איתי בחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איתי בחור
לידה 19 ביולי 1966 (בן 57)
זכרון יעקב, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איתי בחור (נולד ב-19 ביולי 1966 בזכרון יעקב) הוא סופר עברי, מתרגם ועורך. ממייצגיו המובהקים של זרם ספרות חומרי מציאות בספרות העברית, זרם המצדד בכתיבה ספרותית נאמנה לחומרים עובדתיים. הקים הוצאה לאור (ב-1996) ומגזין אינטרנט (ב-2005), שמהווים במה למחברים השותפים לעמדה ספרותית זו.

עסק בהוצאה לאור של כתביו של הרופא וההיסטוריון פרופ' נסים לוי[1].

ספרות חומרי מציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של בחור עוסקים בחומרים מן החיים. ההתמקדות בכתיבה לא בדיונית הביאה אותו לנסח את העמדה הספרותית שרווחה כבר לפניו, ספרות חומרי מציאות. החידוש בעמדה זו אינו עצם השימוש בעובדות ובמחקר חיצוני, אלא ההכרה שסביבת החיים ותנאי המציאות משפיעים על נושאי הכתיבה ועל כלי הכתיבה, וראוי שאלה יהיו שקופים ונגישים לקורא. חירות הביטוי מאפיינת את המציאות בסביבה דמוקרטית ומייתרת את הצורך להסוות את חומרי המציאות המובהקים בעלילות בדויות, כך נוצרת כתיבה המתארת חוויות אמת ותובנות מדויקות. כתיבה על בסיס חומרי מציאות חשופים מרחיבה את גבולות הספרות ומעשירה אותה באמצעים מתחומים שנחשבים "מהחיים" ו"לא מהספרות" – עיתונות, רשימות ביוגרפיות, זיכרונות, מכתבים, דוחות ועוד. כותבי הספרים בזרם זה מעריכים כי כתיבה גלויה וישירה מעוררת קרבה רבה בין כותב ובין קורא, ומעצימה את החוויה הספרותית.

בנוסף לכתיבה בסגנון חומרי מציאות, בחור ערך והוציא לאור ספרים של מחברים אחרים שכתבו ברוח זו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאקס, 1996, מבוסס על סיפור אמיתי. מאקס כתוב כאוטוביוגרפיה נפשית של אדם ערב התאבדותו. הספר נכתב בעקבות שיחות עמוקות עם חבר קרוב שהתאבד, והוא הראשון שמבטא את ההעדפה הספרותית של בחור, שהתעצבה לימים לעמדה ספרותית מגובשת - ספרות חומרי מציאות. ב-2020 יצאה לאור מהדורה מנוקדת ונוספה לה אחרית דבר המתייחס למהלך הכתיבה של הספר והעבודה עליו מתוך פרספקטיבה של עשרים וחמש שנים.
  • אפס אחוז, 1998, חושף הלכי נפש שהתעוררו אחרי תאונת אימונים שעבר בעת שירותו הצבאי. תאונה שבה כמעט ואיבד את ידו הימנית, והביאה לאשפוזו למשך חודשים רבים. בספר זה אימץ כלים מתחומים שאינם נחשבים ספרותיים מבחינה מסורתית – עיתונות, מונטאז' קולנועי ויומנים אישיים – על מנת לעורר תחושה של חוויה מהחיים.
  • שיחות יין, 2001, אותו כתב יחד עם הצייר ראובן רזניק, מורכב מתשעה דיאלוגים אותנטיים. הדיאלוגים, שאינם מתוכננים מראש, מאפשרים לקורא להתחקות אחרי התרחשות חוויה המתעוררת בין אנשים קרובים במהלך שתיית יין.
  • פעמון סדוק, 2005, יצא לאור לאחר 15 שנות חקירה וכתיבה. הספר מספר את סיפורם האנושי של בני העלייה הראשונה ובמרכזו סיפורם של מייסדי המושבה זכרון יעקב.
  • ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים 'מרינשטיפט', ירושלים, 2011, הספר, אותו כתב יחד עם פרופ' שמואל ניסן, ממייסדי תחום כירורגיית הילדים בישראל, כתוב כספר קריאה ומחקר גם יחד, משחזר את סיפורם הנשכח של ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים. הציטוטים מתוך הדוחות והמכתבים הנדירים של ד"ר סנדרצקי, מעלים את קולו ומעוררים תחושה של קריאת אוטוביוגרפיה. הספר מיועד לחובבי תולדות ירושלים וארץ־ישראל, ולמי שמבקש סיפור אנושי, רפואי־הומניסטי.
  • סתיו בטביליסי, 2013, יחד עם חדוה רוקח. יומן מסע לגאורגיה. הספר כולל תרגום לעברית של שירי משוררים גאורגים מודרניים (ביניהם איליה צ'בצ'בדזה, וז'ה פשבלה, ניקולוז ברתשווילי) ותרגום האגדה "אמירני" – תינוק גרוזיני פרוע, חצי אל חצי אדם, שנולד עם שן זהב.
  • אלי"ן – בית-חולים שיקומי לילדים, 2014, הספר מגולל את תולדות בית חולים אלי"ן מראשיתו ועד היום על רקע הסערות הבריאותיות שפקדו את הארץ, וחושף את מאבקי הקיום של המוסד ואת היחסים המורכבים ששררו בינו ובין מערכת הבריאות הממלכתית. הספר מתאר את התמורות שחלו בתפיסת השיקום ובהתפתחות הרפואית וביכולת להיטיב את חייהם של חולים במחלות שנחשבו חשוכות טיפול.
  • הילדים של שניידר, 2016, הספר, שיצא לאור לרגל מלאת 25 שנים למרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, הוא שילוב של מחקר היסטורי, עבודת ספרות ואלבום אמנות. חלקו הראשון של הספר מכיל סקירה מקיפה, יחידה בעברית, שעוסקת בהיסטוריה של רפואת הילדים ושל בתי־החולים לילדים בעולם ובארץ־ישראל; זוהי הקרקע ההיסטורית שבתוכה נבט מרכז שניידר וממנה פרץ ושינה את פני רפואת הילדים בישראל. החלק השני עוסק בפרשת הקמתו של מרכז שניידר (1995-1985), חרף התנגדויות עזות ותוך מאבקים והתעקשות ומסירות והתמדה עד להצלחה. החלק השלישי והאחרון מכיל כרוניקה של הנעשה במרכז שניידר בעשרים השנים האחרונות (2015-1996), שעדיין קרובות מכדי להתבונן בהן בפרספקטיבה היסטורית. בתקופה זו מרכז שניידר ביסס את מקומו כמוביל של רפואת־הילדים בישראל וכמודל, שלפיו מתוכננים ומופעלים מערכי־אשפוז לילדים בארץ ומחוצה לה.

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגזין אינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2005 יזם והקים אתר אינטרנט בשם: "איתי בחור, סופר הוצאה לאור, מקום למחברים והוצאות לאור". אתר זה משמש לקידום מחברים העוסקים ב"ספרות חומרי מציאות", ומעלה סיפורים של כותבים מוכרים וחדשים, ספרים ומאמרים, ונותן ביטוי למחברים שעניינם בכתיבת ספרות נאמנה לעובדות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נסים לוי , יעל לוי, רופאיה של ארץ-ישראל, 1948-1799 - איתי בחור הוצאה לאור, באתר www.bahurbooks.com