איסור אכילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איסור אכילה הוא מושג בהלכה היהודית, לפיו ישנם דברים שאסורים באכילה בלבד, אולם אין עליהם איסור הנאה.

פירוט האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור אכילה כולל את האיסור להנות מהדבר בדרך אכילה או שתייה. במובן זה שתיית דבר האסור באכילה - אסורה גם היא.

לדעת רבי אבהו בשם רבי אלעזר, וכן נפסק להלכה[1], בכל איסור בו נאמר בתורה אחד מהלשונות הללו: "לא תאכל", "לא יאכל" או "לא תאכלו" - אזי האיסור אינו רק איסור אכילה, אלא הוא כולל גם 'איסור הנאה', אלא אם נכתב במפורש אחרת, כגון מאכלות אסורות של חֵלֶב ונבלה שהתירה התורה במפורש למוכרם לגוי.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמאות לאיסורי אכילה מהתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איסור אכילת טרפה - האיסור לאכול בשר של בהמה העומדת למות מחמת אירוע חיצוני (להוציא מחלה, או מוות מזקנה).
  • איסור אכילת נבלה (הלכה) - האיסור לאכול בשר של בהמה שלא נשחטה לפי ההלכה.
  • איסור אכילת דם - האיסור לאכול או לשתות דם של בהמה ועוף.
  • גיד הנשה - האיסור לאכול גיד הנמצא באחורי הבהמה ששמו גיד הנשה.
  • איסור אכילת טבל - אכילת פירות או ירקות לפני הפרשת תרומות ומעשרות, אך לאחר שפירות או ירקות אלו התחייבו בכך.
  • איסור אכילה ביום-הכיפורים.

דוגמאות לאיסור אכילה מדרבנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אכילת עוף עם חלב.
  • יין של גר תושב.
  • גבינת גויים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]