אלטנין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
‏אלטנין
Draco constellation map-he.svg
Cercle rouge 100%.svg
מיקומו של אלטנין בקבוצת הכוכבים דרקון
נתוני תצפית
קבוצת כוכבים דרקון
שמות נוספים γ בדרקון
סוג ענק כתום
בהירות 2.23[1]
סיווג ספקטרלי K5 III[1]
עלייה ישרה 17ʰ 56ᵐ 36.37ˢ
נטייה ‏20.02″ ‏29′ ‏51°‏+
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 1.14-
מרחק 154 שנות אור
47.22 פארסק[1]
רדיוס 48[2] רדיוסי שמש
מסה 3[3] מסות שמש
עוצמת הארה פי 244 מהשמש
טמפרטורה 3,930[2] K
מהירות סיבוב 6.0 קילומטר לשנייה
מהירות רדיאלית 27.91-[1] קילומטר בשנייה

אֶלטָנִיןערבית: التنين - אט-טינין - "הדרקון" נקרא לפעמים גם אטנין או אטמין) או γ בדרקון הוא הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים דרקון ונקרא על שמה. בשל מיקומו הוא נצפה בזנית עבור תושבי לונדון ולכן באנגליה הוא נקרא גם "כוכב הזנית". בשנת 1728, האסטרונום האנגלי ג'יימס בראדלי ניסה למדוד את ההיסט של אלטנין וגילה תוך כדי כך את תופעת האברציה הכוכבית שנגרמת מתנועת כדור הארץ סביב השמש. אלטנין נע לעבר מערכת השמש במהירות רדיאלית של כ-28 קילומטרים בשנייה ובעוד כ-1.5 מיליון שנים יגיע למרחק של כ-28 שנות אור ממערכת השמש, לעומת מרחקו הנוכחי של כ-154 שנות אור. אם ישמור על עוצמת ההארה שלו עד אז, הוא יהפוך לכוכב הבהיר ביותר בשמי הלילה עם בהירות דומה לזו של סיריוס.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלטנין הוא ענק כתום מסוג ספקטרלי K5 III, עם מסה של כ-3 מסות שמש, רדיוס של כ-48 רדיוסי שמש - כמחצית רדיוס המסלול של כוכב חמה, טמפרטורת פניו כ-3,900 קלווין והוא מאיר בעוצמה של פי 244 מעוצמת ההארה של השמש באור נראה, אך בשל טמפרטורת פניו הנמוכה יחסית חלק משמעותי מקרינתו היא בתחום התת-אדום ועוצמת הארתו הכוללת היא בערך פי 535 מעוצמת ההארה של השמש.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 SIMBAD: Etamin
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 L. Piau, P. Kervella, S. Dib & P. Hauschildt: Surface convection and red-giant radius measurements, Astronomy & Astrophysics, Vol. 526, id. A100, p. 5 (2011)
  3. ^ R. D. Robinson, K. G. Carpenter & A. Brown: Goddard High-Resolution Spectrograph Observations of Cool Low-Gravity Stars. IV. A Comparison of the K5 III stars α Tauri and γ Draconis, The Astrophysical Journal, Vol. 503, Iss. 1, p. 398 (1998)