בית החולים לילדים מריאנשטיפט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חזית בית החולים לרחוב הנביאים, 2009
מקס סנדרצקי
סנדרצקי ומטופלים בחצר בית החולים, 1872
החצר ב-1885
החצר ב-2009
חדר אשפוז בבית החולים, 1885
חדר במבנה ב-2009
שער הסיכום השנתי של הכנסות והוצאות בית החולים, 1893

בית החולים לילדים מָריאנשְטיפְטגרמנית: Kinderhospital Marienstift - בית החולים לילדים של הקרן על שם מריה) היה בית החולים הראשון לילדים בירושלים ובמזרח התיכון, ובין הראשונים מסוגו בעולם. בית החולים פעל במחצית השנייה של המאה ה-19, בין השנים 18721900.

בית החולים הוקם על ידי ד"ר מקס סנדרצקי (Max Sandreczky, 1839- 1899), שהיה רופא ילדים, כירורג, מיילד ואיש אשכולות גרמני. המבנה שבו שכן בית החולים במאה ה-19 קיים עד היום ברחוב הנביאים 29 בירושלים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות השלושים של המאה ה-19 לא היה בארץ ישראל ולו רופא אחד שפעל בה באופן קבוע. כן לא היו מרפאות או בתי חולים, עד להקמתו של בית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים בשנת 1844. באותה שנה פתח משה מונטיפיורי בית חולים מתחרה ברובע היהודי בבעלות יהודית, וב-1854 הקימה משפחת רוטשילד בית חולים נוסף בין החומות, שנקרא על שמה. בעקבות פתיחתם של בתי חולים אלה, החלו להיפתח בזה אחר זה בתי חולים בכל רחבי ארץ ישראל, רובם המוחלט בידי מעצמות אירופה שביקשו לתקוע בכך יתד פוליטית בארץ, ולהגדיל בכך את השפעת המיסיון הנוצרי. אף לא אחד מבתי החולים הללו יועד לילדים דווקא, ובכל מקרה רמתם המקצועית של רוב בתי החולים הייתה ירודה. שיעור תמותת הילדים והתינוקות בארץ ישראל היו גבוהים ביותר, ורוב בתי החולים לא הצליחו לתת מענה ראוי לכך.

הקמת בית החולים מריאנשטיפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר מקס סנדרצקי נולד ביוון למשפחה גרמנית ב-1839, אך ילדותו עברה עליו בירושלים. מגיל צעיר הוא נחשף לתנאי ההיגיינה והתברואה הקשים בארץ ישראל, מהם סבלו בעיקר ילדים, והחליט להיות רופא ילדים. הוא השתלם במקצוע הרפואה בגרמניה, ובשנת 1868 שב לירושלים עם אשתו, במטרה להקים בה בית חולים לילדים.

במשך ארבע שנים עמל סנדרצקי לשכנע תורמים ונדיבים גרמנים להרים תרומה למפעלו, ובשנת 1872 הצליח להגשים את חלומו, בעזרת סיוע נדיב שקיבל מהדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו, שביקרו אז בארץ במסע צליינות. הזוג ניאות לממן את הקמת בית החולים, בתנאי שייקרא על שם הדוכסית מריה פון שוורצבורג-רודולשטאדט.

אופי בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית החולים מריאנשטיפט פעל בבית אבן דו-קומתי קטן בסגנון ערבי-כפרי, שהוקם על ידי הבישוף הסיריאני-אורתודוקסי במחצית המאה ה-19, כחלק מתהליך היציאה מהחומות. למרות לאומיות מקימיו ומנהלו, שירת בית החולים ילדים בני כל הדתות ללא אפליה. ייחודו של בית החולים מריאנשטיפט, בניגוד לבתי חולים אחרים בארץ באותה עת, היה שסנדרצקי פעל באופן מוצהר לריפוי החולים בלבד, ולא עסק או עודד פעילות מיסיונרית כלל. הקהילה היהודית בירושלים, שהתייחסה בתחילה בחשש וחשדנות כלפי בית החולים הנוכרי, השתכנעה לבסוף בטוהר כוונותיו של סנדרצקי, וילדים יהודים רבים פקדו את המקום וטופלו בו. בשנת 1875 נפצע אחד מיושבי שכונת נחלת שבעה הצעירה בהתקפת שודדים על ביתו שמחוץ לחומות. הרופא היחיד שהסכים לבוא ולטפל בו בשעת לילה היה סנדרצקי, שהבהילו לבית החולים ביקור חולים, והציל בכך את חייו. מעשה זה הביא את יהודי ירושלים לתת אמון רב בסנדרצקי, עד כי 'הוועד הכללי כנסת ישראל' הקדיש תקציב חודשי קבוע לתמיכה בבית החולים מריאנשטיפט. בזכות מימון זה, ובזכות מימון קבוע שהגיע מתרומות מגרמניה, יכול היה סנדרצקי לטפל בילדים עניים ללא תשלום.[1]

בית החולים היה חלוץ בשטחי רפואה רבים, והטיפול שניתן בו היה מתקדם ומודרני מאוד לזמנו. ההיגיינה נשמרה בו באופן קפדני, דבר שהפך למקובל רק מאוחר יותר, בעקבות מחקרי לואי פסטר. סנדרצקי טען כי כדי לרפא ילד, יש לדאוג גם לרוחו ולא רק לגופו. בשל כך עודד פעילות חווייתית בבית החולים כמו שירה ונגינה, משחק בצעצועים, הצגה וריפוי בעיסוק, וכן התיר לאמהות ללון לצד ילדיהן המאושפזים, דבר שהיה חריג מאוד באותה התקופה. הדבר משך לבית החולים חולים רבים, שהגיעו מערים כמו עזה וחברון, אך גם מהקווקז, ובמשך השנים גדל היקף הפעילות מאוד. לצורך ההשוואה, בשנה הראשונה לפעילות בית החולים טופלו בו 107 ילדים בכ-2,800 ימי אשפוז, בעוד שבשנת 1899 טופלו בו 555 ילדים ב-5,692 ימי אשפוז. פעלו של סנדרצקי זכה להערכה כה רבה, עד כי הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני העניק לו תואר של כבוד.

סנדרצקי, שהתמחה בכירורגיה, הביא לכך שבית החולים לילדים מריאנשטיפט היה הראשון בבתי החולים בירושלים שהפעיל חדר ניתוח מיוחד לילדים. פרופ' שמואל ניסן, שערך עבודת מחקר מקיפה ביותר על תולדות בית החולים מריאנשטיפט, חשף דיווחים מפורטים על ניתוחים ועל פעילות רפואית שהתקיימה בבית החולים, המלמדים על ידע רפואי ומקצועיות יוצאי דופן ביחס לתקופה. רוב הניתוחים שביצע סנדרצקי היו ניתוחי עיניים וניתוחים פנימיים. הדו"חות השנתיים מלמדים כי הטיפול המסור הביא לשיעורי תמותה מן הנמוכים ביותר בבתי החולים באותה עת: בשנה הראשונה נפטרו חמישה ילדים מתוך 107 (כ- 5%), ובשנה האחרונה נפטרו 9 ילדים בלבד מתוך 555 הילדים שטופלו (כ-1.5%).

מות סנדרצקי וסגירת בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות חשיבותו של בית החולים, הוא סבל כל שנותיו מקשיי מימון, עקב אי הצלחתו של סנדרצקי לרתום נדבנים נוספים למימון המפעל. הדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו נותרו התורמים העיקריים, ואליהם הצטרף חוג מצומצם של ידידים ותומכים, בהם ביסמרק ידידו. סנדרצקי גייס את כל משפחתו לתפעול בית החולים, כך שהוא היה המנהל; אשתו - האחות הראשית ומנהלת משק הבית; ושלוש בנותיו שימשו כאחיות. הצפיפות הגדולה במקום הלכה והחמירה מדי שנה, שכן שטחו המצומצם של בית החולים איפשר לטפל בו זמנית בפחות מעשרים ילדים. בסופו של דבר נאלץ סנדרצקי לשכור את הבניין הסמוך, ברחוב הנביאים 30, ולמרות המשאבים הדלים, לא הפסיק לקוות להקים יום אחד בית חולים חדש ומרווח לילדים בירושלים. כשוילהלם השני, קיסר גרמניה ביקר בירושלים בשנת 1898, ופמלייתו חנתה ממש מעבר לכביש ברחוב הנביאים, ביקש סנדרצקי להיפגש עמו ולשכנעו לתרום להקמת בית חולים לילדים בירושלים, אך הוא לא הורשה להיפגש עם הקייזר.

בשנת 1899 חלה סנדרצקי במחלת כליות קשה, שגרמה לו לדיכאון ולחשש שמא יהפוך לנטל על משפחתו, ולא יוכל להמשיך לטפל בחולים. בנוסף, השלטון העות'מאני הערים קשיים על פעילותו של בית החולים, בעקבות הלשנות והתססה של המיסיון בירושלים, שכעס על חוסר שיתוף הפעולה של סנדרצקי עם מטרותיו הדתיות. בבוקר ה-23 ביוני 1899 הוא התאבד, ובית החולים נסגר חודשים ספורים לאחר מכן, בראשית שנת 1900, בתום 28 שנות פעילות. החולים האחרונים הועברו לבית החולים מאיר רוטשילד הסמוך, והמשפחה עקרה לגרמניה. חלומו של סנדרצקי לבית חולים לילדים בירושלים לא הוגשם מעולם.

תולדות מבנה בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית החולים שכן, כאמור, באחד המבנים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. הוא מופיע במפה ששרטט צ'ארלס וילסון בביקורו בירושלים בשנת 1864 בתוך חורשת עצים. לאחר סגירתו של בית החולים בשנת 1900 התגורר במבנה הסופר ארתור קסטלר (1905-1983), שהיה בין היתר גם יד ימינו של זאב ז'בוטינסקי. בשנות ה-30 התגורר בבית קליפורד הולידיי, שהיה מהוגי תוכנית האב לעיר בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1945 עברו האחים האדריכלים דן ורפאל בן-דור להתגורר בבית, בו המציאו את "האבן המזויפת" - לבני מלט שעוצבו בתבנית שהקנתה להם מראה "טבעי". דוגמה ל"גדר אבנים" כזו ניתן לראות עדיין בחצר הקדמית. בראשית שנות האלפיים עברה לשכון במבנה העמותה הנוצרית 'שבת אחים', המסייעת במימון טיפולים רפואיים בישראל לילדים לא ישראלים. על שלט בכניסה למבנה היום נכתב:

"בבניין זה עמד בית החולים בו טופלו ילדי ארץ ישראל והארצות השכנות ללא הבדלי דת או לאום. ד"ר מקס סנדרצקי, אציל גרמני, המייסד והמנהל הרפואי הקדים את דורו בגישתו הרפואית והאנושית; היה אוהב אדם, אשר באמונתו חי ובאמונתו הלך לעולמו."

שימור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-90 עמדה על הפרק תוכנית להפוך את קומתו הראשונה של המבנה לקומת מסחר, או לחלופין – לשמרו, אך לאפשר ליזם שקנה אותו, חברת ארלדן, לבנות עליו קומות נוספות. בעקבות התנגדות עזה מצד גופים אחדים, ובהם החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים, וכן בהתערבותם של רופאים בכירים, הוקפאה התוכנית. בסוף 2003 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תוכנית לשינוי האזור ולהקמת בניין חדש על ידי חברת ארלדן, בסמוך למבנה בית החולים ההיסטורי, תוך שימור מרבי של מבנה בית החולים עצמו. הוועדה קבעה כי: "בבניין המיועד לשימור בצפון התוכנית לא יותרו תוספות. הבניין ישוקם וישוחזר. לאור העובדה שלא תותר תוספת קומות, לא ייקבע שימוש ציבורי בבניין. בקומת הקרקע ייקבע שימוש למסחר, ובו קיר תצוגה קטן להצגת ההיסטוריה של המבנה ותפקודו כבית חולים לילדים ברשות ד"ר סנדרצקי."[2]
בפברואר 2011 בוטלו כל תוכניות השימור למבנה בית החולים ההיסטורי, והוחלט כי ייהרס ויפנה את מקומו לטובת מרכז מסחרי.[3], אך שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות לחץ ציבורי גדול, תוכניות השימור אומצו שוב והבית לא ייהרס.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל ניסן ואיתי בחור, ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים מרינשטיפט ירושלים, הוצאת איתי בחור, זכרון יעקב, 2011[4][5]
  • נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1948-1799, הוצאת הפקולטה לרפואה על שם רפפורט, הטכניון, חיפה, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פנחס גרייבסקי, ספר היישוב העברי מחוץ לחומת העיר, הוצאת סלומון, תרצ"ט. עמ' 9-10
  2. ^ ארכיון הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פרוטוקול מספר 2003012
  3. ^ יוסי אלי, הנדל"ניסטים בי-ם שוב ניצחו: קניון יוקם במקום ביה"ח העתיק, באתר nrg‏, 16 בפברואר 2011
  4. ^ על הספר, באתר הוצאת איתי בחור
  5. ^ ביקורת: תום שגבללא הבדל, באתר הארץ, 1 באפריל 2011 (במדור "שיעור היסטוריה")


‪‬