בנג'מין הריסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנג'מין הריסון
20 באוגוסט 1833; נורת' בנד שבאוהיו - 13 במרץ 1901; אינדיאנפוליס, אינדיאנה (בגיל 67)
Benjamin Harrison, head and shoulders bw photo, 1896.jpg

בנג'מין הריסון
שם בשפת המקור Benjamin Harrison
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-23
תקופת כהונה 4 במרץ 18894 במרץ 1893 (4 שנים)
סגן לוי פ. מורטון
הקודם בתפקיד גרובר קליבלנד
הבא בתפקיד גרובר קליבלנד
סנאטור מטעם מדינת אינדיאנה
תקופת כהונה 4 במרץ 18814 במרץ 1887 (6 שנים)

בנג'מין הריסוןאנגלית: Benjamin Harrison;‏ 20 באוגוסט 183313 במרץ 1901) היה נשיאה ה-23 של ארצות הברית. הוא היה נכדו של הנשיא התשיעי, ויליאם הנרי הריסון. לפני נשיאותו, הריסון עבד כעורך דין ופוליטיקאי באינדיאנה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, הוא שירת כקולונל בצבא. לאחר המלחמה ניסה להיבחר לתפקיד מושל אינדיאנה. לאחר מכן נבחר לסנאט בידי המועצה המחוקקת של אינדיאנה.

כחבר במפלגה הרפובליקנית, נבחר לנשיאות ב-1888, לאחר שניצח את גרובר קליבלנד, הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית. רוב תקופתו עסקה בחקיקה כלכלית, כולל הנהגת "מיסוי מקינלי", שהעלה את המכסים על יבוא בצורה חסרת תקדים, וחוק שרמן נגד מונופולים. ב-1891, העביר הריסון חוק שהקצה קרקעות ליערות לאומיים. בנוסף הוא חיזק ושיפר את הצי, ודגל במדיניות חוץ פעילה. הוא הציע, לשווא, מימון לחינוך פדרלי ואכיפת זכויות ההצבעה של האוכלוסיה השחורה.

בעקבות העודף התקציבי שנוצר ממכסי המגן, התקציב עבר את סף מיליארד הדולרים במהלך כהונתו. נושא התקציב הוביל לתבוסת הרפובליקנים בבחירות של 1890, כשהריסון הפסיד לקליבלנד בבחירות ב-1892, בעקבות ההתנגדות למכסים הגבוהים ולתקציב הגבוה. ב-1901 מת משפעת. למרות שהיסטוריונים רבים שיבחו את מחויבותו לאוכלוסיה השחורה, הוא נחשב בדרך כלל לנשיא פחות טוב מהממוצע ומדורג נמוך יחסית ברשימות הנשיאים. למרות זאת, הוא נחשב לאדם ישר.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסון נולד ב-1833 באוהיו. הוריו היו ג'ון סקוט הריסון ואליזבת רמסי, וסבו, ויליאם הנרי הריסון, היה נשיאה ה-9 של ארצות הברית. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת מיאמי ב-1852, ולאחר מכן למד משפטים בסינסינטי. ב-1854 עבר לאינדיאנפוליס, שם התקבל ללשכת עורכי הדין, והתמנה למדווח החלטות בית המשפט העליון של המדינה.

בזמן מלחמת האזרחים שירת בצבא כבריגדיר גנרל. ב-1864, בזמן שהיה עדיין בתפקיד זה, נבחר מחדש למשרתו בבית המשפט העליון, ושירת בתפקיד זה 4 שנים נוספות. ב-1876 התמודד בחוסר הצלחה על משרת מושל אינדיאנה מטעם המפלגה הרפובליקנית. מונה לחבר הוועדה לנהר המיסיסיפי ב-1879, ונבחר לסנאט של ארצות הברית, תפקיד שמילא מ-1881 ועד 1887. במהלך תפקיד זה היה יו"ר הוועדות לדרכי תחבורה לאזורי שפת הים ולענייני הטריטוריות.

בחירות 1888[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות רפובליקנית

המועמד המוביל בתחילה היה ג'יימס בליין, שהחליט לדחות את המועמדות. המועמד המוביל האחר היה ג'ון שרמן. ביומניו, רשם בליין שהריסון הוא הבחירה העדיפה.

הריסון הגיע למקום הרביעי בסבב ההצבעות הראשון, כששרמן הוביל. תומכי בליין הבינו שהריסון יכול למשוך את תמיכת שאר הצירים, והוא נבחר בסיבוב השמיני עם 544 קולות. לוי פ. מורטון נבחר לסגנו.

הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות 1888

יריבו של הריסון היה גרובר קליבלנד, הנשיא המכהן. הריסון נקט בשיטה שבה תומכיו הגיעו אל ביתו ושמעו את נאומיו. הרפובליקנים תמכו במכסי מגן גבוהים, וזכו לתמיכה בקרב המצביעים במדינות הצפון התעשייתיות. הבחירות התמקדו במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה. הריסון הצליח לזכות בניו יורק ובמדינתו, אינדיאנה. אחוז ההצבעה היה 79.3%, גבוה יחסית. כמעט 11 מיליון קולות נספרו. למרות שהריסון השיג 90,000 קולות פחות מקליבלנד, הוא זכה ב-233 אלקטורים לעומת 168 וניצח. רבים במפלגה הדמוקרטית טענו כי הריסון ניצח בזכות קניית קולות.

הריסון הושבע לתפקידו מאה שנים לאחר שג'ורג' וושינגטון הושבע לתפקידו. בנוסף, הרפובליקנים זכו להישגים נאים בבחירות לקונגרס.

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסון הושבע ב-4 במרץ 1889. הוא היה אחד מהנשיאים הנמוכים ביותר, בגובה מטר ושישים ושבעה סנטימטרים. הוא היה הנשיא האחרון בעל זקן. טקס הכניסה שלו לתפקיד התרחש ביום גשום, והנשיא היוצא קליבלנד הגן על הריסון במטרייתו כשזה נשבע אמונים.

נאומו של הריסון היה קצר בחצי משל סבו, ויליאם הנרי הריסון, שנאם את נאום הכניסה הארוך ביותר. הריסון טען שהמדינה צומחת בזכות החינוך והדת, ודרש ממדינות הכותנה והמכרות לעבור תיעוש, כשהוא מתחייב לעקרונות מכסי המגן. הוא טען שלא יגביל את הסחר החופשי אם התאגידים יפעלו כראוי. הריסון דרש צירוף הטריטוריות לארצות הברית ותמך במתן קצבאות ליוצאי צבא. בנושאי חוץ, הריסון התחייב לדוקטרינת מונרו, ודרש שיפור הצי. הוא התחייב לשלום בין לאומי ולמדיניות בדלנית.

הריסון מינה את הקבינט שלו באופן עצמאי. הוא דחה את מינוי בליין למזכיר המדינה כדי להגביל את מעורבות בליין בהרכבת הקבינט שלו. מלבד בליין, המנהיג הרפובליקני היחיד שנבחר לתפקיד חשוב היה רדפילד פרוקטור, מזכיר המלחמה. הריסון מינה את חבריו ממלחמת האזרחים, מאינדיאנה ומהכנסייה, ובכך זכה לזעמם של הרפובליקנים. הריסון נפגש עם הקבינט שלו פעמיים בשבוע, וגם פעם בשבוע עם כל שר ביחידות.

ביוני 1890, מזכיר הדואר, ג'ון וונמייקר, וחבריו מפילדלפיה, רכשו בית חדש עבור הריסון ואשתו, קרולין. רבים האמינו שהיה בכך משום שוחד. הריסון טען שתמיד התכוון לרכוש את הבית.

רפורמה בשירות הציבורי וקצבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העניין המרכזי לאחר היבחרו של הריסון היה הרפורמה בשירות הציבורי. הריסון תמך במינוי אישים לפי כישוריהם ולא לפי שיוכם הפוליטי. למרות זאת, את רוב החודשים הראשונים בתפקידו הריסון הקדיש למינויים פוליטיים. הריסון לא רצה לפגוע במעמדו בעקבות הנושא, ומינה את תיאודור רוזוולט לוועדה לרפורמה בשירות הציבורי.

הריסון העביר במהירות חוק קצבאות שהעניק קצבאות ליוצאי מלחמת האזרחים, ובכך הפחית את העודף התקציבי. 135 מיליון דולרים הוקדשו לקצבאות ליוצאי צבא, בעקבות פרשנות מקלה לחוק. חקירה גילתה קצבאות שנלקחו שלא כדין. הריסון פיטר את האחראים על כך ומינה אחרים, שגם הואשמו בשחיתות.

הריסון נאלץ לבטל את מינויו של ג'יימס קלרקסון לסגן שר הדואר, כיוון שקלרקסון דרש משרה מלאה בקבינט.

מכסי מגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מכסי המגן היה חשוב עוד לפני מלחמת האזרחים והיה הנושא המרכזי בבחירות. תעריפם הגבוה של מכסי המגן יצר עודף הכנסות בתקציב הממשלה, והיו שטענו שהדבר פוגע בעסקים ויש להוריד את התעריף. הרפובליקנים העדיפו להוריד מסים פנימיים ולהשתמש בעודף למטרות שיפורים פנימיים.

ויליאם מקינלי ונלסון אולדריץ' הגישו הצעה שהעלתה את המכסים באופן חד. ג'יימס בליין לחץ על הריסון לרכך את המכסים, ולהוסיף סעיף שיאשר להריסון להפחית אותם בתמורה להפחתת מכסים על יצוא אמריקני בידי מדינות אחרות. המכס על סוכר מיובא בוטל, ומגדלי הסוכר המקומיים קיבלו שני סנט על כל פאונד שיצרו. למרות זאת, המכס היה הגבוה ביותר בתולדות ארה"ב, והוביל לכינוי "קונגרס מיליארד הדולר" לקונגרס.

חוקים נגד מונופול ומדיניות מוניטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי שתי המפלגות התנגדו לעליית כוחות המונופולים, והעבירו את חוק שרמן נגד מונופולים ברוב גדול. הריסון חתם על החוק, שנתן לממשלה כוח חסר תקדים. ממשל הריסון לא אכף את החוק יתר על המידה.

אחת מהשאלות החשובות הייתה הצמדת הדולר לזהב בלבד או לזהב ולכסף. הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים קראו להטבעה חופשית של כסף, ואילו צירים מצפון-מזרח המדינה תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, ולכן חשבונות מקומיים שולמו בכסף, בעוד שמלווים בין לאומיים גבו חובות בזהב, שרוקנו את אספקת הזהב במדינה. הדפלציה העולמית גרמה לכך שתקן הזהב הוביל להפחתת ההכנסה ללא הפחתת החובות, והוביל לדרישה מצד בעלי החוב לקרוא להטבעת כסף חופשית שתגרום לאינפלציה.

הריסון עצמו תמך בדו מתכתיות ומינה למזכיר האוצר את ויליאם וינדון שתמך בכסף חופשי. הריסון הציע הטבעה חופשית של כסף לפי ערך השוק, אולם לא הצליח. ג'ון שרמן העביר חוק שדרש רכישת כסף, אולם החוק רק הגביר את הידלדלות מאגרי הזהב, שנפתרה לאחר מכן בתקופתו של קליבלנד.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקנים, בהנהגת הריסון, ניסו להעביר חוק שיגן על זכויות האזרח של האוכלוסיה השחורה. החוק דרש עונשים להפרת זכויות האזרח. השופטים הגזעניים מהדרום סירבו לבצע זאת. הריסון תמך בחוק, שלא עבר בסנאט. לאחר מכן הריסון נאם בפני הקונגרס וטען שהעבדים הובאו לארצת הברית בשרשראות ושעליהם לקבל זכות חופשית להצביע. הוא פקפק בזכות המדינות להחליט מי יצביע, וטען שדבר זה לא חוקתי. הוא תמך בהקמת בתי ספר מעורבים ובתיקון חוקתי שיאפשר שוויון גזעי.

יערות לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1891, הקונגרס והריסון העבירו חוק שאפשר הקצאת קרקעות ציבוריות ליערות. בתוך חודש מהעברת החוק, הקצה הריסון קרקע לשמורת הטבע הראשונה. הוא הקצה 22 מיליון אייקרים בכהונתו למטרות אלו.

מדיניות כלפי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט הלקוטה, שהוגבל בעיקר לדרום דקוטה, התחיל תנועה רוחנית ודתית שנקראה "ריקוד הרוחות". רבים בוושינגטון חשבו שמדובר בהתחלה של מרד, והצבא התערב. התוצאה הייתה טבח המוני של נשים וילדים. הריסון דרש חקירה שתיערך בצבא ועצר את המהומות, בפעם האחרונה שהאמריקנים נלחמו באינדיאנים. הריסון דרש מהאינדיאנים להשתלב בחברה הלבנה. המדיניות הייתה ליברלית, אולם גרמה למכירת רוב אדמות האינדיאנים במחירים נמוכים לספקולנטים.

טכנולוגיה והצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו של הריסון, הטכנולוגיה התפתחה. הוא היה הנשיא הראשון שקולו הוקלט. הריסון גם התקין חשמל בבית הלבן, אולם הוא ואשתו ישנו בדרך כלל עם אורות דולקים, מחשש להתחשמל.

במהלך תקופת כהונתו, הוא דרש הגברת כוחו של הצי. רק שתי ספינות מלחמה היו בצי כשנכנס לתפקידו, והוא דרש הגברת המספר. עד 1898, ארצות הברית בנתה עוד עשר ספינות קרב, שבע מתוכן החלו להיבנות בתקופתו.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמריקה הלטינית וסמואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסון ובליין לא היו ידידים טובים, אולם תמכו במדיניות חוץ אגרסיבית ושיתוף פעולה כלכלי. הריסון נאלץ להתמודד עם ענייני החוץ בעקבות מחלתו של בליין. הריסון הכריז שהצי יגן על הספינות באוקיינוס ויעלה את יוקרת ארצות הברית. ב-1889, ועידת המדינות האמריקנית התכנסה בוושינגטון. הועידה לא השיגה פריצת דרך משמעותית. בתגובה, ניסה הריסון לבצע איחוד מכסים עם מדינות אמריקה הלטינית, וחתם איתם על כמה הסכמים. הוא לא הצליח ליצור בסיס ימי בהאיטי.

ב-1889, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וגרמניה הסתכסכו על איי סמואה. הריסון נקט קו תוקפני, בחר שליט מקומי וסירב לתת לגרמניה להתערב.

חרם אירופאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מדינות אירופאיות הטילו חרם על בשר חזיר אמריקני מתוך חששות בריאותיים. הריסון שלח את השגרירים שלו לדרוש את הייצוא למדינות. בנוסף העביר חוק לפיקוח על הבשר. בנוסף, ארצות הברית החרימה סוכר מגרמניה, שנאלצה לוותר, ואחריה גם שאר מדינות אירופה.

משברים באיים האלאוטיים ובצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר הבין לאומי הראשון של הריסון היה סכסוך על זכויות דיג עם קנדה, שדרשה זכויות דיג באיים האלאוטיים. הצי פשט על ספינות קנדיות והגיע להסכמים עם הבריטים, שכללו מתן פיצויים לארה"ב.

ב-1891, התרחש משבר בצ'ילה. השגריר האמריקני העניק מקלט לצ'יליאנים שברחו לאחר מלחמת האזרחים, כדי לפגוע בהשפעה הבריטית שם. המתיחות בין צ'ילה וארה"ב התגברה.

המשבר פרץ כשמלחים חנו בצ'ילה ובעקבות קטטה, שני מלחים נהרגו. הקפטן טען שהמשטרה הצ'יליאנית תקפה אותם ללא סיבה, והריסון דרש פיצויים. הצ'יליאנים התנגדו לכך. הריסון איים בניתוק היחסים הדיפלומטיים, והעלה את כוננות הצי. הצ'יליאנים נכנעו והמלחמה נמנעה. תיאודור רוזוולט הריע להריסון על גישתו בעניין.

סיפוח הוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימיו האחרונים בתפקיד, הריסון התעסק עם הוואי. לאחר הפיכה כנגד המלכה, הממשלה החדשה דרשה סיפוח אמריקני. הריסון תמך בכך ורצה לבנות בסיס ימי בפרל הארבור. הקונסול האמריקני הכיר בממשלה החדשה והעביר את הדרישות. בחודש האחרון בתפקידו, הממשל חתם על הסכם והעביר אותו לסנאט באישור הריסון. הסנאט לא פעל, וקליבלנד ביטל את ההסכם לאחר כניסתו לתפקיד.

מדינות שצורפו לאיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהריסון נכנס לתפקידו, כבר עשור לא הצטרפו מדינות חדשות לאיחוד, בגלל התנגדות הדמוקרטים לצירוף מדינות תומכות ברפובליקנים. הקונגרס הסכים בתחילת כהונתו לצרף את צפון דקוטה ודרום דקוטה ב-2 בנובמבר 1889, את מונטנה ב-8 בנובמבר, ואת וושינגטון ב-11 בנובמבר. לאחר מכן, עוד מדינות הצטרפו- איידהו ב-3 ביולי ווויאומינג ב-10 ביולי. המדינות היו רפובליקניות במובהק.

בחירות 1892[עריכת קוד מקור | עריכה]

העודף הכלכלי נעלם והמצב הכלכלי החמיר לקראת בהלת 1893. הבחירות לקונגרס לא היו טובות לרפובליקנים והריסון איבד את תמיכת מפלגתו. הריסון היה נחוש להיות שוב המועמד בבחירות לנשיאות ב-1892,

היה ברור שהריסון יזכה להתנגדות גדולה, ורבים דרשו שבליין יהיה המועמד לאחר שהתפטר מתפקיד מזכיר המדינה. הריסון נבחר בסיבוב הראשון.

הדמוקרטים בחרו שוב בקליבלנד. המכסים הגבוהים גרמו ליוקר גבוה כל כך, עד שבוחרים רבים תמכו בקליבלנד. המערביים, שתמכו בעיקר ברפובליקנים, תמכו במפלגה הפופוליסטית, שתמכה בכסף חופשי, קצבאות נדיבות ליוצאי צבא ויום עבודה בן שמונה שעות.

אשתו של הריסון, קרולין, מתה כשבועיים לפני הבחירות, ובתו הפכה לגברת הראשונה.

קליבלנד זכה ב-277 אלקטורים בבחירות לעומת 145 אלקטורים להריסון.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שפרש מתפקידו, נשא הריסון לאישה את מרי דימיק ב-1896. ב-1900 שימש כנציג מטעם ונצואלה במהלך סכסוך גבול בינה לבין בריטניה. נפטר ב-1901 באינדיאנה.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסון היה ידוע בגלל יושרתו, וכשעזב את הבית הלבן עדיין נחשב לנשיא ישר. הרפובליקנים שלטו בקונגרס בתקופתו, והוא הצליח להעביר את המצע הרפובליקני שדרש הגבלת התאגידים, מכסים גבוהים, הגנה על זכויות האזרח, קצבאות נדיבות ליוצאי הצבא ופשרות בנוגע להצמדת הדולר.

האהדה להריסון גברה לאחר המשבר הכלכלי בתקופת קליבלנד.

מדיניות החוץ של הריסון היוותה תפנית מהמדיניות הבדלנית שקדמה לו. הוא לא היסס להתעמת עם מעצמות אירופאיות על השפעתן ביבשת אמריקה. המדיניות השפיעה על תיאודור רוזוולט.

חקיקת חוק שרמן נחשבת למשמעותית ביותר, וכך גם הגנתו על זכויות האזרח.

להריסון יצא שם של אדם רשמי מאוד. דימוי זה הוביל לכינוי גנאי שהודבק לו והוא נקרא "השלגון האנושי".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת בנג'מין הריסון
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנג'מין הריסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]