איסור אכילת דם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור דם
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, ג', י"ז
משנה מסכת כריתות, פרק ה', משנה א'
תלמוד בבלי מסכת כריתות, פרק "דם שחיטה"; מסכת חולין, דף קי"א עד קי"ג
משנה תורה הלכות מאכלות אסורות, פרק ו'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים ס"ה-ס"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קפ"ד
ספר החינוך, מצווה קמ"ח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איסור אכילת דם הוא מצוות לא תעשה מהתורה האוסרת על אכילת דם חיה, בהמה או עוף. העונש על העובר על האיסור הוא כרת

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארבעה מקומות בתורה נזכר איסור אכילת דם:

  • "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ." (ספר ויקרא, פרק ג', פסוק י"ז)
  • "וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף, וְלַבְּהֵמָה. כָּל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ." (ספר ויקרא, פרק ז', פסוקים כ"ו-כ"ז)
  • "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל-דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא-יֹאכַל דָּם." (ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים י'-י"ב)
  • "אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ, הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם-הַבָּשָׂר." (ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים כ"ב-כ"ג)

פרטי האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג הדם האסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמים למדו מן הפסוק (ויקרא יז, יד) "כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת" שאין חיוב כרת אלא על אכילת דם הנפש, כלומר דם שהנפש תלויה בו, שהוא הדם היוצא מן הבהמה בעת שחיטתה.[1] עם זאת אסרה התורה לאכול גם את דם האיברים, וכפי שמפורט בברייתא במסכת כריתות (דף כב', עמוד א'): "דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם איברים, הרי אלו בלא תעשה".

מן התורה איסור אכילת דם לא קיים אלא בדם בהמה, חיה ועוף, אך לא בדם דגים או בדם האדם. עם זאת, חכמים אסרו באכילה גם דמים אלו מחשש מראית העין. בהתאם לכך נקבע שדם האדם שמצוי בתוך פיו (דהיינו דם שיצא מהשיניים) אין איסור באכילתו כל עוד לא נפלט מהפה, שכן במקרה כזה חשש מראית העין לא קיים.[2] כמו כן התירו חכמים לאכול דם דגים אם מניח לידו בעת האכילה קשקשי דגים, שכן במצב כזה ניכר שהוא אוכל דם דגים ולא דם אסור.[3]

איסור אכילת דם קיים רק בדם הנפלט מן הבשר (למשל על ידי חיתוך או בישול), אך דם הבלוע באיברים אינו אסור.

דם הנשאר לאחר צלית הבשר, או לאחר הכשרתו, לא נחשב דם מבחינה הלכתית, אלא "חמר בשר" (=יין הבשר).

לדעת רבים מהפוסקים אם בישלו את הדם איסורו אינו מן התורה אלא מדברי חכמים[4].

שיעור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכילת דם אסורה מן התורה בכל שיעור שהוא[5], אך שיעור האכילה המחייב כרת הוא בכזית, ולא ברביעית שהוא השיעור הנהוג במשקים, שכן מצינו שהתורה התייחסה לדם בלשון אכילה.

דם ביצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצה שנמצא בה דם במקום ריקום האפרוח (על הקשר המחבר בין החלבון לחלמון), נחשב דם הקשור לבשר והוא אסור באכילה מן התורה. חכמים אסרו כל דם הנמצא בביצה, אלא שיש להבחין בין מצב שבו הדם הוא מריקום של אפרוח (תחילת התהוות האפרוח) שאז הביצה כולה אסורה, למצב שזהו דם אחר שאז יש לזרוק רק את הדם ושאר הביצה מותרת. יש מחלוקת בין הפוסקים מתי הדם נחשב כדם של ריקום אפרוח ומתי לא[6]. כאשר אין מבשלים את הביצה בשלמותה יש לפתוח את הביצה לכלי נפרד כדי לראות שאין בה דם ואז להוסיפה לאוכל. בימינו רוב הביצים המשווקות תחת פיקוח אינן מופרות, לכן אם נמצא בהן דם אין הוא אוסר את הביצה אלא ניתן להוציא את הדם ולאכול את הביצה.[7]

טעם האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה עצמה מנמקת את איסור אכילת דם בכך שהדם, שבו נמצאת הנפש והחיות של בעלי החיים, נועד לכפר על נפש האדם, ולא למאכלו:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת

ויקרא פרק י"ז, פסוקים י'-י"ד

עוד נאמר בתורה במקום אחרספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ג: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".

בטעם איסור אכילת דם מבאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים שהוא להוציא מדעת עובדי עבודה זרה (כת הצאב"ה) שהיו נוהגים לאוכלו משום שהאמינו כי הדם הוא מזון השדים, וסברו שבכך הם משתתפים עימם ויבואו השדים לספר להם את העתידות. במטרה להרחיק את עם ישראל מדעתם אסרה התורה באופן מוחלט כל אכילת דם בעלי חיים. הרמב"ם מבסס את דבריו על הלשון הנאמר באיסור אכילת דם (ויקרא יז, י) "וְנָתַתִּי פָנַי, בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם", לשון הדומה לנאמר באיסור עבודה זרה (לגבי הנותן מזרעו למולך) "וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא" (יחזקאל יד, ח).[8]

טעם נוסף שמזכיר הרמב"ם שם[9] הוא שאכילת הדם מזיקה לבריאות הגוף: "וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול, ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו הייתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבילה קשים להתעכל ומזונם רע".

הרמב"ן לעומתו מבאר את טעם האיסור על סמך הפסוקים המורים שנפש בעלי החיים מתבטאת בדמם ("כי הדם הוא הנפש"), ולפיכך, אף על פי שהתירה התורה (לאחר דור המבול) לבני האדם ליהנות מבשר בעלי החיים, לא התירה אלא את אכילת בשר הבהמה בעת הקרבת קרבן, אך לא את הדם שהותר רק לצורך כפרה על האדם בזריקתו על המזבח, "כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל".[10]

ספר החינוך סובר שאיסור אכילת דם נובע מרצון התורה לעדן את נפשו של האדם. שאכילת דמו של בעל חיים, שבו תלויה נפשו וחיותו, היא מידת אכזריות.[11]

ברוח דומה מבאר הראי"ה קוק בחיבורו חזון הצמחונות והשלום. לדבריו באמצעות איסור זה ניסתה התורה לעורר את האדם להכרה "שאין שפיכת דמים מדה מוסרית הוגנת לאדם", ובכך להביאו למצב של התחשבות מלאה בבעלי החיים שתתרחש באחרית הימים.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כ, עמוד ב
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס, עמוד א
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כא, עמוד ב
  4. ^ כך לדעת התוספות, הרא"ה והר"ן, אולם לדעת רש"י איסורו נשאר דאורייתא, בדעת הרמב"ם והשו"ע ישנם דעות שנות, ראה הקדמת הפרי מגדים לסימן ס"ט. וספר ילקוט יוסף סימן ס"ט הערה א'
  5. ^ כפי הכלל: "חצי שיעור אסור מן התורה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ג, עמוד ב').
  6. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן סו ב-ג
  7. ^ הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה,יורה דעה חלק א סימן לו
  8. ^ ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מו
  9. ^ ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מח
  10. ^ פירוש הרמב"ן על התורה, פרק יז, פסוקים יא-יב
  11. ^ ספר החינוך מצווה קמח.
  12. ^ חזון הצמחונות והשלום, פיסקה יא.