של ניו יורק כדי להתקין מנגנון נוסף של טעינה בים; היא ערכה בדיקות עם המובלת פחם Vestal ב-22 בספטמבר. לאחר מכן חזרה איווה למספנת הצי של פילדלפיה ארבעה ימים לאחר מכן, שם שוב צומצמה למילואים.
ב-3 במאי 1911, איווה חזרה לשירות פעיל לשייט נוסף עם שייטת האקדמיה הימית מ-13 במאי עד 5 ביוני. בעודה בדרך להצטרף לשייטת ב-12 במאי, היא ו־SS המילטון חילצו נוסעים מאוניית הנוסעים הטובעת מרידה לאחר שהתנגשה בספינת הקיטור של חברת הפירות המאוחדת, אדמירל פאראגוט, כ-55 מיל ימי (102 קילומטרים; 63 מיל) מזרחית לכף צ'ארלס, וירג'יניה בערפל צפוף; כל 319 הנוסעים על מרידה נותרו בחיים. לאחר מכן העלו האוניות צוערים למסע נוסף לאירופה, ועצרו בקווינסטאון, אירלנד בין 18 ל-27 ביוני; קיל, גרמניה מ-2 עד 12 ביולי; ברגן, נורווגיה מ-14 עד 24 ביולי; וגיברלטר מ-2 עד 8 באוגוסט. לאחר שחזרו לארצות הברית, האוניות הורידו את הצוערים באנאפוליס ב-28–29 באוגוסט. איווה שוב הושבתה בפילדלפיה ב-1 בספטמבר. היא גויסה לזמן קצר בין 28 באוקטובר ל-2 בנובמבר כחלק מתרגיל גיוס, במהלכו הועברה לניו יורק ולאחר מכן הוחזרה לפילדלפיה.
לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה ב-6 באפריל 1917, איווה הוכנסה לשירות מוגבל ב-23 באפריל לשימוש כספינה קולטת למתגייסים ימיים. היא נשארה בפילדלפיה במשך שישה חודשים לפני שהועברה להמפטון רודס, שם שירתה במהלך שארית הסכסוך. בהיותה שם, היא הועסקה כספינת אימון למתגייסים חדשים וכספינת משמר שהגנה על הכניסה למפרץ צ'ספיק עד סוף המלחמה בנובמבר 1918. ב-31 במרץ 1919, איווה בוטלה בפעם האחרונה, וב-30 באפריל, שונה שמה לאוניית המערכה החופית מס' 4 על מנת שניתן יהיה לעשות שימוש חוזר בשמה עבור אוניית המערכה מסדרת דקוטה הדרומית, איווה. האונייה החדשה הונחה בשנה שלאחר מכן, אך בוטלה לפני השלמתה כתוצאה מהסכם הצי של וושינגטון משנת 1922.
ספינת מטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ללא שימוש נוסף באונייה עד 1919, חיל הים החליט להמיר את אוניית המערכה החופית מס' 4 לספינת מטרה מבוקרת רדיו. היא נמחקה לזמן קצר מרשימות הצי ב-4 בפברואר 1920 לפני שהוזמנה מחדש שישה ימים לאחר מכן. לאחר מכן היא הועברה לשליטת קפטן אוניית המערכה USS אוהיו ב-2 באוגוסט. ספינת הקרב מס' 4 הוסבה לשליטה ברדיו בפילדלפיה, עם מקלט אלחוטי שיכול לשלוט הן על ההיגוי והמהירות של האונייה וכן משאבות לשליטה על הדוודים, שהוחלפו בגרסאות מבוססות נפט. לאחר מכן היא הועברה מפילדלפיה להמפטון רודס תחת בקרת רדיו, ויצאה ב-17 באוגוסט ללא כל צוות על הסיפון, מהירותה ומסלולה כוונו מהסיפון של אוהיו. בדיקות לקביעת יעילות השליטה מאוהיו נערכו שם עד 10 בספטמבר, אז הודיעו לצי על הצלחתם.
ביוני 1921, הצי והצבא ערכו סדרה של ניסויי הפצצה מול כף וירג'יניה כדי להעריך את יעילות המטוסים נגד ספינות מלחמה. הצי גם ביקש לקבוע את יכולת המידור הפנימי להתנגד להצפות מהתקפות פצצות. אוניית המערכה החופית מס' 4 שימשה כחלק מהניסויים הללו ב-29 ביוני כמטרה נעה. לקח למטוס של הצי כמעט שעתיים לאתר אותה לאחר שהודיעו על נוכחותה בשטח של 25,000 מילים רבועים (65,000 קילומטרים רבועים); לאחר מכן היא הותקפה עם פצצות דמה. המטוס קלע שתי פגיעות, מתוך שמונים פצצות שהוטלו. הצבא סירב להשתתף בהתקפות על איווה, מכיוון שהגנרל בילי מיטשל התלונן שלתקיפה עם פצצות דמה אין ערך רב. יכולת התמרון של האונייה הפריעה באופן משמעותי את יכולתם של צוותי האוויר לאתר ולתקוף את כלי השיט, והצי ביטל ניסיונות נוספים עם תחמושת חיה שביקש הצבא.
אוניית המערכה החופית מס' 4 הונחה לאחר מכן בפילדלפיה, שם היא סווגה מחדש כ"כלי עזר לא מסווג" עם מספר גוף הספינה IX-6 ב-21 ביולי. לאחר מכן היא יצאה לים באפריל 1922 לאימון ירי ליד כף וירג'יניה כאשר שואומוט משמשת כעת כספינת השליטה שלה, אך התרגילים בוטלו והיא חזרה לנמל. האונייה הועברה לאוקיינוס השקט דרך תעלת פנמה לצורך אימון ירי עם אוניית המערכה החדשה מיסיסיפי כחלק מבעיית הצי I בפברואר 1923, שנועדה לדמות התקפה על אזור התעלה. שואומוט חידשה את תפקידה כספינת פיקוד. מערכת התרגילים הראשונה כללה ירי של תותחי 5 אינץ' מהסוללה המשנית של מיסיסיפי בטווח של כ-8,000 יארד (7,300 מטרים). שתי קבוצות נוספות של יריות תרגול כללו את תותחי ה-14 אינץ' הראשיים שלה בטווחים ארוכים יותר. השני שבהם נערך ב-23 במרץ, ואוניית המערכה מס' 4 נפגעה על ידי שלושה מהפגזים, שגרמו לה נזק חמור והטביעו אותה. אוניית המערכה מרילנד ירתה מטח הצדעה של 21 תותחים כאשר אוניית המערכה הישנה טבעה. היא נמחקה רשמית מרשימות הצי ב-27 במרץ, ושרידיה נמכרו ב-8 בנובמבר.
