אמינטו חיידר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמינטו חיידר
أمنتو حيدار
לידה 24 ביולי 1966 (בת 57)
אקא, מרוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מרוקו, סהרה המערבית
מקום מגורים ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל פועלה הלא-אלים למען זכויות האדם של תושבי סהרה המערבית
תקופת הפעילות מ-1987 עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מוחמד חיידר וחיית' חיידר
מספר צאצאים 2
פרסים והוקרה
  • פרס האומץ האזרחי (2009)
  • פרס רנה קסין (2011)
  • Solidar Silver Rose Award (2007)
  • פרס זכויות האדם ע"ש רוברט קנדי (2008)
  • פרס הקיום הנכון (2019) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אמינטו חיידר (באנגלית: Aminatou Haidar; בערבית: أميناتو حيدر; נולדה ב-24 ביולי 1966) היא פעילת זכויות אדם מסהרה המערבית ופעילה פוליטית למען הקמת מדינה עצמאית בסהרה המערבית. נקראת גם "גנדי הסהרית" בגלל מאבקיה הלא-אלימים. היא זכתה בשנת 2008 בפרס "קרן קנדי", בשנת 2009 בפרס "האזרח האמיץ" ובשנת 2019 בפרס "הקיום הנכון" על פועלה בתחום. היא שימשה כנשיאת ארגון "מגיני זכויות האדם הסהרים" עד שנת 2020 וכיום היא משמשת כנשיאת "המוסד הסהרי נגד הכיבוש המרוקאי".[1][2][3][4]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיידר נולדה בשנת 1966 לאלי חיידר ולדריה בוסלה בעיר לעיון בטריטוריה של סהרה המערבית.[5] עד גיל 8 היא גדלה תחת כיבוש ספרדי. אולם, מגיל 8 חייתה תחת כיבוש לא חוקי בידי מרוקו.[1] בגיל 15 חיידר החלה להיוודע למלחמה הקשה (אנ') ולהפרות זכויות האדם של תושבי סהרה המערבית(אנ') בידי השלטונות המרוקאים. כשנתיים לאחר מכן, עקב החרפת הסכסוך בין חזית פוליסריו לבין השלטונות במרוקו, חיידר החלה להשתתף סודיות בפעולות לא אלימות נגד הכיבוש המרוקאי.[6]

ההיעלמות הכפויה 1987–1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987, לאחר ביקור משלחת מטעם האיחוד האפריקאי, חיידר וסטודנטים אחרים ארגנו הפגנה לא אלימה נגד הפרות החוקים הבינלאומיים של מרוקו ובשביל לעזור לתושבי סהרה המערבית שנעלמו וגורשו למחנות פליטים.[7][6] עוד לפני הגעת המשלחת, משטרת מרוקו פיזרה באלימות את ההפגנה שמתנה כ-400 איש, וחיידר נחטפה על ידי הרשויות ביחד עם עוד 70 מפגינים אחרים.[8][9]חיידר הוחזקה בכלא סודי בלעיון ללא כל משפט במשך כ-4 שנים על ידי המשטר המרוקאי. במהלכן הייתה מכוסת עיניים, עונתה ונמנע ממנה כל קשר עם העולם החיצון. באותן שנים, חיידר פתחה בשביתת הרעב הראשונה שלה ביחד עם אסירות אחרות כדי למחות על תנאי המאסר הקשים. בשנת 1991 שוחררה במסגרת עסקת שבויים כחלק מהפסקת האש בין שלטונות מרוקו לחזית פוליסריו.[9][8][7][6]

פועלה בסהרה המערבית 1991–2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון לערוץ שוודי, חיידר מתארת את שחרורה מהכלא כך: "שוחררנו מכלא קטן על מנת למצוא את עצמנו בכלא גדול יותר, תחת השמיים הפתוחים, בסהרה המערבית". לאחר שחרורה, חיידר המשיכה להיות פעילה פוליטית, ארגנה הפגנות לא אלימות נגד כיבוש הלא חוקי המרוקאי ויזמה קמפיין נרחב לתיעוד הפרות זכויות האדם של תושבי סהרה המערבית בידי שלטונות מרוקו. קמפיין זה הביא לראשונה את סוגיית סהרה המערבית ואת סבלם של תושבי סהרה המערבית לשיח הציבורי הבינלאומי.[6][1] חיידר נרדפה על ידי שולטונות מרוקו בגלל פעולותיה האקטיביסטיות: היא נחקרה ללא הצדקה על ידי המשטרה ונאסרה עליה היציאה מהארץ.[6] בשנת 2005, משלחת אמריקאית מטעם הממשלה ביקרה בסהרה המערבית את חיידר ופעילים פוליטיים נוספים, כדי לדון במצבם ובמצב תושבי סהרה המערבית ובין השאר, בסירובם של השלטונות המרוקאים לתת לאותם פעילים מסמכים רשמיים. ולכן התערבה וגרמה לכך שחיידר קיבלה מסמכים דרכון מרוקאי. לאחר חודש, היא הותקפה על ידי משטרת מרוקו ברחוב, הורשעה בהאשמות שווא שהשתתפה בהפגנה אלימה ונשלחה לכלא למשך שבעה חודשים. במהלך מאסרה הפרלמנט האירופי קרא לשחרורה. ב-7 בינואר 2006 היא שוחררה מהכלא לאחר 52 ימים של שביתת רעב במחאה על מאסרה ועקב לחץ בינלאומי לשחררה. [10][9][6]לאחר שחרורה, חיידר טסה לקבל את הפרס "חואן מריה בנדרס" בספרד על פועלה למען זכויות האדם במערב סהרה. במהלך השנתיים שלאחר מכן, היא פעלה ברחבי אירופה ואמריקה לשם העלאת המודעות להפרות החוקים הבינלאומיים של מרוקו ולמצבם של תושבי סהרה המערבית.[1]

שביתת הרעב של 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2009, זכתה חיידר בפרס "אומץ האזרח" היוקרתי באמריקה. עם חזרתה למרוקו ב-13 בנובמבר, חדייר נלקחה על ידי המשטרה לתחקור עת שנחתה בנמל התעופה בלעיון. עיכובה של חיידר לחקירה היה בעקבות מילוי "לא תקין" בטופס משמר הגבול, כלומר, חיידר כתבה שהיא אזרחית "סהרה המערבית" ולא הסכימה לשנות זאת לאזרחית מרוקו. לאחר שהוחזקה במשך הלילה בנמל התעופה, משטרת מרוקו לקחה את דרכונה ואת תעודת הזהות שלה והחזירה אותה למטוס שטס לשדה התעופה "לזרוטה" באיים הקנריים.[11][12][1] ב-15 בנובמבר שר החוץ המרוקאי הצהיר "חדייר "נפנפה" את האזרחות המרוקאית שלה כשבחרה לכתוב "סהרה המערבית" כמקום מגוריה…". משרד החוץ הוסיף שעד שחדייר לא תתנצל, היא לא תקבל את דרכונה בחזרה. חדייר האשימה את שלטונות ספרד שהיא מוחזקת בניגוד לרצונה מכיוון שהשלטונות סירבו לתת לה לחזור לסהרה המערבית ללא דרכון.[4][2] בשישה עשר בנובמבר, חדייר פתחה בשביתת רעב עד שתחזור לסהרה המערבית. היא הצהירה על מוכנותה למות למען זכותה לחזור לביתה, הפגינה מול שדה התעופה "לזרוטה" ובמשך 32 ימים לא אכלה דבר. העיתון הספרדי "אל פאיס" פרסם ראיות לכך שמרוקו תכננה את שילוח חיידר לספרד מראש.[5][4][1] ארגוני זכויות אדם רבים תמכו במאבקה של חיידר בטענה כי מרוקו הפרה את החוקים הבינלאומיים בדבר זכויות האזרח, להם התחייבה לציית. סיפורה של חיידר התפרסם ברחבי העולם והיא זכתה לתמיכה רבה מעיתונאים, זוכי פרס נובל ופוליטיקאים. ב-9 בדצמבר המפקחת הבכירה של זכויות האדם באו"ם קראה למרוקו להחזיר את חיידר הביתה.[1][5][11] האיחוד האירופי דן במאבקה של חדייר. שלטונות ספרד הציעו לחיידר אזרחות ספרדית אולם היא סירבה לקבלת אזרחות זו בשביל לחזור לביתה. היא עמדה על דעתה לחזור למערב סהרה ללא ניצול אזרחות אחרת וללא הכרה בכיבוש המרוקאי. [13][14]בשמונה עשר בדצמבר, 39 ימים מאז שהחלה את שביתת הרעב, הובלה חיידר לבית החולים לאחר שלא יכלה לבלוע נוזל במשך יומיים. באותו יום, עקב לחץ דיפלומטי נרחב על מרוקו, היא קיבלה אישור לחזור לביתה. חזרתה למערב סהרה גררה ברכות מרחבי העולם (בין השאר של סגנית נשיא ארצות הברית הילרי קלינטון). מאבקה הצליח להעלות את סכסוך סהרה המערבית לכותרות בעולם כולו.[15][11]

יוזמות ומעשים מאז 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חזרתה לסהרה המערבית, חדייר הושמה במעצר בית ללא הצדקה מטעם המשטרה.[16] מאז היא המשיכה להיות פעילה פוליטית ולארגן הפגנות לא -אלימות כנגד הכיבוש המרוקאי.[15] באוגוסט 2012 אירחה חדייר משלחת של קרן רוברט פ. קנדי בסהרה המערבית, בשביל להעלות מודעות למצבם הקשה של זכויות האדם ששורר שם. ב-2 בנובמבר באותה השנה נפגשה עם הנציב העליון של האו"ם כריסטופר רוס כדי לדון במתרחש בסהרה המערבית. ובשנת 2015 חדייר אירחה משלחת מטעם ודעת זכויות האדם של האו"ם.[7] היא כיהנה בתור נשיאת "מגיני זכויות האדם הסהרים" עד שנת 2020 שבה הקימה את "המוסד הסהרי נגד הכיבוש המרוקאי" והיום היא עומדת בראשו.[2] [17][18]

התעמרויות משלטון מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, חיידר ובני משפחתה ממשיכים להתמודד עם רדיפה מצד רשויות מרוקו. באוקטובר 2011, בנה הקטן של חיידר הותקף מילולית ומינית בידי שני שוטרי משטרת מרוקו בדרכו הביתה.[19] במהלך חזרתה מפגישתה עם הנציב העליון של האו"ם ב-1 בנובמבר 2012, הותקפה חיידר פיזית ומילולית על ידי שוטרי משטרת מרוקו עם סכין במשך כארבע שעות. באותה שנה, ילדיה של חיידר הותקפו פיזית על ידי מספר אנשים מרוקאים, כתגובת נגד לתביעה שהגישה נגד משרד התקשורת המרוקאי על דרך ייצוגו את תושבי סהרה המערבית. במהלך אירוח פגישה נוספת עם נציגי האו"ם בשנת 2015 שוטרי משטרת מרוקו סקלו באבנים את ביתה וגרמו נזק לו רחב. [20][7][2] במרץ 2022 חברת אמנסטי הוציאה דו"ח לפיו שלטונות מרוקו השתמשו בתוכנת "פגסוס" של NSO הישראלית על מנת לפרוץ לשני מכשירי הטלפון שברשותה של חיידר מאז שנת 2021. חיידר פנתה לחברת אמנסטי לאחר שקיבלה הודעה מאפל בדבר חדירה לטלפון שלה. תגובת NSO הייתה "מאחר שמשרד החוץ הגדיר את הארגון כאנטישמי, החברה לא מתייחסת לדו"ח". [21]

פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיידר זכתה בהכרה רבה על פועלה למען זכויות האדם. בין הפרסים העיקריים בהם זכתה הם:

  • פרס "הורד הכסוף" (2007)
  • פרס על שם רוברט פ. קנדי לזכויות אדם (2008)
  • פרס "האומץ האזרחי" (2009)
  • פרס "הקיום הנכון" (2019)
  • פרס השלום של לוקסמבורג (2022)

על פי ועדת הפרס של פרס הקיום הנכון - "בזכות יושרתה ונחישותה היא הפכה להיות אחת מהמנהיגות המכובדות והבולטות ביותר באזור".[22][23][24][9][8][1] חיידר הייתה מועמדת מספר פעמים לקבלת פרס נובל לשלום. במאי 2013, חיידר הוזמנה כאורחת של כבוד לכנס 50 שנה לאיחוד האפריקאי.[25] בנוסף, קיבלה אזרחות של כבוד ממספר רב של ערים ומוסדות באיטליה ובספרד.[4]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיידר אינה חלק מחזית פוליסריו, אך רואה בה כנציגה הבלעדית של תושבי סהרה המערבית.[4] לחיידר שני ילדים, מוחמד וחיית. ב-2010 מצבה הבריאותי של חיידר התדרדר עקב שביתות הרעב.[26]

דעותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיידר אינה חלק מחזית פוליסריו אך חושבת שהם המייצגים הרשמיים של תושבי סהרה המערבית.[4] חיידר תומכת "באסלאם מתקדם", אשר לדבריה נהוג בסהרה המערבית. בראיון לערוץ "דמוקרטיה עכשיו!" חיידר סיפרה "אנחנו יוצאות דופן בעולם המוסלמי… כי אנחנו מכובדות בתוך החברה שלנו…שום דבר לא יעצור אותנו… הנשים הסהריות נתפסות כעמוד השדרה של ההתנגדות הספציפית, ככוח המניע של המאבק".[6] שביתת הרעב וניצחונה של חיידר ב-2009, מהווים נקודת מפנה במאבק הנשים תושבות סהרה המערבית, אשר מובילות תנועה בדלנית ועצמאית. תנועה זו קוראת תיגר על הסמכותנות והלאומנות המאפיינות את התפיסה המסורתית של הפמיניזם בעולם הערבי. [27]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Life is Waiting: Referendum and Resistance in Western Sahara 2015
  • the problem, testimony of the saharawi people
  • El Amal: Historias de mujeres saharahuis
  • Seeds Bearing: Pan-Afircan Peace Action for the Twenty-First Century

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמינטו חיידר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Aminatou Haidar, Right Livelihood (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 Aminatou Haidar, Front Line Defenders, ‏2015-12-17 (באנגלית)
  3. ^ Aminatou Haidar, the “Gandhi of Western Sahara,” Wins Right Livelihood Award, Democracy Now! (באנגלית)
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 "Morocco demands activist apology" (באנגלית בריטית). 2009-12-02. נבדק ב-2023-11-27.
  5. ^ 1 2 3 Aminatou Haidar Biography, Age, Height, Husband, Net Worth, Family, Celebrity Age Wiki (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Aminatou Haidar Honored For Decades of Peaceful Resistance in Western Sahara, Africa’s Last Colony, נבדק ב-2023-11-27
  7. ^ 1 2 3 4 Aminatou Haidar | Whitewashing Western Sahara's Struggle for Freedom, נבדק ב-2023-11-27
  8. ^ 1 2 3 2009 Acceptance: Aminatou Haidar, The Civil Courage Prize (באנגלית אמריקאית)
  9. ^ 1 2 3 4 Aminatou Haidar | RFK Human Rights, ROBERT F. KENNEDY HUMAN RIGHTS (באנגלית)
  10. ^ Brouksy, O. (n.d.). Redefining the sahrawi political identity. Page 162
  11. ^ 1 2 3 Morocco: Reverse Expulsion of Sahrawi Activist | Human Rights Watch, ‏2009-11-19 (באנגלית)
  12. ^ "Haidar's triumphant return to W Sahara" (באנגלית בריטית). 2009-12-18. נבדק ב-2023-11-27.
  13. ^ Interview with Aminatou Haidar. (2009, December 14). Youtube. Robert F. Kennedy Human Rights [@rfkhumanrights].
  14. ^ Letter to the Council of Europe’s Commissioner of Human Rights concerning Aminatou Haidar, expelled by Morocco to Spain | Human Rights Watch, ‏2009-12-10 (באנגלית)
  15. ^ 1 2 Independence activist returns home to Western Sahara - CNN.com, www.cnn.com (באנגלית)
  16. ^ Abdennebi, Z., & Chikhi, L. (2009, December 24). INTERVIEW - W.Sahara activist says is under Moroccan house arrest.
  17. ^ Western Sahara: Morocco Cracks Down on Activists | Human Rights Watch, ‏2020-12-18 (באנגלית)
  18. ^ Aminatou Haidar reviews gross human rights violations in occupied Sahrawi territories, Sahara Press Service (SPS) (באנגלית)
  19. ^ 1. Son of Sahrawi human rights defender Aminatou Haidar threatened with rape. ( 2011, August 10). WayBackMachine.
  20. ^ Attck on children of Saharawi activist Aminatou Haidar. Spsrasd.Info.
  21. ^ Net, A. M. (2022, March 10). Western Sahara activist Aminatou Haidar targeted
  22. ^ Aminatou Haidar – Right Livelihood Award Laureate 2019, נבדק ב-2023-11-27
  23. ^ Aminatou Haidar – 2022 Outstanding Peace Activist — Luxembourg Peace Prize (באנגלית אמריקאית)
  24. ^ Kong, H. (n.d.). SOLIDAR silver Rose awards -winners 2000 -2022 2022 • women political leaders initiative for peace (#WPL4Peace) • lee cheuk-yan, former. Solidar.org.
  25. ^ Activist Aminatou Haidar, AU guest of honor at OAU 50th Anniversary (2013, 25 May). WayBackMachine.
  26. ^ Morocco/Western Sahara: Sahrawi human rights defender returns home: Aminatou Haidar (f), Amnesty International (באנגלית)
  27. ^ Touhtou, R. (2018). Gendering Democratic Knowledge Production in Morocco: The Women of 20 February Movement - Page 2
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "אמינטו חיידר".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אמינטו_חיידר&oldid=37898899"