אלטיארו ספינלי
 | |||||||||||
| לידה |
31 באוגוסט 1907 רומא, ממלכת איטליה  | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 במאי 1986 (בגיל 78) רומא, איטליה | ||||||||||
| מדינה |
איטליה, ממלכת איטליה | ||||||||||
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית האיטלקית | ||||||||||
| בן או בת זוג |
אורסולה הירשמן (1945–1986) | ||||||||||
| |||||||||||
  | |||||||||||
אלטיארו ספינלי (איטלקית: Altiero Spinelli; 31 באוגוסט 1907 – 23 במאי 1986) היה פוליטיקאי, עיתונאי ופעיל פוליטי איטלקי שמילא תפקיד מרכזי בהקמת האיחוד האירופי.
כאינטלקטואל צעיר איטלקי, הוא הושפע עמוקות מעליית הפשיזם באיטליה, וכבר בגיל הוא בלט במפלגה הקומוניסטית באיטליה. הוא היה למתנגד המשטר הפאשיסטי וביטא את דעותיו בכתיבתו בעיתון. לאחר עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון (1922), הוא נעצר ונכלא באשמת התנגדות לשלטון, בשל התנגדותו הציבורית לפשיזם.
מיד לאחר שחרורו מהכלא פצח ספינלי בקריירה פוליטית, במהלכה כיהן בתפקידים שונים, ביניהם: מייסד התנועה הפדרלית באיטליה, יועץ פוליטי, חבר בנציבות האירופית וחבר בפרלמנט האירופי. בכל שלבי הקריירה שלו ספינלי קידם ודחף למימוש רעיון האינטגרציה האירופית.
בעקבות כך נחשב אלטיארו ספינלי לאחד מהאבות המייסדים של האיחוד האירופי, ותרומתו לאינטגרציה האירופית זכתה להכרה רבה.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלטיארו ספינלי נולד ברומא, איטליה, בשנת 1907. בשנות ילדותו הוא גדל בדרום אמריקה בעקבות עבודתו של אביו כסגן קונסול ברחבי היבשת. בשנת 1912 חזר עם משפחתו לרומא ושם סיים את לימודיו התיכוניים.[1]
עוד בנעוריו השתייך לתנועת נוער קומוניסטית באיטליה. ב-1924 הוא למד משפטים באוניברסיטת מילאנו. כבר במהלך שנות התואר היה פעיל במפלגה הקומוניסטית באיטליה ודמות מובילה בפדרציה הקומוניסטית הצעירה.
כאינטלקטואל צעיר איטלקי, וכמתנגד לרעיון הפאשיזם (שהחל לצבור פופולריות באותה התקופה) הוא ביטא את דעותיו בכתיבת כתבות בעיתון הסוציאליסטי "אוונטי!". לאחר עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון (1922), ובעקבות התנגדותו הפומבית לפשיזם, בשנת 1927 נעצר ספינלי יחד עם מתנגדי משטר נוספים על ידי המשטר הפשיסטי והוכנס למאסר[2]
הוא בילה את 16 השנים הבאות בבתי מאסר ברחבי אירופה, האחרון שבהם היה באי ונטוטן הממוקם בקרבת העיר נאפולי.
שנים לאחר שחרורו מהכלא הוא התחתן עם אורסולה הירשמן (Ursula Hirschmann) אותה הכיר במהלך תקופתו בכלא. נולדו להם שלוש בנות: דיאנה, ברברה ושרה.[3][4]
ספינלי נפטר ב-23 במאי 1986 ונקבר בבית קברות ברומא.
תקופת שהותו בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות התנגדותו הפעילה למשטר הפאשיסטי באיטליה, אלטיארו ספינלי נכלא על ידי המשטר וריצה תקופת מאסר כוללת של 16 שנים ושמונה חודשים (1927-1943). את עשר השנים הראשונות הוא ריצה בבתי כלא שונים ברחבי איטליה, ביניהם בתי הכלא ברומא, לוקה, ויטרבו וצ'יוויטווקיה. לאחר מכן הוא נשלח למעצר פנימי בפונזה ולבסוף הגיע לאי ונטוטן. באי ונטוטן הוא ריצה את ששת השנים הבאות ושוחרר עם נפילת המשטר הפאשיסטי בשנת 1943[4].[1]
הוא ניצל את הזמן בכלא ללמידה, למחקר ולגיבוש זהות פוליטית. דעותיו הפוליטיות החדשות תמכו ברעיון האינטגרציה האירופית והתרחקו מעקרונות הקומוניזם.[1]
יחד עם חברים נוספים מתנגדי המשטר, פיתח ספינלי חזון חדש המבוסס על רעיון הריבונות המשותפת: אירופה המאוחדת על ידי שוק משותף ללא מכס, מטבע משותף וחופש תנועה לעובדים. חזונם כלל גם איחוד פוליטי אירופי שיבוא לידי ביטוי במדיניות חוץ ובכוחות צבא משותפים.
בשנת 1941 בהיותו בכלא, כתב ספינלי יחד עם אסיר פוליטי נוסף בשם ארנסטו רוסי (Ernesto Rossi) את מניפסט ונטוטן. את המניפסט הם כתבו במקטעים על קרעי נייר סיגריות והבריחו את הקטעים אל מחוץ לכותלי הכלא. חלקי המניפסט אוחדו והופצו בקרב תנועת ההתנגדות למשטר הפאשיסטי ועוררו תמיכה רחבה. מניפסט ונטוטן היה אחד המסמכים הראשונים שביטאו את הרעיון ליצירת אירופה מאוחדת וכתיבת חוקה אירופית, וככזה השפיע רבות על עיצוב תהליך האינטגרציה האירופית. רעיונות רבים שנכתבו כחזון במניפסט (דוגמת מסחר משותף, מטבע משותף, חופש תנועה לעובדים וכו') הוגשמו ויושמו מאוחר יותר על ידי האיחוד האירופי.[2]
מיד לאחר שחרורו בשנת 1943, התחיל ספינלי לפעול בזירה הפוליטית באופן רשמי ולקדם את רעיון האינטגרציה האירופית.[1]
מניפסט ונטוטן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מניפסט ונטוטן נקרא כך על שם המקום שבו נכתב - האי ונטוטן, שבאותה התקופה ששימש כבית כלא. עיקר המניפסט קרא לאירופה מאוחדת המבוססת על פדרליזם ולא על מבנה של מדינות לאום, בטענה שמבנה מדינת הלאום הוביל עד כה בעיקר למלחמה ולהרס. הם טענו במניפסט כי כל ניצחון על הפאשיזם יהיה חסר כל משמעות אם הוא לא יהיה מלווה בגרסה חדשה של מבנה אירופי, אחרת תקום גרסה נוספת של אירופה במבנה הישן והמוכר של מדינות לאום, שככל הנראה תוביל שוב לחורבן ולהרס.[2][5]
תחילה המניפסט הופץ בקרב חברי תנועת ההתנגדות למשטר הפאשיסטי בלבד. בהמשך הוא אומץ כתוכנית פעולה על ידי התנועה הפדרלית האירופית עצמה, ולאחר מכן תורגם לשפות אירופיות נוספות, הופץ ברחבי אירופה כולה וזכה להכרה רחבה.
רעיונות וערכים הכתובים במניפסט ונטוטן הפכו בהמשך לאבן יסוד בארגון האיחוד האירופי.[1]
קריירה פוליטית 1943–1986[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחרורו מהכלא בשנת 1943, פצח אלטיארו ספינלי בקריירה פוליטית רשמית. תפקידיו, רעיונותיו, כתביו והפרויקטים שקידם, משפיעים עד היום על האיחוד האירופי.
מייסד התנועה הפדרלית (1943)[עריכת קוד מקור | עריכה]
התאוריה הפדרליסטית תפסה תאוצה לאחר שתי מלחמות העולם ושימשה בסיס להקמת ארגונים ותנועות שונות, ביניהן איחוד הפדרליסטים האירופי (UEF) שהוקם בפריז עוד בזמן מלחמת העולם השנייה.[6] בהשפעתו של אלטיארו ספינלי ארגון זה כינס את קונגרס האג והביא בסופו של דבר לידי הקמת מועצת אירופה[7].[8] בשנת 1946 החל ספינלי לכהן כחבר בוועד המנהל של התנועה הפדרליסטית (UEF) ושימש בתפקיד הנציג הכללי של תנועה זו בין השנים 1948 ו-1962.[9]
עוד לפני כן, בשנת 1943, כעשרה ימים בלבד לאחר שחרורו מכלא ונטוטן[1], אלטיארו ספינלי היה שותף להקמת התנועה הפדרלית באיטליה (European Federalist Movement) ושימש כמזכיר המפלגה. כתבים שכתב בכלא, דוגמת מניפסט ונטוטן, שימשו כתוכנית הפעולה של התנועה.[4]
לאורך שנות ה-40 וה-50 הפך ספינלי לתומך נלהב ולמחויב יותר ויותר לרעיון אירופה המאוחדת. הוא האמין שבכדי להשיג את המטרה הזו, יש צורך בשיתוף פעולה מלא של הממשלות האירופאיות עצמן ולא רק של ארגונים בין לאומיים דוגמת הOECD או מועצת אירופה. לכן, הוא כינן יחסי שותפות עם מנהיגי מדינות אירופיות אחרות.[2][7]
יועץ פוליטי (1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1960 שימש ספינלי כיועץ פוליטי של ראש ממשלת איטליה דאז, אלצ'ידה דה ג'ספרי (באיטלקית: Alcide De Gasperi). במסגרת תפקיד זה ספינלי ניסה לקדם הקמה של קהילת הגנה אירופית (EDC) שתתווסף לקהילת הפחם והפלדה ולשיתופי פעולה אזוריים נוספים. בסופו של דבר הרעיון לא יצא לפועל וקהילה שכזו לא הוקמה.[4]
בתקופה זו ספינלי הקים ברומא את המשרד לעניינים בינלאומיים ועמד בראשו.[2]
בנוסף, שימש כמרצה באוניברסיטאות בבולוניה (אוניברסיטת הופקינז) וברומא[4]
חבר בנציבות האירופית (1970–1976)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1970 מונה ספינלי לנציב האירופי לענייני תעשייה, למחקר כללי ולטכנולוגיה ולמרכז המחקר המשותף. שלוש שנים לאחר מכן ב-1973, מינויו אושר מחדש כנציב האירופי למדיניות תעשייתית וטכנולוגיה. הוא החזיק בתפקיד זה עד 1976.
אחד הדברים שספינלי קידם במהלך תקופה זו היה מיזם איירבוס[4](ייצור אירופי של מטוסים לטווח קצר עד בינוני). מטרתו, בין השאר, הייתה להתחרות עם הייצור האמריקני.
כתביו ותפקידיו של ספינלי לפני ואחרי כהונתו כחבר בנציבות האירופית מעידים כי מטרת העל של הקריירה שלו הייתה קידום אירופה מאוחדת ופדרלית.[4]
חבר פרלמנט אירופי (1979–1986)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1979 נבחר ספינלי לכהן בתפקיד חבר בפרלמנט האירופי, בו הוא כיהן עד מותו.
כחבר פרלמנט הוא שב וניצל את ההזדמנות לקדם את החזון הפדרלי שלו לגבי אירופה. ב-1980, יחד עם חברי פרלמנט נוספים בעלי דעות פדרליות, הוא הקים את מועדון "התנין", שנקרא כך על שם המסעדה בשטרסבורג אותה הרבו לפקוד.
'מועדון התנין'[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל משבר כלכלי שפקד את אירופה בשנות ה-70, היה צורך בגיבוש אסטרטגיית פעולה שתזניק את כלכלת אירופה. על רקע הצורך בגיבוש דרך פעולה התגבשה קבוצה של חברי פרלמנט בעלי דעות פדרליות והקימה את מועדון התנין.
הם ראו בהקמת קונפדרציה אירופית והרחבת סמכויות של מוסדות הקהילה כדרך הטובה ביותר לקדם פתרון למשבר הכלכלי.[10]
מאוחר יותר, חברי המועדון, וספינלי בראשם, הגישו בקשה לפרלמנט להקמת ועדה מיוחדת שתנסח הצעה לאמנה חדשה על האיחוד האירופי. המטרה הייתה שהאמנה תהווה חוקה לא רשמית של אירופה ובכך הם שאפו ליצור הסכם אירופי חדש.
ב-1984 אישר הפרלמנט האירופי את הבקשה של ספינלי וחבריו להקמת הוועדה המיוחדת. נוסף לכך אישר הפרלמנט גם את הטיוטה שכתב ספינלי לאמנה להקמת האיחוד האירופי בשם 'טיוטת אמנה להקמת האיחוד האירופי', המוכרת גם בשם 'תוכנית ספינלי.[2]
בסופו של דבר טיוטת האמנה לא התקבלה בקרב הפרלמנט הלאומי, אך בהמשך היא היוותה בסיס לחוק האירופי האחיד (1986) שפתח את הגבולות למסחר משותף, ועבור אמנת מאסטריכט (1992) שייסדה באופן רשמי את האיחוד האירופאי כגוף שאנחנו מכירים אותו כיום.[2]
תרומה לאינטגרציה האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה, השתלב ספינלי בתנועה הפדרליסטית האירופית ופעל לקידום הרעיון של אירופה המאוחדת. הוא היה חבר בפרלמנט האירופי מ-1979 עד 1984 וכיהן כנשיא הוועדה לענייני חוקה של הפרלמנט.
ב-1984 ניסח ספינלי את "טיוטת האמנה להקמת האיחוד האירופי", שהניחה את היסודות לאמנת מאסטריכט. האמנה, שנחתמה ב-1992, הקימה את האיחוד האירופי וקבעה את מוסדותיו ואת עקרונות האינטגרציה האירופית.
אלטיארו ספינלי נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתהליך הפדרליזם האירופי לאחר מלחמת העולם השנייה ונקרא בפי רבים "אבי האיחוד האירופי".
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרומתו של ספינלי לאיחוד האירופי זכתה להכרה ולכבוד רב. ניתן לראות זאת בדרכים הרבות בהם מנציחים את שמו אות מורשתו של אלטיארו ספינלי. כך, בשנת 1933 אחד מבנייני הפרלמנט האירופי בבריסל נקרא על שמו של אלטיארו ספינלי[2][4] ובשנת 2010 הוקמה 'קבוצת ספינלי' בפרלמנט בבריסל, הרואה בעצמה כממשיכת דרכו של ספינלי[11]
אלטיארו ספינלי כתב כתבים רבים ושונים לאורך חייו. במכון האוניברסיטה האירופי בפירנצה, איטליה, הוקמה קרן הנקראת 'קרן אלטיארו ספינלי' שמנהלת ארכיונים המכילים מסמכים וכתבים הקשורים לחייו וליצירתו של ספינלי. מלבד זאת, עוד בשנת 1987 הוקם מכון למחקרים פדרליסטים הנושא את שמו. כתביו, כולל מניפסט ונטוטן, ממשיכים להיחקר על ידי חוקרי האינטגרציה האירופית עד היום.
בנוסף, בשנת 2020 הושק פרס להסברה ותקשורת הנושא גם הוא את שמו של אלטיארו ספינלי.
גם האי ונטוטן, בו נכלא ספינלי יחד עם אסירים פוליטיים נוספים ובו כתב את מניפסט ונטוטן, הוגדר כאתר מורשת אירופי.[2]
התנועה הפדרלית עדיין מקיימת פגישות באי ונטוטן עד היום[4]
סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלטיארו ספינלי היה דמות מפתח בהקמת האיחוד האירופי ומילא תפקיד חיוני בקידום הרעיון של אירופה מאוחדת. מורשתו ממשיכה להיות מורגשת גם כיום דרך המוסדות והעקרונות של האיחוד האירופי. כתביו גם מהווים עד היום מרכיב משמעותי בהתנהלות האיחוד האירופי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 Altiero Spinelli – il nome della scuola – IIS Altiero Spinelli Sesto SG, 2023-05-19 (ב־)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Altiero Spinelli: an unrelenting federalist
- ^ Ursula Hirschmann: Anti-fascist and founding European federalist (1913-1991)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 From Ventotene to the European Constitution
- ^ Altiero Spinelli; Ernesto Rossi, The Manifesto of Ventotene, 2013, עמ' 1-12
- ^ UEF, www.federalists.eu
- ^ 1 2 Historical Archives of the European Union (עמ' 9)
- ^ ד"ר שרה קאהן-ניסר, האיחוד האירופי היסטוריה, מוסדות ומדיניות, האוניברסיטה הפתוחה, 2016, עמ' 174
- ^ historical archives of the european union (עמ' 13)
- ^ ד"ר שרה קאהן-ניסר, האיחוד האירופי היסטוריה, מוסדות ומדיניות, 2016, עמ' 74-75
- ^ Welcome - The Spinelli Group, thespinelligroup.eu, 2019-09-09 (באנגלית אמריקאית)