אלביציה צהובה
 אלביציה צהובה | |
|---|---|
 | |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | קטניתאים |
| משפחה: | קטניות |
| תת־משפחה: | קסאלפיניים |
| שבט: | מימוסיים |
| סוג: | אלביציה |
| מין: | אלביציה צהובה |
| שם מדעי | |
 Albizia lebbeckבנתם, 1844 | |
| תחום תפוצה | |
 | |
אלביציה צהובה (שם מדעי: Albizia lebbeck) היא עץ נשיר רחב עלים ממשפחת הקטניות[2][3]. כיום הוא משויך לשבט המימוסיים (Mimoseae) בתת-המשפחה הקסאלפיניים (Caesalpinioideae). העץ מגיע לגובה של 15 עד 20 מטרים, בעל נוף רחב וצמרת צפופה. פרחיו לבנבנים צהבהבים, ריחניים ובולטים באביב, והם ערוכים בתפרחות כדוריות ופרחים מרובות אבקנים. תפוצתו הטבעית משתרעת בתת-היבשת ההודית ומשם מזרחה עד מיאנמר. זהו עץ נוי שכיח בארצות טרופיות רבות, אך בישראל נחשב פחות אהוב בשל נשירה מרובה של פרחיו, עליו ופירותיו. בעולם הוא מוכר גם בשמות Lebbek, Woman’s Tongue Tree ו-Siris[4].
תפוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפוצתה הטבעית של אלביציה צהובה משתרעת בתת-היבשת ההודית (פקיסטן, הודו, נפאל, בנגלדש, סרי לנקה) ומשם מזרחה עד מיאנמר; היא גדלה גם באיי אנדמן ובהימלאיה המערביים והמזרחיים.
העץ הוכנס גם לישראל, אך איננו אהוב במיוחד בשל נשירת עליו, פרחיו ולאחר מכן פירותיו.
כעץ נוי וצל הוא הוחדר למדינות רבות באזורים טרופיים, סובטרופיים ובעיקר באזורים טרופיים יבשים עונתיים, בכל היבשות.
באפריקה הוא נפוץ ממאלי וסנגל במערב ועד אתיופיה וסומליה במזרח, וכן בדרום היבשת (טנזניה, מוזמביק, זימבבואה, זמביה).
באמריקה הוא מצוי ברבות ממדינות מרכז אמריקה, באיים הקריביים, בצפון אמריקה (פלורידה, טקסס, קליפורניה) ובדרום אמריקה הטרופית.
באסיה הוא גדל מאפגניסטן, איראן, עיראק, ערב הסעודית ותימן מזרחה דרך הודו, סין הדרומית ודרום-מזרח אסיה, וכן באוסטרליה ובאיי האוקיינוס השקט[2].
מקור הזרעים של אלביציה צהובה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-19 וה-20 הועברה האלביציה על ידי הבריטים לאזורים טרופיים וסובטרופיים רבים ברחבי האימפריה לשם ניסויי ייעור ונטיעה כעץ נוי וצל. אלביציה צהובה הובאה לארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי במסגרת ניסיונות לאקלום עצים אקזוטיים לייעור ולנטיעה בגינות ציבוריות ובצדי דרכים.
לפי ספר ניסיונות לאקלום עצים אקזוטיים בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי, הזרעים הובאו ממושבת טנגנייקה (כיום טנזניה), והאקלום הצליח[5].
לפיכך ייתכן שהעצים שניטעו בארץ משתייכים לצורה מזרח-אפריקאית מוצלחת של המין, המתאפיינת בעלעלים דו-גוניים, חסרי חוד, ותרמילים רחבים ודקים יותר — כפי שנצפה גם בעצים הגדלים בישראל..
העץ ניטע בישראל כעץ נוי וצל, אך איננו אהוב במיוחד בשל נשירה מרובה של פרחיו, עליו ופירותיו.
מאפיינים מורפולוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפייניה המורפולוגיים של אלביציה צהובה משתנים במידת-מה בין אוכלוסיות שונות ברחבי תפוצתה, בהתאם לאזור הגידול — מאזורי יערות טרופיים לחים ועד לאזורים טרופיים יבשים עונתיים וסוב-טרופיים. לסקירה כללית של מאפייני הסוג ראו גם את פרק מורפולוגיה בערך אלביציה.
עץ נשיר, חסר קוצים. באזורים פתוחים הוא מתפתח לעיתים לעץ גזעים מספר ובעל נוף רחב או מעוגל, שגובהו לרוב 8 עד 15 מטר ובבתי גידול טבעיים עשוי להגיע לגובה של עד 30 מטר, ורוחבו עשוי להגיע ל-30 מטר, עם הסתעפויות נמוכות. לעיתים מתפתח נצרים משורשים, ומגדם גזע שנכרת הוא מתחדש בצפיפות רבה[6][4].
מערכת השורשים רחבה ורדודה, ותורמת ליציבות העץ וליכולתו לייצב קרקע קלה או מדרונות רדודים.
קליפת הגזע מחוספסת, בצבע חום בהיר עד אפור ולעיתים כהה יותר בעצים ותיקים; היא נסדקת ללוחות מלבניים או מתקלפת בשכבות דקות. הקליפה הפנימית אדמדמה.
הגבעולים גליליים עם פיאות, ירקרקים ומנוקדים, מכוסים שערות פלומתיות עדינות או שעירים כשהם צעירים, אך עם הזמן נעשים חומים-אפורים. על ענפים צעירים נראות עדשתיות לבנות או בהירות שבולטות לעין.
העלים מסורגים, מנוצים פעמיים, ומסתיימים בזוג סעיפים; כל סעיף מסתיים בזוג עלעלים. העלים אינם רגישים למגע. הלוואים קיימים אך נושרים בשלב מוקדם ואינם קוצניים. הפטוטרת ברורה, ולעיתים קרובות מצויות בלוטות צוף "חוצני לפרח" על הפטוטרת, על ציר העלה ועל הסעיפים. הסעיפים ערוכים בזוגות נגדיים וכן העלעלים על הסעיפים.
העלים באורך 6 עד 24 ס״מ; הלוואים באורך 2 עד 4 מ״מ; הפטוטרת באורך 6 עד 7 ס״מ, ולעיתים רחוקות עד 9.5 ס״מ, בעלת פאות לאורכה או חריצים, ולעיתים שעירה; בלוטת הצוף עגולה בקירוב וממוקמת סמוך לבסיס הפטוטרת. העלים מנוצים פעמיים, בני שניים או שלושה זוגות סעיפים שאורכם 7 עד 14 ס״מ, ובלוטת צוף נוספת מצויה בין הזוג העליון. כל סעיף נושא חמישה עד שבעה זוגות עלעלים; העלעלים תמימים, מוארכים עד דמויי ביצה, באורך 2 עד 4 ס״מ, ולעיתים רחוקות עד 5 ס״מ; הם אחידים בצבעם (אין הבדל ניכר בין שני צדיהם), והעירוק מנוצה עד כפני; העורק הראשי כמעט במרכז, הבסיס מחודד, והקודקוד מעוגל ובעל חוד קצר. באוכלוסיות מסוימות העלעלים בלתי-סימטריים, והעורק הראשי קרוב לשפה התחתונה. הטרפים לרוב קירחים, לעיתים שקופים למחצה, אך בצדם התחתון עשויות להימצא שערות פלומתיות דלילות; הזוג העליון של העלעלים דומים בצורתם.
באוכלוסיות שמקורן באפריקה ובאוסטרליה, כמו בישראל, נצפו לעיתים עלעלים דו-גוניים וחסרי חוד, וכן הבדלים דקים בגודל ובמרקם העלה.
פרחים ותפרחות — כמו בשאר בני תת-המשפחה לשעבר המימוסיים (Mimosoideae), הפרחים זעירים, דו-מיניים, בעלי סימטריה רדיאלית ועלי עטיף כפולים. עלי הכותרת מאוחים בבסיסם ויוצרים צינור כותרת זעיר. הפרחים ערוכים בתפרחות כדוריות או דמויות שיבולת, שבהן פרחים רבים וצפופים. האבקנים מרובים, ארוכים ובולטים מאוד מחוץ לכותרת הקטנה, והם המרכיב הדקורטיבי העיקרי בפרח; הזירים מפורדים או מאוחים רק בבסיסם ויוצרים צינור אבקנים קצר. השחלה עילית ומורכבת מעלה שחלה אחד.
באלביציה עצמה הפרחים דו-צורתיים — הפרחים המרכזיים יושבים וגדולים מן ההיקפיים, ובכל דור (גביע, כותרת, אבקנים ועלי שחלה) יש 5, 7 או 8 איברים. בפרחים ההיקפיים בכל דור יש לרוב חמישה איברים.
עוקצי התפרחות פלומתיים, באורך 7 עד 8 ס״מ; חפיות התפרחת סרגליות, באורך 3 מ״מ.
הקרקפות חיקיות, שתיים עד שלוש בכל מפרק, ולעיתים רחוקות אחת; כל קרקפת נושאת 30 עד 40 פרחים. ציר התפרחת שעיר, וחפיות הפרחים סרגליות, באורך 2 מ״מ.
עוקצי הפרחים, למעט אלה של הפרחים המרכזיים, באורך 1.5 עד 4.5 מ״מ.
הגביע צינורי, באורך 3 עד 6 מ״מ, בעל 5 או 6 אונות, מכוסה שערות קצרות.
הכותרת דמוית פעמון, באורך 4 עד 10 מ״מ, בעלת 4 או 5 אונות, קירחת ברובה למעט האונות.
האבקנים לבנים, מרובים ומספרם כ-30; אורכם 15 עד 30 מ״מ, והם מאוחים בבסיסם לצינור באורך עד 4 מ״מ. צבעם לבן עד קרם, קצותיהם ירקרקים, והם מצהיבים עם הגיל.
הפרחים המרכזיים של הקרקפת יושבים (חסרי עוקץ); הגביע באורך עד 5.5 מ״מ, בעל 5 אונות שעירות; הכותרת דמוית פעמון, באורך 10 עד 11 מ״מ, בעלת חמש אונות; האבקנים 20 עד 30 במספרם, באורך עד 23 מ״מ, והם מאוחים בבסיסם לצינור באורך עד 10 מ״מ. בשטח ניתן לזהות את הפרחים המרכזיים בכך שהם גדולים יותר, חסרי עוקץ, וצינור האבקנים שלהם ארוך יותר משל הפרחים ההיקפיים.
התרמילים יושבים (חסרי עוקץ פרי) אך תלויים על עוקץ תפרחת ארוך, והוא שנושא אותם. הם שטוחים, קירחים ועוריים, בצבע חום-צהבהב בהיר. אורכם 12 עד 18.6 ס״מ ולעיתים רחוקות עד 25 ואף עד 35 ס״מ (כולל ה״מקור״ שבקצה), ורוחבם 3.7 עד 6 ס״מ. שוליהם ישרים או מוצרים קלות בין הזרעים; הבסיס מעוגל והקודקוד מחודד ומסתיים במקור באורך כ-10 מ״מ. פני התרמיל מתקרחים בהבשלה; ברובם נפתחים לאורך תפר אחד בלבד, אך לעיתים אינם נפתחים כלל. קשוות התרמיל גליות, כפופות לסירוגין מטה או בולטות מעל מקום הזרעים. בכל תרמיל מצויים 4 עד 11 זרעים,
הזרעים חומים, פחוסים ובעלי צורה אליפסית מוארכת, באורך 7 עד 8 מ״מ ולעיתים רחוקות עד 12 מ״מ, וברוחב 7 עד 9 מ״מ. על קליפת הזרע ניכר סימן אופייני — פליאורוגרם פתוח, חריץ או קו בצורת U. הזרעים חסרי אריל (תוספת זרעים) ואנדוספרם.
מספר הכרומוזומים: 2n = 26.
שימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספוא - עץ מקבע חנקן, שהוצע כחלופה למין Leucaena leucocephala לגידול על קרקעות חומציות יותר, במיוחד לאחר התפשטות כנימת הלוקנה (Heteropsylla cubana). עם זאת, עד כה לא אומץ בקנה מידה מסחרי נרחב. התרמילים מכילים ספונין (saponin), ולכן כבשים אינן אוכלות מהם בכמות גדולה, אף שבקר ניזון מהם ברצון.
סביבה ושימור קרקע - למרות שעליו נושרים בחורף, העץ מספק צל רב-ערך בתקופת הקיץ החם. מערכת שורשים רחבה ורדודה מעניקה לו יכולת גבוהה לייצוב הקרקע, והוא מתאים לשימור קרקע ולמניעת סחיפה; מומלץ לשיקום קרקעות סחופות. העלווה עמידה במידה מסוימת לרסס מלוח, ולכן אלביציה צהובה משמש גם לייצוב קרקעות רגישות באזורים חופיים. בנוסף, הוא מסייע בשיקום קרקעות מידלדלות בזכות קיבוע חנקן ומחזור חומרי הזנה באמצעות נשירת העלים.
שימושים נוספים - חלקים שונים של העץ משמשים ברפואה העממית לטיפול במחלות שונות. הוא משמש כעץ נוי ובשדרות, ולעיתים כעץ צל במטעי קפה, קקאו ותה. בקליפת הגזע יש ספונינים וטאנינים, המשמשים בהתאמה להכנת סבון ולעיבוד עורות. אלביציה צהובה מספק עץ קשה איכותי (לרהיטים, פורניר ובנייה), עץ להסקה ופחמים, וכן צוף ואבקה לדבורי דבש. קליפתו שימשה גם כרעל לדיג.
אתנובוטניקה - אלביציה גורם לעפיצות. בתרבויות מסוימות הוא שימש גם לטיפול בשחין, שיעול, טיפולי בבעיות עיניים, שפעת, דלקת חניכיים וגידולים בבטן, הקליפה משמשת לטיפול בדלקות, מידע זה הושג באמצעות רשומות אתנובוטניים, אשר התייחסו לאופן שבו עמים שונים השתמשו בצמח, אך אין כל ביסוס מדעי או רפואי לממצאים. בתרבות טמילית עתיקה עוצבו הפרחים של העץ ככתר לברך חיילים מנצחים.
לסיכום, השימושים של העץ הם גינון סביבתי, מספוא, רפואה ועץ לבנייה והצללה, העץ המשמש לבנייה הוא בעל צפיפות של 0.55-0.66 גרם/ס"מ3 ומעלה.
אקולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרישות קרקע - העץ גדל בטבע בקרקעות המכסות סלעי בזלת, בין גושי אבן חול ובחשיפות בזלתיות על מדרונות מתפוררים. הוא מצוי גם במקומות לחים לאורך נחלים ובדיונות מיוצבות או במדרגות מאובנות מעל קו החוף. אף שהוא מעדיף קרקעות מנוקזות היטב ובפוריות בינונית עד גבוהה, הוא מסוגל לגדול גם בקרקעות דלות, אך אינו מותאם לקרקעות כבדות או מוצפות מים. הוא סובל טווח רחב של חומציות, מחומצי ועד בסיסי, וגם רמות מליחות מתונות[6].
לחות - מקורו ככל הנראה באזורים שבהם כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 1,300 עד 1,500 מ״מ, עם חורף יבש מאוד, אך הוא מצליח לגדול באזורים שבהם המשקעים נעים בין 400 ל-2,500 מ״מ לשנה, ואף שורד באזורים צחיחים יחסית שבהם יורדים רק 300 עד 400 מ״מ גשם בשנה.
טמפרטורה - בארצות מוצאו הוא מצוי בעמקי ההימלאיה עד גובה 1,600 מטר, אך גודל בהצלחה גם עד 2,150 מטר (במדינת קרטרו, מקסיקו, 21° צפון), שבה הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 18.7 °C. הוא גדל היטב גם סמוך לפני הים באזור הטרופי (דר א-סלאם, טנזניה, 6°48׳ דרום) שם הממוצע השנתי הוא 25.6 °C. צמרות העצים הצעירים נפגעות מכפור, אך הצמחים מתחדשים מהבסיס עם בוא מזג האוויר החמים. בדרום-מזרח קווינסלנד (אוסטרליה) הצליח לגדול גם באזור שבו יש למעלה מ-12 לילות קרה בשנה, אחדים מהם קשים (עד -4 °C).
אור - העץ מצוי ביערות נשירים וחצי נשירים של אזור המונסון, וכן במגוון בתי גידול בטרופים הלחים ובאזורים הסובטרופיים והצחיחים למחצה.
אבחנה ממינים קרובים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי לזהות את העץ כאלביציה בכלל, ובפרט כאלביציה צהובה, יש לוודא שמתקיימים בו ארבעה מאפיינים עיקריים:
- העץ חסר קוצים.
- העלים מסורגים, מנוצים פעמיים, וכל סעיף נושא עלעלים רבים ומסתיים בזוג עלעלים.
- התפרחות כדוריות או חצי-כדוריות, אינן דחוסות וקומפקטיות (בניגוד לשיטה), ובנויות מפרחים זעירים שאבקניהם ארוכים ובולטים; התפרחת כולה משמשת איבר המשיכה הדקורטיבי.
- הפרי תרמיל שטוח וישר, ששוליו ישרים או מוצרים מעט באזור הזרעים.
בישראל דומה אלביציה לסוג קליאנדרה (Calliandra), ולכן יש לוודא שהתרמיל ישר, דמוי סרגל וללא מחיצות רוחב, והוא נפתח באיחור או אינו נפתח כלל על העץ. לעומת זאת, בקליאנדרה התרמיל מעובה בשוליו ונפתח בעודו על העץ. כאשר אין פירות זמינים, ניתן להבחין ביניהן לפי העלים: באלביציה מצויות בלוטות צוף על הפטוטרת ועל ציר העלה, ואילו בקליאנדרה הבלוטות חסרות, והלוואים לרוב משתיירים.
בישראל דומה האלביציה לסוג קליאנדרה (Calliandra), ולכן יש לוודא שהתרמיל ישר, דמוי סרגל וללא מחיצות רוחב, והוא נפתח באיחור או אינו נפתח כלל על העץ. לעומת זאת, בקליאנדרה התרמיל מעובה בשוליו ונפתח בעודו על העץ.
אלביציה צהובה נבדלת ממיני מאלביציה ורודה בצבע תפרחותיה — צהוב, בעוד שבאלביציה ורודה צבע התפרחות ורוד בוהק. כאשר אין פרחים זמינים, ניתן להבחין בין שני המינים גם לפי העלים והתרמילים: באלביציה ורודה מספר הסעיפים לרוב מעל 8, והתרמילים צרים וקצרים — באורך עד 15 ס״מ וברוחב כ־2 ס״מ; לעומת זאת, באלביציה צהובה מספר הסעיפים קטן יותר (עד 8), והתרמילים ארוכים ורחבים יותר — אורכם עולה על 15 ס״מ (לעיתים עד 35 ס״מ) ורוחבם כ־4 ס״מ.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ אלביציה צהובה באתר הרשימה האדומה של IUCN
- 1 2 Albizia lebbeck, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ↑ Albizia lebbeck, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 4-6-2024
- 1 2 Albizia lebbeck, Flora of North America, 12-3-2025
- ↑ גדעון ביגר ונילי ליפשיץ, הניסיונות לאקלום עצים אקזוטיים בארץ-ישראל בתקופת השלטון הבריטי, קתדרה - לתולדות ארץ-ישראל ויישובה 85, 10-1997, עמ' 123-164, 159
- 1 2 Albizia lebbeck, Tropical Forages
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלביציה צהובה, באתר ITIS (באנגלית)
אלביציה צהובה, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
אלביציה צהובה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)- אלביציה צהובה, באתר Tropicos (באנגלית)
אלביציה צהובה, באתר GBIF (באנגלית)- אלביציה צהובה, באתר The Plant List (באנגלית)
אלביציה צהובה, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
