אמיל ארלנמייר
 | |
| לידה |
28 ביוני 1825 והן (כיום טאונוסשטיין), דוכסות נסאו, גרמניה (הקונפדרציה הגרמנית)  |
|---|---|
| פטירה |
22 בינואר 1909 (בגיל 83) אשאפנבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט |
יוסטוס פון ליביג |
| מוסדות | |
| תלמידי דוקטורט |
הנס בונטה, היינריך קיליאני |
| צאצאים |
פרידריך גוסטב קרל אמיל ארלנמייר |
  | |
ריכארד אוגוסט קארל אמיל ארלנמייר, אשר נודע בשם אמיל ארלנמייר (בגרמנית: Richard August Carl Emil Erlenmeyer; 28 ביוני 1825 – 22 בינואר 1909) היה כימאי גרמני אשר נודע בזכות תרומותיו לתחילת פיתוח התאוריה של מבנה, ניסוח "כלל ארלנמייר" ועיצוב בקבוק ארלנמייר, בקבוק זכוכית לשימוש מעבדתי הנושא את שמו.[1]
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארלנמייר נולד בשנת 1825 בטאונוסשטיין (אז העיר והן בדוכסות נסאו) סמוך לדרזדן ולייפציג. הוא בנו של כומר פרוטסטנטי.[2] הוא החל לימודי רפואה באוניברסיטת גיסן, אולם לאחר ששמע הרצאות של יוסטוס פון ליביג, ארלנמייר שינה מסלול לימודיו לכימיה. החל מקיץ שנת 1846 הוא עבר למשך שנה לאוניברסיטת היידלברג, שם למד פיזיקה, בוטניקה ומינרלוגיה. הוא שב לאוניברסיטת גיסן ב-1847. לאחר ששימש עוזר מחקר לכימאי הגרמני הנודע קארל רמיגיוס פרזניוס, ארלנמייר החליט להתמקד בתחום הכימיה הפרמצבטית. למטרה זו למד רוקחות בדוכסות נסאו ועמד בבחינות המקצוע. זמן קצר אחר כך רכש בית מרקחת תחילה בעיירה קצנלנבוגן (אנ') ואחר כך בויסבאדן. לאחר שהתאכזב מעיסוקו כרוקח, חזר ללימודי כימיה וסיים לימודי דוקטורט בגיסן ב-1850.
בשנת 1855 הוא עבר להיידלברג לחקור דשנים במעבדתו של רוברט בונזן. הוא רצה ללמד, אולם חוקרים במעבדתו של בונזן לא הורשו להנחות תלמידים. לכן, הפך בעזרת אשתו בקתה למעבדה פרטית. בשנת 1857 הוא קיבל תואר פריבט-דוצנט, עבודת התזה לקבלת התואר עסקה ב"ייצור דשן מלאכותי המכונה סופרפוספט", והכילה תיאור של מספר חומרים גבישים אשר היה בהם עניין רב לרוברט בונזן. בתקופת שהותו בהיידלברג החל ארלנמייר להיות מושפע מפרידריך אוגוסט קקולה והיה אחד הראשונים לאמץ את גישתו התאורטית. הוא היה הראשון אשר שיער, בשנת 1862, כי ייתכנו קשרים כפולים ומשולשים בין אטומי פחמן, ואף תרם תרומות חשובות אחרות לפיתוח תאוריות של המבנה המולקולרי.
בשנת 1863 מונה ארלנמייר לפרופסור חבר באוניברסיטת היידלברג. בשנת 1868 התמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה הטכנית של מינכן, שם מונה למנהל המעבדות, משרה בה החזיק עד פרישתו מהוראה מסיבות בריאות בשנת 1883 והיה לפרופסור אמריטוס. המשיך לעסוק במחקרים מדעיים בפרנקפורט אם מיין ואחרי 1893 עבר לגור אצל בתו באשאפנבורג בצפון בוואריה. בשנים 1897-1893 חתנו , הרמן דינגלר, איפשר לו לעסוק במחקרים מדעיים פרטיים ארלנמייר הלך לעולמו ב-1909באשאפנברוג.
פעילותו המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיקר מחקריו של ארלנמייר עוסקים בכימיה תאורטית, בתחום זה שיער את הנוסחה הכימית של נפתלן ואף ניסח את "כלל ארלנמייר": כוהליים שבהם הקבוצה ההידרוקסילית צמודה ישירות לאטום פחמן בעל קשר כפול הופכת לאלדהיד או קטון.
רוב המחקרים היישומיים של ארלנמייר התמקדו בתרכובות אליפטיות. בשנת 1859 הוא סינתז חומצה אמינוהקסואית והמשיך לחקור את השפעת אלבומין בהידרוליזה. הוא פיתח שיטות לקביעת הכמות היחסית של לאוצין וטירוזין הנוצרים בעת התפרקות מספר חומרים בקבוצה זו, והיה הראשון להבין, בשנת 1860, את התכונות של גליצרול .
מחקריו האחרים כללו הפרדת חומצה גליקולית מענבי בוסר (1864), סינתזה של נתרן אוקסלי על ידי חימום נתרן פורמי (1868), הידרוליזה של אתר לכוהל (1858), סינתזה של פניל -חומצה לקטית (1880), הכנה של חומצה פירובית על ידי זיקוק של חומצה טרטרית (1881), ויצירת קרבוסטיריל מתרכובת קינולין (1885).
בשנת 1860 ארלנמייר פרסם תיאור של בקבוק חרוטי הנושא את שמו. [3]
חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארלנמייר היה נשוי לאוגוסטה לבית הנגסטנברג (מתה ב-1897). לזוג נולדו שלושה ילדים: שתי בנות - מריה, הנשואה לבוטנאי הרמן דינגלר, ופאולה נשואה האס, וכמו כן בן, פרידריך גוסטב קרל אמיל ארלנמייר, פרופסור לכימיה וממציא "הסינתזה על שם ארלנמייר" (סינתוז של חומצות אמינו על בסיס N-אציל-גליצין). הנכד, האנס אלרנמייר היה גם כן כימאי, פרופסור בבאזל, וסייע בשווייץ לפליטים מהמשטר הנאצי. הבן של מריה, הפילוסוף ותיאורטיקן המדע הוגו דינגלר, התבלט בימי המשטר הנאצי כחבר ב אס.אס וכאנטישמי קנאי, דוגל ב"מדע הגרמני".
אמיל ארלנמייר התקבל ב-1855 בלשכת הבונים החופשיים על שם סוקרטס. בהיידלברג הוא הצטרף ללשכת יוהאניס - "רופרכט בחמשת הוורדים".
פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1855 - חבר לשם כבוד של האיגוד למדעי הטבע של נסאו
- 1873 - חבר באקדמיה הבווארית למדעים
- 1874 - סגן יושב ראש - והחל מ-1884 - יושב ראש של איגוד הכימאים הגרמני
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Otto Krätz (1972). "Das Portrait: Emil Erlenmeyer 1825–1909". Chemie in unserer Zeit. 6 (2): 53–58. doi:10.1002/ciuz.19720060204.
- M. Conrad (1910). "Emil Erlenmeyer". Berichte der deutschen chemischen Gesellschaft. 43 (3): 3645–3664. doi:10.1002/cber.191004303163.
- B. Lepsius (1921). "Nekrolog: Friedr. Gustav Karl Emil Erlenmeyer 1864–1921". Berichte der deutschen chemischen Gesellschaft (A and B Series). 54 (5): A107–A113. doi:10.1002/cber.19210540539.
- Otto N. Witt (1911). "Emil Erlenmeyer, 1825–1909". Journal of the Chemical Society, Transactions. 99: 1646–1668. doi:10.1039/CT9119901646.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Otto N. Witt (1911). "Obituary notices: Friedrich Konrad Beilstein, 1838–1906; Emil Erlenmeyer, 1825–1909; Rudolph Fittig, 1835–1910; Hans Heinrich Landolt, 1831–1910; Nikolai Alexandrovitsch Menschutkin, 1842–1907; Sir Walter Palmer, Bart., 1858–1910". J. Chem. Soc., Trans. 99: 1646–1668. doi:10.1039/CT9119901646.
- ^ See biography by Conrad, in Further Reading.
- ^ Emil Erlenmeyer, "Zur chemischen und pharmazeutischen Technik," Zeitschrift für Chemie und Pharmacie, vol. 3 (January 1860), 21-22.הוא ציין שב-1857 הציג את הבקבוק החדש בכנס לרוקחות בהיידלברגו בהמשך דאג לייצורו ולשיווקו בעזרת מפעלים מקומיים לזכוכית