זכויות האדם

גליל כורש, מאמצע המאה ה-6 לפני הספירה, הגליל מכיל הכרזה של המלך כורש הגדול לבבלים תחת שליטתו. המסמך העניק זכויות אדם כמו ביטול העבדות, חופש דת ושוויון אתני ונחשב מסמך זכויות האדם הראשון בהיסטוריה

בול ישראלי לכבוד חגיגות העשור להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. על הבול מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בשפות שונות וסמלו של ארגון האומות המאוחדות.

זכויות האדם הוא רעיון שפותח במסגרת ההגות הליברלית וההומניסטית, הקובע כי קיימות זכויות להן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם. אדם הפועל לקידום ושמירה על זכויות האדם מכונה פעיל זכויות אדם.

הגדרה

המושג "זכויות האדם" נובע מדברי הפילוסוף ג'ון לוק, שטען כי לכל אדם "זכויות טבעיות" שעליהן יכול האדם להגן בטבע, כאשר הוא עדיין אינו שותף בחברה, ולחברה אין זכות לפגוע בהן מרגע שהאדם נעשה שותף בחברה. כמו חלקים רבים נוספים מתורתו של לוק, גם מושג הזכויות אומץ על ידי המדינאי האמריקאי תומאס ג'פרסון ומצא את ביטויו בהצהרת העצמאות של ארצות הברית ובעשרת התיקונים הראשונים לחוקת ארצות הברית (הקרויים גם "מגילת הזכויות").

ב-1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שמשמשת מאז כמסמך היסוד של הקהילה הבין-לאומית בנושא זכויות האדם והאזרח. "זכויות האדם" הוא מונח שגבולותיו אינם ברורים, אך הוא מבטא בבירור את העיקרון ההומניסטי, שמכורח אנושיותו יש לכל אדם באשר הוא זכויות מסוימות, המוסכמות בעיני כל בן תרבות.

זכויות האדם מחייבות את השלטון לנקוט מחד גיסא בפעולות אקטיביות על מנת להגן ולאפשר לציבור האזרחים לנצל וליהנות מזכויותיהם, ומאידך גיסא להימנע מלנקוט כל פעולה שתגביל את הציבור מליהנות מזכויות אלה.

לזכויות האדם שני ענפים עיקריים. הראשון, והמוכר יותר, הוא ענף הזכויות האזרחיות-פוליטיות הכוללות את הזכות לחיים, לחופש המצפון, חופש ביטוי, פרטיות, קניין וכדומה. הענף השני של זכויות האדם הוא ענף הזכויות הכלכליות-חברתיות הכוללות את הזכויות לעבודה, לתנאי עבודה הוגנים, למנוחה ולחופשה, לרמת חיים מינימלית, לבריאות, לביטחון סוציאלי ולחינוך ולתרבות.

מקור התפיסה של הזכויות הטבעיות בעידן ההשכלה ובמשנת הזכויות הטבעיות, אך הביסוס העיקרי לזכויות אלו נעוץ במהפכה האמריקנית ובמהפכה הצרפתית. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 נכתב, כי "מקובלות עלינו אמיתות אלו שמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ושהבורא העניק להם זכויות מסוימות שלא ניתן לשלול מהם, ובתוכן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר".

בהכרזת זכויות האדם והאזרח, שנתקבלה באספה הלאומית בפריז ב-1789, נכתב כי "מטרתה של כל התאגדות מדינית היא השמירה על הזכויות הטבעיות של האדם אשר אינן ניתנות לביטול. זכויות אלו הן החירות, הקניין, הביטחון וההתנגדות לדיכוי".

מאוחר יותר, עם התגבשות תאוריה דמוקרטית-ליברלית מפותחת, נוספו לזכויות האדם סדרה של פעולות האסורות על השלטון, ובתוכן פגיעה בחופש הביטוי, פגיעה בחופש ההתאגדות, פגיעה בחופש התנועה, מעצר כפוי, מעצר ללא משפט, ענישה ללא משפט והזכות להליך הוגן.

מדינות רבות בעולם מקבלות את העיקרון שיש להעניק לכל אזרח חירויות יסוד מסוימות, אך הן לא תמיד נוהגות כך הלכה למעשה. ממשלה רודנית, כמו סין שיש בה משטר קומוניסטי, אינה מתירה לאזרחיה לנצל את חירויות היסוד שלהם, גם אם אלה כלולות בחוק או בחוקת המדינה. במדינה שבה רשומות זכויות היסוד בחוקה, העדיפה על פני חוק רגיל, יש לאזרח סיכוי להגן על זכויות האזרח שלו מפני איומים עליהן על ידי פנייה לבית המשפט. אבל יש מדינות רודניות שלא מאפשרות לעורכי דין להגן על חירות האזרח למשל במקרה של עו"ד גאו ג'י-שנג בסין.

סוגי זכויות

נהוג להבחין בין שלושה סוגים שונים של זכויות אדם: זכויות טבעיות, זכויות פוליטיות (אזרחיות) וזכויות חברתיות.

אין רשימה אחת ויחידה של זכויות אדם ויש מחלוקות רבות על אופייה של כל זכות. להלן פירוט של מספר זכויות מקובלות.

זכויות טבעיות (בסיסיות)

ראו גם – זכויות אדם בסיסיות

הזכויות הטבעיות הן הזכויות העוסקות בחירותו הפרטית של כל אדם, ובהגנתו מעריצות השלטון. ההגות הליברלית, בעקבות הפילוסוף ג'ון לוק, רואה בזכויות הטבעיות זכויות יסוד. זכויות אלה קיימות לאדם מעצם היותו אינדיבידואל, בעל תבונה ויכולת לנהל את חייו ולקחת אחריות על מעשיו. לכן, לפי גישה זו, זכויות אלה אינן תלויות בשלטון – אין הוא מעניק אותן ואין לו את הסמכות לשלול אותן. הזכויות הן:

• הזכות לחיים
• הזכות לביטחון אישי
• הזכות לחירות, שמנמנה נגזרים:
  • חופש המחשבה והדעה שמשמעותה חירותו של אדם לגבש את דעתו בחופשיות, בכל נושא. אסור למנוע את זכות זאת, גם אם דעתו נחשבת למסוכנת ומזיקה, כל עוד היא לא באה לידי ביטוי חיצוני.
  • חופש המצפון שמשמעותה חירותו של האדם להחזיק בדעותיו בתחום המוסר והערכים, ולפעול או לסרב לפעול, על פיהם. הזכות לפעול או לסרב לפעול, על פיהם, מוגבלת לעיתים.
  • חופש הדת וחופש מדת
  • חופש התנועה
  • חופש העיסוק
  • חופש הביטוי הכולל את:
    • חופש העיתונות
    • חופש ההפגנה
    • חופש הביטוי
• זכות הקניין הכוללת קניין חומרי וקניין רוחני
• הזכות להליך הוגן
• הזכות לכבוד, שממנה נגזרות:
  • הזכות לשוויון בפני החוק
  • הזכות לפרטיות

זכויות אזרחיות

ערך מורחב – זכויות אזרח

ההוגים הליברלים הראשונים, דוגמת ג'ון לוק, השתמשו רק במונח "זכויות אזרחיות" ולא במונח זכויות האדם. זכויות אלה נחשבו בעיניהם כזכויות טבעיות המוקנות לכל אדם. לוק מנה את אותן זכויות כזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחירות, וזכות הקניין.

בהצהרת זכויות האדם והאזרח, שפורסמה במהלך המהפכה הצרפתית. בהקשר זה נראה שהכוונה הייתה להבחין בין זכויות האדם, שמוקנות לכל אדם באשר הוא, וזכויות המוקנות לאזרחים בלבד, כמו הזכות להשתתף בתהליך החקיקה ולשאת במשרות ציבוריות. זכויות אלה נקראות כיום לעיתים "זכויות פוליטיות". זכויות אחרות שעניינן החירות ביחסים בין הפרט לבין המדינה (להבדיל מזכויות המחייבות מעורבות של המדינה) ונקראות זכויות אזרחיות כוללות בין היתר את חופש התנועה, האיסור על עינויים, האיסור על מאסר בשל אי יכולת לשלם חוב, חופש המצפון, הדת והמחשבה, חופש ההתאספות וחופש ההתאגדות.

בארצות הברית משמש המונח "זכויות אזרחיות" בעיקר בהקשר של המאבק לשוויון הזכות של האפריקאים-האמריקאים. לפיכך המונח מתקשר שם בעיקר עם הזכויות לשוויון אזרחי ופוליטי.

זכויות חברתיות

בסיווג זה מאוגדות כל הזכויות שהן חירות חיובית וכפועל יוצא לצורך סיפוקן דרושים משאבים ציבוריים, ובהן: הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לדיור, זכויות עובדים, והזכות לקיום בכבוד.

בעוד שבמדינות הדמוקרטיות יש תמימות דעים לגבי הזכות לבחור ולהיבחר וחופש ההתאגדות, קיימת מחלוקת לגבי יישום הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לדיור, זכויות עובדים ותנאי העסקה והזכות לקיום בכבוד במעמד חוקי שווה לזה של זכויות אדם אחרות. המתנגדים להם, הבאים ברובם מצדה הימני של המפה הפוליטית, טוענים כי יישום זכויות אלה אינו מעשי ויצריך פגיעה קשה מדי בזכויות אחרות, ובעיקר בזכות הקניין, עקב הטלת המיסים הנדרשים למימונן – מה שעלול להוביל דווקא לפגיעה במצב הכלכלי של כלל החברה, ובפרט בשכבות החלשות.

מצד שני, המצדדים בזכויות אלה – סוציאל-דמוקרטים, סוציאליסטים וקומוניסטים – טוענים, כי הזכויות החברתיות הן תנאי הכרחי לכך שאדם יוכל לממש את זכויותיו האחרות ולשוויון אמיתי בחברה. שהרי ללא ביטוח בריאות, תיפגע זכותו של אדם עני לחיות; בלעדי חינוך ממלכתי, לא יהיה למעשה שוויון הזדמנויות בין עשירים לעניים; וכן הלאה.

מינוח סותר

כשדנים בזכויות האדם, משתמשים לפעמים גם בביטוי "זכויות האזרח" או "זכויות אזרחיות". עם זאת, התפתחו במשך הדורות השקפות סותרות על משמעות המונח.

לעומת זאת, יש המשתמשים במונח "זכויות אזרחיות" כדי להבחין בין הזכויות המוענקות בכוח החוק לבין הזכויות הטבעיות שמוקנות לכל אדם. על פי הגדרה זו, הזכויות האזרחיות מכונות לפעמים גם "זכויות חוקיות" (אנגלית: Legal rights). אפשר גם לומר שכל זכות אדם הופכת לזכות אזרחית ברגע שהיא מקבלת הגנה מכוח החוק במדינה.

ההיסטוריה של זכויות האדם

המגנה כרטה היא אחד המסמכים הראשונים שהכילו התחייבות של השליט לאנשיו לכבד זכויות חוקיות מסוימות

בעת העתיקה

במובנים מסוימים, המושג זכויות אדם קיים במשך אלפי שנים, אם כי עמים והוגים לא תמיד חשבו על זכויות אדם אוניברסליות, זכויות אדם לכל אדם באשר הוא, באותה דרך שבה הדבר נתפס כיום.

אחת הבולטות שבתרבויות העולם העתיק הייתה התרבות הפרסית, שמוסד העבדות כמעט ולא היה קיים בה, והונהג בה חופש דת. בשנת 539 לפנה"ס כבשו צבאותיו של כורש הגדול את האימפריה הבבלית החדשה. עם כיבוש הממלכה פרסם כורש את גליל כורש שהעניק זכויות אדם כמו שחרור העבדים חופש לסגוד לדת המקומית ושוויון אתני. המסמך נחשב מסמך זכויות האדם הראשון בהיסטוריה.

התנ"ך, חוקי אשוקה וחוקת מדינה הן דוגמאות לכתבים הכוללים זכויות אדם מהעת העתיקה.

בעקבות הנהגת זכויות אדם ברחבי האימפריה הפרסית האחמנית, שהייתה בשעתה האימפריה הגדולה ביותר וחלשה על רובו של המזרח התיכון, התפשט הרעיון של זכויות אדם לתרבויות שכנות כמו הודו, יוון ובסופו של דבר גם לרומא. ברומא צמח הרעיון של "משפט הטבע", בעקבות הבחנה לפיה במשך החיים אנשים נוטים לעקוב אחר חוקים בלתי כתובים, וכי על החוק הרומאי צריך להתבסס על רעיונות רציונליים שנובעים מחוקי הטבע.

עם המעבר לשלטון אבסולוטי ברבות ממדינות העולם נפגעה ההכרה בכפיפות השלטון לזכויות האדם. מסמך חשוב בהיסטוריה של זכויות האדם בימי הביניים הוא המגנה כרטא.

בעקבות מאבקים וכיבושים בין מדינות ואימפריות בוצעו מעשי זוועה רבים כולל מלחמות, הרג המוני בעקבות המלחמות על ידי רעב ומגפות, מעשי אונס נרחבים ומקרים של רצח עם. בזמן הכיבוש הספרדי ופורטוגזי של מרכז ודרום אמריקה נהרגו כ-90% מהאוכלוסייה הילידית המקורית עקב מגפות מאירואסיה, ערעור הסדר החברתי עקב המלחמה ולאחר מכן ניצול חמור של האוכלוסייה הילידית בעבודה בתנאים קשים. בתקופה זו הרעיון של זכויות אדם לא היה מוכר כלל. היו פעילים מעטים שטענו למען זכויות הילידים הבולט שבהם היה ברטולומה דה לאס קסאס, נזיר דומיניקני, שפעל להגנה על זכויות הילידים באמריקה הספרדית במאה ה-16. במקומות אחרים כמו המזרח התיכון או אפריקה התקיימה תעשייה של עבדות באסלאם שבה צדו שחורים ולבנים במטרה לשעבדו.

הדיון על זכויות אדם בתקופת הנאורות

בתקופה המודרנית הופיעו שלושת הסיווגים השונים של זכויות האדם בזמנים שונים. ראשונים הופיעו הרעיונות בדבר הזכויות האזרחיות במאה ה-17. בעקבות מספר תהליכים מקבילים שאירעו במאה ה-18 היבט זה התחזק. במישור הרעיוני, הופעת תנועת הנאורות, שבליבה עמד ההומניזם שגרס כי "כל בני האדם נולדו שווים", הביאה למעבר מתפיסה תאורטית של זכויות-יתר לכזו של זכויות אדם. במישור החומרי, החלפת המשטר הפאודלי במשטרים אחרים (ובעיקר במונרכיה אבסולוטית), חלו שני תהליכים מקבילים: מצד אחד, ירדה קרנו של מעמד האצילים, תהליך שאפשר את הפיכת היתרונות שמהם נהנו לזכויות כלל-עולמיות, ומצד שני – השתרשות השיטה הקפיטליסטית חייבה מתן מספר חירויות שיבטיחו את חופש המסחר, ובהן בעיקר חופש התנועה, זכות הקניין וחופש העיסוק.

החל מאמצע המאה 17 החלו להתגבש יסודות של רעיון זכויות האדם כחלק מהתהוותה של הפילוסופיה הפוליטית החדשה. זהו תהליך שבו האינטלקטואלים בגבול בין ימי הביניים לעידן החדש החלו לערער על תפיסות של סמכות מלכותית אבסולוטית ולנסח עקרונות של זכויות טבעיות – כלומר, זכויות שאינן ניתנות להפקעה על ידי המלך או המדינה, משום שהן נגזרות מטבע האדם עצמו.

בשנת 1651 פרסם האנגלי תומאס הובס את ספרו לויתן. הובס הציג תמונה של “המצב הטבעי” של האדם כאנרכיה ואי-ביטחון, והציע כי הסמכות של השלטון מבוססת על חוזה חברתי שבו הפרט מוותר חלק מזכויותיו למען ביטחון מסוים; אף על פי שפרסומו לא דגל בזכויות טבעיות במובן הליברלי שהופיע אחר כך על ידי לוק, הוא הרחיב את הדיון על יחסי יחיד-מדינה ועל מוצא הסמכות הפוליטית - במקום סמכות מטעם האל וכוהני הדת, הובס הציע כי הבסיס להסדר פוליטי נמצא בתחום ההגיון והתבונה.

דיוקן של ג'ון לוק מאת גודפרי נלר

אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתקופה זו היה הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק. בפרסומו שתי מסכתות על ממשל מדיני שהתפרסם ב-1690. טען לוק כי בני-אדם חיים תחילה ב“מצב טבעי” שבו הם שווים בחופשם ובזכויותיהם, ובפרט בזכות ה"חיים, החירות והרכוש". לוק מבקר בספרו את הטיעון של רוברט פילמר לגבי הלגיטימיות של מלוכה אבסולוטית, את רעיון זכותם האלוהית של מלכים. לפי לוק, המדינה מושתתת על הסכמה חופשית של הנשלטים ומטרתה היא הגנה על זכויות אלה; כאשר המדינה מפרה אותן, לאזרח יש טענה מוסרית וזכות להתנגד או להחליף את השלטון במדינה. רעיונות אלו היו מהותיים לעיצוב המחשבה הדמוקרטית הליברלית והיוו בסיס רעיוני להוגים ליברלים רבים וכן לשינויים מעשיים כמו המהפכה האמריקאית של 1776.

הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט הציב את החשיבה העצמאית והיכולת להבחין בין נכון ולא נכון בלב ההגות הפילוסופית. אף כי דקארט לא ניסח זכויות פוליטיות או אזרחיות, הרעיון שכל פרט מסוגל לשפוט מוסרית ולפעול על פי ההיגיון שלו הניח יסוד אינטלקטואלי להכרה בחירות הפרט כחלק מזכויות האדם.

הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה פיתח גישה רציונלית לפוליטיקה ולחברה, בעיקר ב־Tractatus Theologico-Politicus (1670) וב-Ethica (1677). שפינוזה טען שהמדינה קיימת כדי לשמור על סדר וביטחון, אך אין לה להפקיע את החירות הטבעית של הפרט מעבר למטרות אלו. הוא הדגיש את חשיבות חופש הדת והמחשבה, והציב את הרציונליות והמוסר כבסיס להשתתפות אזרחית ולחיי חברה יציבים.

קידום זכויות אדם במאה ה-18

במאה ה-18 החלה להתגבש במערב אירופה ובצפון אמריקה הגות רבחה ופעילות על זכויות האדם, שהובילה למאבקים חברתיים ושינויים פוליטיים מהפכניים.

תחילתה הגות הזו ניתן לראות בכתביו של הפילוסוף וולטר, שפעל בעיקר בצרפת ובפרסם במשך המאה ה-18 מאמרים וספרים שדרשו חופש דת, חופש ביטוי והגנה על חירות הפרט. וולטר התנגד לרדיפות דתיות, לעינויים ולסמכויות אבסולוטיות, והיווה השראה לשיח פוליטי רחב יותר על חירויות אזרחיות.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו בספרו האמנה החברתית שהתפרסם ב-1762, פיתח את רעיון החוזה החברתי, שבו המדינה מבוססת על הסכמת האזרחים, והחוקים צריכים לשקף את רצון הכלל תוך שמירה על זכויות פרטיות. רעיונותיו הדגישו חובת המדינה להגן על חירות ושוויון.

ב-1776 פרסם תומאס פיין את ספרו "שכל ישר" שהכיל את הבסיס לרעיונות העצמאות האמריקנית וזכה להצלחה מסחררת: כחצי מיליון עותקים שלו הופצו ברחבי המושבות, שאוכלוסייתן מנתה אז כשלושה מיליון איש. הספר קרא לעצמאות אמריקאית, והטיף לזכויות טבעיות ולחירות פוליטית. ב-1971 פרסם פיין את ספרו זכויות האדם (ספר) שבו הוא הרחיב את רעיון הזכויות לכל בני האדם והגן על חירויות פרטיות כנגד סמכויות אבסולוטיות.

בצד הכלכלי, אדם סמית פרסם בשנת 1776 את ספרו עושר העמים, שבו קידם את רעיון החירות הכלכלית וזכות הקניין כזכויות טבעיות, והדגיש את חשיבות המנגנונים החברתיים שמאפשרים לכל פרט לפעול ולהשתתף בחברה.

האנציקלופדיה הגדולה. הפיצה את רעיונות החילון, הנאורות וזכויות האדם בקרב

במקביל להוגים אלה החלו להופיע במאה ה-18 תנועות חברתיות ופוליטיות שפעלו למימוש רעיונות של קידום זכויות אדם. בשנת 1745 החל פרויקט הכתיבה של האנציקלופדיה הגדולה בצרפת. פרויקט עריכת ידע בראשות דני דידרו וז'אן לה רון ד'אלמבר. האנציקלופדיה שיצאה לאור בין 1751 ל-1772, פרסמה מידע מדעי ומקצועי, וכן קידמה רעיונות של עידן הנאורות על חירות, הגיון, צדק ושוויון, תוך ביקורת על עוולות חברתיות וסמכויות אבסולוטיות של הכנסייה והמלוכה. האנציקלופדיסטים, הכותבים בפרויקט, כללו את דידרו, ד'אלמבר, מונטסקייה, ז'אן-ז'אק רוסו, וולטר, לואי דה ז'וקורט ואחרים. האנציקלופדיה הגדולה נחשבת בעיני היסטוריונים רבים לביטוי המובהק ביותר של עידן האורות או ה"נאורות". במאמר "אנסיקלופדי", הסביר דידרו כי מטרתה של האנציקלופדיה הייתה "לשנות את הדרך שבה אנשים חושבים" ולאפשר להם לרכוש השכלה ולהרבות דעת. הוא ושאר התורמים דגלו בחילון של הלימוד בניגוד למוסד הישועים דידרו רצה לשלב את כל הידע העולמי באנציקלופדיה וקיווה להפיץ אותו לציבור ולדורות הבאים.

הקונגרס הקונטיננטלי השני מאמץ את הכרזת העצמאות האמריקנית ב-1776, בציור "הכרזת העצמאות", של ג'ון טרומבול

התהליכים למען זכויות האדם וההגות הפילוסופית הובילו גם לשינויים במישור הפוליטי. החל מאמצע המאה ה-18 מתיישבים לבנים בשלוש עשרה המושבות בצפון אמריקה השתמשו בסיסמה "אין מיסוי ללא ייצוג", וטענו כי היעדר ייצוג ישיר של המושבות בהפרלמנט הבריטי מהווה הפרה של זכויותיהם כנתינים בריטים. בעוד שבבריטניה עצמה רוב בעלי זכות ההצבעה היו גברים לבנים בעלי רכוש, והרוב הגדול של האוכלוסייה היו עניים חסרי אדמה שלא יכל להצביע. לעומת זאת במושבות הצפוניות לרוב המתיישבים הייתה קרקע נרחבת, שנלקחה מהאינדיאנים. הקרקע העניקה להם מעמד כלכלי והם דרשו גם זכויות פוליטיות, בהתאם לאידיאלים של חירות ושוויון לגברים לבנים בעלי רכוש. חיכוך זה עם השלטון הבריטי החריף והוביל לתהליך המהפכה האמריקאית החל מ-1765, אירועים בולטים בתהליך זה היו טבח בוסטן (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773), שבה מתיישבים זעמו על מדיניות המיסוי של המושבות על ידי הפרלמנט. ב-1775 פרצה מלחמת העצמאות של ארצות הברית ושנה לאחר מכן הכריז הקונגרס על עצמאות והפך את שלוש עשרה המושבות לארצות הברית של אמריקה. באותה שנה פורסמה הכרזת העצמאות של ארצות הברית שקבע עקרונות של חירות ושוויון כאבן יסוד של החברה, והפך את רעיונות זכויות האדם למסגרת פוליטית מעשית.

חוקת ארצות הברית, שנחתמה בשנת 1787 ונכנסה לתוקף ב-1789, קבעה את מבנה השלטון הפדרלי והבטיחה את זכויות המדינות, והגבילה את כוחו של השלטון באמצעות הפרדת רשויות, אך לא התייחסה במפורש לזכויות הפרט (למעט הזכות לצו הביאס קורפוס). בעקבות דרישות הציבור, נוסחו ואושרו ב-1791 עשרה תיקונים לחוקה, הידועים כמגילת הזכויות. מגילת הזכויות הבטיחה חירויות בסיסיות כגון חופש דת, חופש ביטוי, חופש התכנסות וזכות להגיש פניות לממשל. בתחילה היא חלה רק על השלטון הפדרלי. בהמשך, עם חקיקת התיקון ה-14 ב-1868, הורחבה תחולתה גם למדינות, והבטיחה הגנה רחבה יותר על זכויות האדם.

השפעת רעיונות זכויות האדם והשאיפה לעצמאות משליטים ריכוזיים ניכרה גם בהמהפכה הצרפתית שפרצה ב-1789. בתקופה זו פורסמה הצהרת זכויות האדם והאזרח, אשר הרחיבה את ההכרה בזכויות לכל האזרחים, תוך הדגשת זכויות טבעיות, שוויון בפני החוק והגנה משפטית. למרות ההצהרות המתקדמות ושינויים חברתיים רבים, המהפכה הצרפתית לא יישמה את זכויות האדם באופן מלא. השלטון ריכוזי שהחל בעקבותיה, כולל משטר הטרור והתקופה שלאחר מכן תחת נפוליאון בונפרטה, פגע רבות בחירויות פרטיות והגבלת הסמכויות לא תמיד הוחלה בפועל. עם זאת, ההצהרה והשיח הפוליטי שהוביל אליה הניחו את היסודות לשינויים ארוכי טווח: רעיונות השוויון, זכויות האזרח וחירות הפרט הובילו לביסוס דמוקרטיה מתקדמת יותר בצרפת ובמדינות אירופה נוספות, והשפעתם ניכרה גם בתהליכי חקיקה והרחבת זכויות במהלך המאות ה-19 וה-20.

בהשראת רעיונות הנאורות קמה ברבע האחרון של המאה ה-18 התנועה לביטול העבדות, ודרשה את סיום סחר העבדים האטלנטי ואת העבדות בכלל. ב-1750 אנתוני בנזט שהיה מורה קוויקרי, החל בפעילות פומבית נגד העבדות. בנזט השפיעה על מספר בריטים ביניהם תומאס קלארקסון, ויליאם וילברפורס ואלו החלו לטעון שהעבדות מנוגדת לזכויות האדם הבסיסיות ולמוסר. בשנת 1775 הוקמה "האגודה לביטול העבדות בפנסילבניה", בין מקימה ותומכיה היו אנתוני בנזט, תומאס פיין, ובנג'מין ראש. בשנת 1787 קמה בלונדון האגודה לביטול העבדות בבריטניה. היא אספה עדויות של עבדים לשעבר, הפיצה מחקרים על התנאים הקשים במטעי הסוכר והפעילה לובי על הפרלמנט הבריטי. ב-1788 הוקמה בפריז "האגודה של ידידי השחורים", ותנועה דומה קמה בהולנד. הבריטים ביטלו את סחר העבדים ב-1807, ובהמשך בוטלה העבדות החוקית במרבית המושבות במהלך המאה ה-19.

מרי וולסטונקראפט בדיוקן משנת 1797. אחת החלוצות המרכזיות למען זכויות האשה, זכויות האדם וזכויות השכלה לכל

הפילוסופית מרי וולסטונקראפט היא אחת החלוצות של הפמיניזם המודרני וההגות על זכויות האדם וזכויות האשה בשלהי המאה ה-18. ב-1790 פרסמה את ספרה הגנה על זכויות האדם - בו טענה שכל אדם, על פי טבעו, מחזיק בזכויות יסודיות - חירות, חינוך והכרה מוסרית, ללא קשר למינו או למעמדו חברתי. היא קשרה את רעיון זכויות האדם גם לנשים, והדגישה שהחברה מאבדת את עקרונות הצדק והחירות כאשר חצי מאוכלוסייתה מופלית ומודרת מהזדמנויות בסיסיות. ספרה הגנה על זכויות האישה מ-1792 התפרסם אף יותר - הספר דרש שוויון בחינוך - השכלת נשים, בכך שנשים יקבלו חינוך שווה לזה של גברים, כדי שיוכלו לפתח את השכל, המוסר והעצמאות האישית שלהן. וולסטונקראפט קראה להכרה משפטית בזכויות נשים, כולל זכויות פוליטיות וחברתיות, והציגה את השוויון המוסרי כבסיס לחברה צודקת יותר. תרומתה של וולסטונקראפט הייתה פורצת דרך, שכן היא קישרה בין המאבק להרחבת זכויות האדם לבין מאבק פמיניסטי ברור, והניחה יסודות לרעיונות פמיניסטיים ולתנועות שוויון נשים במאות ה-19 וה-20.

רעיון שוויון בני האדם

עד אמצע המאה ה-19 היו חלק מהזכויות האזרחיות לעניין מובן מאליו בארצות מערב אירופה וצפון אמריקה, לפחות בנוגע לגברים לבנים. באותו זמן, קשה היה לדבר על זכויות פוליטיות – ההשתתפות בהליך הפוליטי, גם בארצות שנקראו דמוקרטיות, כמו ארצות הברית או שהתקיימו בהן בחירות לפרלמנט (בריטניה), הייתה מוגבלת לגברים לבנים בעלי רכוש – ולמעשה רק חלק קטן מהאוכלוסייה השתתף בבחירות. זכויות חברתיות לא היו מוכרות כלל.

מצבן של אוכולסיות נרחבות היה במעמד חסר זכויות או עם הפליה נרחבת. עבדים שחורים נחשבו כרכוש לכל דבר ועניין והיו יכולים לעבור עינויים, אונס, נישואים כפויים, הוצאה להורג, הטלת מום וכדומה. גם ללא עונשים אלו עבדים נוצלו בעבודות קשות ויחס מפלה ללא כל חירות אישית. לנשים לא הייתה זכות בחירה, גישה להשכלה, או אפילו יכולת לדבר בפומבי. זכויות הרכוש והעבודה שלהן הוגבלו, הן לא יכלו להשתתף באופן פעיל בפוליטיקה או בנושאי ציבור, ורבים מהתחומים החברתיים והמקצועיים היו סגורים בפניהן. גם בקרב הגברים הלבנים העניים ומשפחות עניות בכלל היו בעלי זכויות פוליטיות וכלכליות מוגבלות. חוסר רכוש, תלות במעסיקים ועוני כללתי הגבילו מאד את היכולת להשפיע על ההליך הפוליטי, להגן על זכויותיהם הכלכליות או ליהנות משירותים ציבוריים בסיסיים.

הדרישה לשיתוף ורווחה מהממשל

בסוף המאה ה-19 החל תהליך התרחבות הדדי של הזכויות הפוליטיות והחברתיות. במדינות דמוקרטיות, ובעיקר בבריטניה. קבוצות חברתיות שונות, ובעיקר מעמד הפועלים ולאחר מכן נשים ומיעוטים אתניים, החלו לדרוש את הרחבת זכות הבחירה כך שתכלול את כל קבוצות האוכלוסייה, ואכן השיגו מטרה זו. בבריטניה, לדוגמה, הורחבה זכות הבחירה לכלל הגברים בשנת 1918 והורחבה עוד כך שתכלול גם את הנשים בשנת 1928. מרגע שהשיגו המעמדות הנמוכים את היכולת להשפיע על המערכת הפוליטית, החלו ליישם יכולת זו על-מנת להרחיב את זכויותיהם – וכך החלו להיווצר הזכויות החברתיות, שיישומן המעשי היה במסגרת מדינת הרווחה.

התהליך שאירע במונרכיות, בעיקר במרכז אירופה, היה הפוך. דרישות של ליברלים לרפורמות שלטוניות ולדמוקרטיזציה ושל סוציאליסטים למהפכה, היוו איום על המשטר. על מנת להתמודד עם איום זה, הנהיגו מנהיגי מדינות אלו, ובראשם אוטו פון ביסמרק, תוכניות רווחה שהבטיחו את רווחתם של ההמונים – אך באופן שקשר אותם לשלטון, וכך מנעו את הופעתן של הזכויות הפוליטיות, למעשה עד שהובסו במלחמת העולם הראשונה.

שנות החמישים עד שנות השבעים של המאה ה-20 היו תקופת הפריחה של הזכויות החברתיות. הזכויות הקיימות הורחבו וזכויות חדשות נוספו באופן רציף.

במחצית השנייה של המאה ה-20 התבסס המושג "מדינת רווחה". מושג זה מעניק אחריות על המדינה לדאוג לרווחתם של אזרחיה, גם אם המדינה נוקטת במדיניות שוק חופשי. הרציונל מאחורי תפיסה זו הוא להשתמש במנגנון של השוק החופשי על מנת להגדיל את נתח עוגת התקציב המדיני ולהשתמש בו כדי לספק לאזרחים שירותים כמו חינוך, רווחה תשתיות ובריאות.

מסמכים מרכזיים

שני מסמכים שנחשבים למבשרי עידן זכויות האדם המודרני הם מגילת הזכויות שנוספה לחוקת ארצות הברית (מ-1787 ועד 1789), והצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית (שנת 1789). המסמך שנחשב מכונן לזכויות האדם בזירה הבין-לאומית הוא ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם שאימץ ארגון האומות המאוחדות בשנת 1948.

בישראל מעוגנות זכויות האדם בשני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.

מגבלות על זכויות האדם

מטבען, זכויות האדם הן יחסיות ולא ניתן ליישמן באופן מוחלט. כאשר שתי זכויות של פרטים שונים מתנגשות זו עם זו, או כאשר יש התנגשות בין זכות לבין אינטרס ציבורי (אף אם הוא אינו מגיע כדי זכות מוכרת), יש לקבוע לאיזה מבין הערכים המתנגשים יש לתת עדיפות תוך פגיעה מזערית באחר. לדוגמה, תיתכן התנגשות בין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לכבוד, כאשר מדובר בביטוי מבזה. לכן יש מגבלות על חופש הביטוי, אם כי הן עצמן מוגדרות באופן צר על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי. הקביעה אילו אינטרסים מצדיקים פגיעה בזכויות נעשית בחקיקה ופסיקה. האיזון במקרים קונקרטיים בין הערכים המתנגשים הוא על פי רוב תפקידה של מערכת המשפט.

ישנה מחלוקת לגבי תחולתן של זכויות אדם בעת מלחמה. הגישה הרווחת בעולם היא שבעת מלחמה, דיני זכויות האדם חלים יחד עם דיני המלחמה, על בסיס ראיית שתי מערכות הדינים כמשלימות זו את זו. זאת בפרט בהקשר של תחולת שתיהן על השטחים הכבושים על ידי ישראל מאז 1967. זו הגישה המקובלת, למשל, בבית הדין האירופי לזכויות אדם. מאידך, ארצות הברית, ישראל והממלכה המאוחדת טוענות לתחולת דיני המלחמה בלבד, מתוך הכרה בשינוי הנסיבות שאינו מאפשר משטר רגיל.

תפקיד המדינה בהבטחת זכויות האדם

למדינה תפקיד כפול בכל הנוגע להבטחת זכויות האדם:

• תפקיד סביל: למדינה אסור לפגוע ללא הצדקה בזכויות האדם. בלשונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.".
• תפקיד פעיל: המדינה מחויבת לפעול כדי להגן על זכויות האדם מפני פגיעה על ידי צדדים שלישיים (למשל, להגן על זכותם של תושבי המדינה לשלמות גופנית על ידי חקיקה שאוסרת תקיפה, שימוש במשטרה למניעת פשע, והעמדה לדין של מי שתקף אנשים אחרים), ולספק לתושבי המדינה תנאי מחיה נאותים שיאפשרו מימוש זכויותיהם. הדעות חלוקות בנוגע למידת האקטיביות שעל המדינה לגלות.

בישראל, קיימים שני סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ממחישים את ההבחנה בין תפקידה הסביל לתפקידה הפעיל של המדינה:

• בסעיף 2 נאמר: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". זוהי חובתה הסבילה של המדינה – אסור לה לפגוע בזכויות המנויות בסעיף זה.
• סעיף 4 מרחיב את חובתה של המדינה ביחס לזכויות אלה וקובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". בסעיף זה נדרשת המדינה לפעול באופן פעיל להבטחת הזכויות.

מגבלות משאבים

הרחבתן של זכויות האדם לתחומים שבהם נדרשת מעורבות אקטיבית של המדינה ולא רק אי-התערבות מצידה מעוררת שאלה של היחס בין החובה של המדינה להבטיח זכויות לבין חופש הפעולה שלה בחלוקת משאבים ציבוריים. הבטחתן של זכויות רבות כרוכה בהשקעת משאבים כלכליים. לא לכל מדינה יש משאבים פנויים רבים, ולמדינות שונות סדרי עדיפויות שונים לגבי יעדי ההשקעה. עקרונות של אי התערבות – בין-לאומית, שיפוטית – מגבילים את היכולת להכתיב למדינה כיצד להשקיע את משאביה. נוכח זאת יש פערים גדולים ברמת ההבטחה של זכויות בין מדינות שונות, במיוחד בתחומים כמו חינוך, בריאות, ורווחה סוציאלית. מקובל לציין את מדינות העולם השלישי כאלו שמתקשות להעניק זכויות אלה ברמה הנראית מובנת מאליה במדינות המערב. לדוגמה, הזכות לחינוך בישראל כוללת חינוך חובה חינם עד כיתה י"ב וחינוך מסובסד בכל מערכת החינוך, כולל בחלקים מהחינוך האקדמי, זאת לעומת מדינות רבות במרכז אפריקה, הנאבקות לגייס את המשאבים הנדרשים לאפשר חינוך חינם לילדים עד כיתה ד'. עם זאת, ישנם סטנדרטים בין-לאומיים שנחשבים הכרחיים לכל מדינה, יהא מצבה הכלכלי אשר יהא. למשל, על פי אמות המידה הבין-לאומיות, חובתה של כל מדינה לספק חינוך יסודי חינם.

הקהילה הבינלאומית וזכויות האדם

דוגמאות הסיטוריות להתערבות למניעת פגיעה בזכויות אדם

התערבות או כיבוש של מדינה אחת בענייניה של מדינה אחרת, ובייחוד כאשר מדובר במעצמות או אימפריות, היא תופעה חוזרת בהיסטוריה העולמית. מעצמות נטו להצדיק התערבויות מסוג זה בטיעונים של ביטחון, שליחות דתית או מוסרית, הפצת דמוקרטיה, הגנה על זכויות אדם או שמירה על יציבות אזורית. עם זאת, בפועל התערבויות רבות לוו בפגיעה בריבונות המדינות הכבושות, בכפיית סדר פוליטי וחברתי זר ובהעמקת תלות כלכלית ופוליטית במעצמה השלטת. גם כאשר ההתערבות הוצגה כזמנית או כהכרחית, השלכותיה ארוכות הטווח כללו לעיתים קרובות חוסר יציבות, התנגדות מקומית, אלימות ממושכת ופגיעה בלגיטימיות של מוסדות השלטון.

ידועים מקרים רבים של התערבויות מזיקות במיוחד לזכויות אדם ולרווחת האוכלוסייה בהיסטוריה. פלישות האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית לדרום ולמרכז אמריקה הובילו לקריסה דמוגרפית רחבת היקף, שבה נספו עשרות מיליוני בני אדם כתוצאה משילוב של מגפות, מלחמות, ועבודת כפייה. מקרים נוספים כוללים את קונגו החופשית תחת שלטון בלגי, את הכיבוש הבריטי של הודו, ואת מדיניות היעוד הגלוי בארצות הברית, שבמסגרתה גורשו, הוכחדו או נדחקו אוכלוסיות ילידיות בהיקף נרחב. גם אימפריות לא־אירופיות הפעילו מדיניות של כיבוש והתערבות שפגעה באוכלוסיות מקומיות, כגון התרחבותה של האימפריה הרוסית ולאחר מכן ברית המועצות במזרח אירופה, בקווקז ובמרכז אסיה; דיכוי אזורים ועמים בהאימפריה העות'מאנית; וכן מדיניות ההתרחבות והשליטה של הרפובליקה העממית של סין באזורים כמו טיבט ושינג'יאנג. במקרים רבים, כיבושים והתערבויות אלה לוו בדיכוי פוליטי, כפייה תרבותית, טיהור אתני, מוות המוני, אונס, ביזה וניצול כלכלי.

במהלך המאות וה-19 וה-20, מדינות דמוקרטיות ובמיוחד מעצמות בשליטה דמוקרטית התערבו לעיתים כדי למנוע פשעים חמורים במדינות אחרות. אם כי לעיתים התערבות זו נבעה מסיבות פוליטיות או כלכליות.

דוגמה בולטת היא התנועה לביטול העבדות. בסוף המאה ה-18 החליטה בריטניה ששלטה אז באימפריה הבריטית על ביטול סחר העבדים בבריטניה ועל החלת פיקוח ימי למניעת הובלת עבדים בכפייה באוניות ליבשות אמריקה. בנוסף, בריטניה השתמשה באמנות דו-צדדיות ורב-צדדיות כדי למנוע המשך עבדות במדינות אחרות ולחזק מנגנוני אכיפה בינלאומיים. בהמשך הצטרפו למאאמצים אלה צרפת, מעצמות אחרות באירופה וארצות הברית מה שהוביל לביטול העבדות כתופעה חוקית באמצע המאה ה-20.

במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מספר מדינות וארגונים בינלאומיים ניסו להגן על קבוצות מיעוטים מפני פשעים קשים. בתקופת השואה, גורמים בינלאומיים שונים, כולל דיפלומטים, ארגוני סעד וארגוני הצלה, פעלו להצלת יהודים ואוכלוסיות אחרות שנרדפו על ידי הנאצים. השואה עצמה הופסקה בעקבות פלישת בעלות הברית, ובמיוחד ברית המועצות, לשטחה של אירופה שנכבשה תחת הנאצים. אף שהתגובה הבינלאומית הייתה חלקית ומאוחרת, פעולות אלו הפחיתו את היקף הפגיעה והצילו חיים רבים, והן נחשבות לנקודת התייחסות חשובה במחשבה על אחריות מדינות וקהילה בינלאומית למניעת פשעים נגד האנושות.

מאבק הודו לעצמאות (1947–1919 בערך) מהווה דוגמה להתערבות בינלאומית לא ישירה אך משמעותית. השלטון הבריטי במושבות ההודיות ספג לחץ פוליטי וביקורת ציבורית עולמית מצד מדינות אחרות, עיתונות בינלאומית וארגוני זכויות אדם. לחץ זה נבע בעיקר מהתנגדות למעשי דיכוי אלימים, פגיעות בזכויות אזרחיות והטלת מיסוי כבד על האוכלוסייה המקומית. פעולות אלו, בשילוב עם מאבק לא-אלים מוביל על ידי מנהיגים כמו מהטמה גנדי, תרמו ליצירת מוסכמות בינלאומיות ולחץ ציבורי שהגבירו את הלגיטימציה למאבק ההודי והביאו בסופו של דבר לעצמאות המדינה ב-1947.

סיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה (1994–1948 בערך) הוא דוגמה נוספת להתערבות בינלאומית במניעת פגיעה חמורה בזכויות אדם. הקהילה הבינלאומית הפעילה סנקציות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות, והפעילה לחץ מדיני על ממשלת דרום אפריקה לשנות את מדיניותה הגזענית. בין השאר, נאסר על מדינות וארגונים לבצע סחר נשק עם דרום אפריקה, הוטלו מגבלות על השקעות והורחקו ממשחקים ותחרויות בינלאומיות. הלחץ הזה, בשילוב עם מאבק פנימי של האוכלוסייה השחורה וארגוני התנגדות כמו הקונגרס הלאומי האפריקני, תרם בסופו של דבר לביטול משטר האפרטהייד ולמעבר לשלטון דמוקרטי, תוך הכרה בזכויות האדם של כל האזרחים.

אחריות להגן

ערך מורחב – אחריות להגן

בשנות ה-90, בעקבות כישלונות של הקהילה הבין-לאומית למנוע מקרים של רצח עם, כמו רצח העם ברואנדה וטבח סרברניצה, החלו הוגים שונים לתהות מה המגבלה שיש להטיל על עקרון הריבונות המדינית כאשר עיקרון זה משמש כדי לבצע פשעים נגד האנושות. מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן, טען כי תפיסת הריבונות המסורתית מחייבת בחינה מחודשת, והדגיש כי מדינות אינן מטרה בפני עצמן אלא כלי לשירות אזרחיהן. בדו"ח שפרסם בשנת 2000, We the Peoples, הציב אנאן שאלה עקרונית: כיצד על הקהילה הבינלאומית לפעול כאשר מדינה מבצעת או מאפשרת הפרות חמורות ושיטתיות של זכויות אדם.

בשנת 2001 נוסח לראשונה העיקרון במשפט ובמוסר הבינלאומי בשם אחריות להגן - (R2P). העיקרון נוצר בעקבות פרסום מסמך של הוועדה הבינלאומית להתערבות וריבונות מדינות (ICISS) - שכותרתו „אחריות להגן” The Responsibility to Protect. לפי העיקרון של אחריות להגן, ריבונות מדינה אינה מקנה רק זכויות למדינה אלא גם אחריות - ובראשן האחריות להגן על אוכלוסייתה מפני פשעים חמורים: רצח עם, פשעי מלחמה, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות. כאשר מדינה אינה מסוגלת או אינה מוכנה למלא אחריות זו, עוברת החובה לפעול אל הקהילה הבינלאומית. המשך העיקרון קובע כי מימוש האחריות של הקהילה הבינלאומית הוא מדורג ומוגבל: תחילה באמצעים מניעתיים ולא־כפייתיים, ורק כמוצא אחרון באמצעים כפייה ואף בהתערבות צבאית. שימוש בכוח מותר רק במקרים חריגים של פשעים המוניים, בכפוף למידתיות, כוונה הומניטרית ואישור מועצת הביטחון של האו"ם. עקרון "אחריות להגן" אומץ פה אחד בפסגת האו"ם העולמית 2005 , בהשתתפות מספר שיא של ראשי מדינות.

ארגונים לזכויות אדם

ערך מורחב – ארגון זכויות אדם

מרטין לותר קינג הבן, אקטיביסט חברתי אקטיביזם

ללא הגנה בפועל על זכויות אדם הן עלולות להפוך לאות מתה. במהלך השנים קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים שלקחו על עצמם תפקיד זה.
מודל זה התפתח בארצות הברית בשנות החמישים והשישים, עם תחילת המאבק של אפרו-אמריקנים בדרישה להשוות את זכויותיהם לאלו של הלבנים. הוביל את המאבק הכומר מרטין לותר קינג, שהקים את התנועה לזכויות האזרח שנאבקה ועדיין נאבקת על קיום זכויות אלו.

לאור הצלחתה של התנועה לזכויות האזרח, קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים שהציבו לעצמם כמטרה את השמירה על זכויות האזרח, בין אם בארצם הם או בצורה בין-לאומית. שניים מהבולטים בארגונים הללו הם אמנסטי ומשמר זכויות האדם.

בישראל

בשנת 1972 הוקמה האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהיא עד היום (2021) ארגון זכויות האדם הגדול בישראל. בעקבות האגודה, שהחלה דרכה כארגון היחיד בישראל לזכויות אדם, צמחו לאורך השנים ארגוני זכויות אדם לנושאים מסוימים (למשל: זכויות עובדים, הזכות לבריאות ועוד) או לקבוצות אוכלוסייה מסוימות (למשל: ילדים, נשים, פלסטינים שהם אזרחי ישראל ואלה שחיים תחת השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, עובדים זרים, אנשים עם מוגבלויות ועוד).

ראו גם

• אמנת האו"ם בדבר מניעת רצח עם
• ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
• האמנה האירופית לזכויות אדם
• ועדת האו"ם לזכויות אדם
• זכויות להט"ב
• קטגוריה:ישראל: ארגוני זכויות האדם
• מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
• זכויות בעלי חיים
• זכויות האדם בישראל
• הזכות לחיי משפחה
• מדינת רווחה
• יום זכויות האדם

לקריאה נוספת

• חיים כהן, המשפט, מוסד ביאליק, 1991, פרק שביעי: זכויות האדם, עמ' 520–630
• חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 1988
• רות גביזון, זכויות אדם בישראל, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 1994
• אדי קאופמן, זכויות אדם במערכת הבינלאומית, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 2001
• ציון אברוני, זכויות האדם ביחסים הבין-לאומיים: סוגיות מרכזיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2011
• ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, צפרירים: נבו, 2016
• נעמה כרמי, זכויות אדם: מבוא תאורטי, הוצאת רסלינג, 2018

קישורים חיצוניים

• אתר בצלם, נוסח עברי של אמנות בין-לאומיות בנושא זכויות האדם
• האגודה לזכויות האזרח בישראל, האתר הרשמי
• אתר אמנסטי אינטרנשיונל ישראל, האתר הרשמי
• פורטל זכויות האדם, המרכז האקדמי לעסקים
• החלטה 53/144 של העצרת הכללית של האו"ם, הכרזה בדבר זכותם ואחריותם של יחידים, קבוצות ואורגנים בחברה לקדם ולהגן על זכויות אדם וחירויות יסוד שזכו להכרה בין-לאומית, אומצה ב-8 במרץ 1999, תרגום לעברית (לא רשמי)
• נעמי יוספסברג, מהן זכויות האדם ומה תפקידן בחברה שראוי לחיות בה?, מתוך הספר "זכויות חברתיות – מציאות ואתגרים", אתר האגודה לזכויות האזרח
• זכויות האדם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• זכויות האדם, דף שער בספרייה הלאומית