אנרי לפבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנרי לפבר
Henri Lefebvre
Henri Lefebvre 1971.jpg
לידה 16 ביוני 1901
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 ביוני 1991 (בגיל 90)
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הפקולטה לאמנויות של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פילוסוף, מבקר ספרות, לוחם בתנועת ההתנגדות הצרפתית, מרצה באוניברסיטה, פוליטיקאי, סוציולוג, גאוגרף עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנרי לפבר (צרפתית: Henri Lefebvre;16 ביוני 1901 - 29 ביוני 1991) היה פילוסוף וסוציולוג צרפתי מרקסיסט. אף על פי שלפבר היה מזוהה עם המפלגה הקומוניסטית והסוציאליסטית של צרפת, הוא הציג בכתביו תפיסות עולם מגוונות שנעות על הספקטרום של פוסט-מודרניסטיות וליברליות. בין היתר ניתן למצוא בעבודותיו את המושג "הזכות לעיר", שבא לערער על מושגים פורמליים של אזרחות, זכויות ומרחב ציבורי ואת ביקורתו האנטי-קפיטליסטית בנוגע לחיי היום-יום בעיר.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנרי לפבר נולד בשנת 1901 בעיירה אז'טמו שבדרום צרפת. בנעוריו הוא עזב לפריז לטובת לימודים. תחילה תכנן לפבר ללמוד הנדסה, אך בשל מחלה שפקדה אותו נאלץ לוותר על כך, ולבסוף החל ללמוד פילוסופיה בשנת 1919, באוניברסיטת סורבון בפריז. בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, סמוך לסיום לימודיו, הצטרף לפבר לתנועת סטודנטים קטנה המזוהה עם תפיסות עולם שמאלניות, שבין חבריה היו ג'ורג'ס פוליצר, נורברט גוטרמן וג'ורג'ס פרידמן (אנ'). קבוצה זו הייתה אקטיביסטית מאוד והקימה כתב עת בשם "פילוסופיס" (Philosophis), בו פרסם לפבר את מאמריו הראשונים.[1]

לפבר גדל במשפחה נוצרית קתולית אדוקה ממעמד בינוני. החינוך הקתולי הנוקשה בבית הוביל אותו בבגרותו לחפש דרך אחרת. כך, סביב שנות ה-30 לחייו מצא את עצמו מסתובב בחוגים קומוניסטים ומרקסיסטים, מפתח תאוריות פורצות דרך שמערערות את התפיסה הנורמטיבית בעיקר בסוגיות הנוגעות לשייכות ולזכויות, תוך שהוא מבקר את הניכור הקפיטליסטי. בשל רעיונות אלו, קנה לפבר מקום של כבוד בעולם הפוליטי והפך לאחד ממובילי הדעה ושל המפלגה הקומוניסטית בצרפת (PCF). לפבר נסע ברחבי העולם, הרצה ויעץ לפוליטיקאים, בעיקר לאלו המזוהים עם המפלגה הקומוניסטית. עם זאת, בשל דעותיו העצמאיות, הביקורת על הדוגמטיות הסטליניסטית ופיתוח תאוריות שונות בעיקר בנוגע לתפיסה המרקסיסטית, אשר לא התיישרו עם קווי המפלגה באותה תקופה, הוצא לפבר בשנת 1958 מהמפלגה הקומוניסטית הצרפתית והשקיע את חייו בפיתוח התיאוריות שלו, לימודן באוניברסיטה והפצתן בספרים ומאמרים רבים.[2]

לפבר הלך לעולמו ביוני 1991, בגיל 90. רעיונותיו והגותו, בעיקר אלו הנוגעות לזכויות במרחב הציבורי ולמעמדם של אנשים בחברה, רלוונטיים ומשפיעים עד היום. הם ממשיכים לזכות להתייחסות רבה, לדוגמה בקמפיינים פוליטיים של מפלגות שמאל כתימוכין לקידום של שילוב זרים, ביטול סגרגציה, דיור ציבורי ועוד[1].

עבודתו המחקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו ומחקריו של לפבר נפרסים על פני שישה עשורים וכוללים עשרות ספרים, מאמרים ופרסומים שונים. מתוך הגותו עולים שלושה רעיונות מרכזיים: הביקורת על חיי היומיום, הייצור החברתי של המרחב והזכות לעיר.

הביקורת על חיי היומיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מכתביו המפורסמים ביותר של לפבר היה "הביקורת על חיי היום-יום". שכלל שלושה כרכים והיה פרי של מחקר מתמשך שליווה את לפבר ברוב שנותיו. במהלכן הוא פיתח תובנות ומסקנות שונות על מהות חיי היום-יום, או כפי שהוא נהג להגדיר זאת "חיים בנאליים וחסרי משמעות"[3] לפבר שאל כיצד אנו משתמשים בחיים אלו ואיך זה בא לידי ביטוי ביחס בין הפרט לבין החברה וכוחות השוק.[4] לפבר היה אחד מראשוני התאורטיקנים שחקרו ובדקו את שגרת חיי היום-יום בקרב אנשים. הוא חקר ובדק את משמעות הבנאליות בשגרה ואת השלכותיה על הפרט והחברה. הוא העמיק בתחושת הריקנות בשגרת היום-יום לאחר מלחמת העולם הראשונה. לפבר טען כי החיים הם משאב יקר ערך וחייבים לנצל כל רגע בהם. הזמן הבלתי מנוצל הוא המסוכן ביותר, שכן אליו נכנסים כוחות חזקים אשר משפיעים על הפרט וכתוצאה מכך על החברה[4].

לפבר יצא מנקודת הנחה כי אותו שעמום בחיי היום-יום מוביל את האדם להיכנס לנקודה שבה נוח לו. כתוצאה מכך לחיות את חייו במצב של "טייס אוטומטי" על פי הגדרתו, מצב בו אין צורך לחשוב יותר מדי או לעשות דברים משמעותיים המוציאים מאזור הנוחות ובכך משמרים את הקיים. כך נוצר ניכור בין האדם לעצמו, כלומר ניכור בין הנפש לגוף, ולאחר מכן ניכור בין אדם לחברו וכך גם בין האדם לחברה הכללית. כתוצאה מכך נפגעת הערבות ההדדית וישנן השלכות על מעורבות חברתית של הפרט. לתוך הוואקום הזה נכנסים כוחות השוק הקפיטליסטים או לחלופין משטרים טוטליטריים שמנצלים את האדישות שמקורה בשעמום. בניגוד לפילוסופים וסוציולוגיים אחרים שניסו לחקור את מקורות היום-יומיות, לפבר מבקש להבין כיצד ניתן לשנות ולעצב את המצב בעתיד. בשלושת הכרכים העוסקים בשאלת "הביקורת על חיי היום-יום" מנסה להציג כיצד אותה תאוריה באה לידי ביטוי בתקופות זמן שונות.[3]

הייצור החברתי של המרחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפבר הקדיש מאמרים וספרים רבים לעיסוק בחקר שאלת המרחב בערים, ובשנת 1974 הוא הוציא את ספרו "ייצור המרחב"[5]. לטענתו, המרחב הוא תוצר של יחסי הכוח שמתרחשים בו, בתוך בניינים, במונומנטים ואף ביצירות אמנות. המרחב מתפקד כאמצעי בקרה ושליטה רב עוצמה, שהמשתמשים בו לרוב אינם מודעים כלל לכך שהוא שולט בהם.[6]

לפי לפבר, אפשר "ליצור מרחב" בתהליך אינסופי של הענקת משמעות לחלל נתון. החלל מחולק, מאורגן ומסומן כך שהוא יוצר מערכת היררכית המנתבת את הפרט וכופה עליו את אופי התנהלותו.[7] כלומר, המרחב הוא מקור לשליטה חברתית. המרחב אינו אובייקט אלא שיח על המציאות, כפי שאופן הדיבור מעצב את השיח, המרחב מעצב את החברה. לתפיסתו של לפבר המרחב אינו ישות נייטרלית. על כן, האופן בו מייצרים את המרחב הוא שיח בעל משמעות חומרית ונפשית, ציבורית ופרטית, חברתית ודמיונית, קפיטליסטית ושיתופית.[8]

טענתו של לפבר היא שהמרחב אינו שדה פאסיבי שמאפשר קיום, אלא חומר גלם- בידי כוחות הייצור, או תפאורה המשפיעה על משמשיה וכל אובייקט טבעי מקבל בה ערך מוסף-סמלי. הכוחות היצרניים של החברות פועלים כדי ליצור את המרחב הפיזי שלהם ומתוך המאבק בין הכוחות היצרניים של כל חברה נגזר התוצר חברתי. כלומר, לכל חברה דפוסי ייצור הכוללים יחסי ייצור מסוימים, בשינויים משמעותיים בין חברות. המרחב החברתי המיוצר מכיל הן את היחסים החברתיים (בין המינים, בין קבוצות גיל שונות, במשפחה) והן את יחסי הייצור (חלוקת העבודה וארגונה). שתי השתלשלויות אלה, היחסים החברתיים ויחסי הייצור, אינן ניתנות להפרדה: חלוקת העבודה מעצבת את המשפחה, וארגון המשפחה מתערב בחלוקת העבודה.[9]

ב"ייצור המרחב" מגדיר לפבר את התיאוריה הטוענת כי ישנם שלושה מרחבים: המרחב הפיזי (טבע), המרחב הנפשי (הפשטה של המציאות) והמרחב המוחשי (האינטראקציה בין היצורים החיים)[8]. לפבר טוען כי המרחבים מתקיימים יחד אך נחקרים באופן נפרד ולכן מציע לבחון את המציאות באופן שורשי מתוך הסתכלות הוליסטית[8]. לכן את הפרקטיקות המרחביות לפבר בוחן באמצעות שלוש קטגוריות:

  1. המרחב כישות חומרית: המרחב הוא מכונה לייצור מפגשים סימבוליים ולשעתוק של מבנים חברתיים.
  2. המרחב כייצוג של ידע: המרחב היומיומי הוא תמהיל של אינפורמציה לדוגמה: תכנון אורבני, הנדסה, אקולוגיה חברתית, אדריכלות ועוד, שבאים לידי ביטוי במרחב (הפיזי, הנפשי והמוחשי).
  3. מרחב הייצוג כהמצאה מנטלית: המצאה תרבותית תלוית מקום וחברה. היא מורכבת מקודים, סימנים, אופני שיח, תוכניות אוטופיות, נופים ומרחבים ייעודיים[8].

הזכות לעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפבר פיתח בשנות השמונים את המושג "הזכות לעיר" הכוללת: זכות פיזית (לנגישות, לתחבורה, לשירותי ציבור), זכות לחופש (לשכן, לשכון ולעשייה אומנותית) והזכות להשתתפות ביצירתה של העיר.

לפי לפבר, העיר מסמלת את אישיותם של תושביה, לכן "הזכות לעיר" היא זכותם של אלו החיים וחווים את העיר והם אלו שיכולים להציג תביעה לגיטימית עליה. המשמעות של "הזכות לעיר", לפי לפבר, היא הבנייה-מחדש של יחסי כוח, העברת השליטה מההון והמדינה לתושבי העיר. לפבר טוען שיש לנסח מחדש את מושג האזרחות כך שישלב בתוכו לא רק את האזרחות המדינתית אלא גם את זו העירונית.

מדובר בחשיבה חדשנית על תכליתה של שייכות, למעשה, לפבר משמיט את המעמד המשפטי הפורמלי של האזרחות ומעגן את הזכות לעיר במגורים בה. על כן היא מוקנית לכל אלה ששוכנים בעיר ללא קשר ללאומיותם.[10]

"הזכות לעיר" מאגדת שתי זכויות משנה[11]:

● "הזכות לנכס את המרחב העירוני" - זכותם של התושבים והתושבות לשימוש מלא במרחב העירוני בחיי היומיום שלהם: לשחק, לעבוד, לייצג, לאפיין ולהחזיק בו.

● "הזכות להשתתף" - זכותן של התושבות והתושבים למלא תפקיד מרכזי בתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לייצור המרחב העירוני בו הם חיות וחיים.

"הזכות לעיר" של לפבר מסמנת שינוי מההסתכלות הקלאסית הפורמלית לגבי זכויות עירוניות כיוון שהיא מתייחסת לאזרחות עירונית כתהליך של משא ומתן מתמשך על מימוש הזכות לעיר.[11]

ביקורת והמשך דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנואל קסטלס ביקר את לפבר על כך שהוא עסק רבות במרחב אך לא במערכות החברתיות והמעמדיות. לטענת קסטלס, לפבר מתייחס באופן עודף לקביעה סיבתית-מרחבית על פני החברה[5].

מבקרים אחרים טענו כי ה"זכות לעיר", היא מושג תאורטי שלא ניתן ליישום, ולכן מציעים את נטישת רעיון "הזכות לעיר" לטובת עקרונות ברורים יותר. מצד שני, יש הטוענים כי הפתרונות הנובעים מהתיאוריות של לפבר, כמו הזכות לדיור, שיתוף ציבור ועוד, אינן פותרות את שורש הבעיה הקפיטליסטית לתפיסתם המרקסיסטית.[12]

טובי פנסטר מבקרת את הגותו של לפבר והדיון שמתקיים בספרות אודות "הזכות לעיר" שהוא מתעלם מההיבט המגדרי. לטענתה הדיון עוסק ב"זכות לעיר" ברמה הגלובלית, הלאומית, העירונית והשכונתית, אך לא ברמת הגוף והבית. בכך הוא למעשה מטשטש את ההבניות המגדריות הטבועות במרחב. נקודת המבט הפמיניסטית שפנסטר מציעה מוסיפה לדיון ב"זכות לעיר" התייחסות לזהויות מגדריות ולצרכים הנובעים מהן.[13]

בנוסף, לפבר בכתביו דגל בריבוי של התפתחויות ודעות באופן לא אחיד כשיטת עבודה. לכן, יש הטוענים שתרומתו למחקר העירוני מחייבת בחירה ותרגום סלקטיבי של כתביו. לפבר נטה לכתיבה דיאלקטית היוצרת מרחב לפרשנויות שייתכן ולא היו עומדות בקנה אחד עם רעיונותיו המקוריים. מגוון פירושים ותרגומים מאפשרים לכל אדם או ארגון לעשות שימוש, לעיתים סותר, בהגותו של לפבר[1].

חוקרים רבים ממשיכים את דרכו של לפבר, דוגמת דייוויד הארווי, אשר רואה ב"זכות לעיר" זכות אנושית בסיסית שיש לאמצה כסיסמת עבודה ורעיון פוליטי. רעיון שיהווה צעד לעבר איחודם של מאבקים חברתיים מגוונים על אופייה של החברה והחירות לעצב את החברה והמרחב. הארווי מציין את קצב העיור המהיר מתחולל במאה ה-20 ותוהה איזו מין עיר אנו רוצים ליצור. זאת תוך הבנה שהעיר לא ניתנת להפרדה מהקשרים החברתיים, הקשר לטבע, סגנון החיים, הטכנולוגיות והערכים האסתטיים שאותם אנו מבקשים. הארווי רואה ב"זכות לעיר" יותר מחירות הפרט לנגישות אל המשאבים העירוניים, אלא הזכות לשנות את עצמנו באמצעות שינוי העיר.[14]

גם בחלוף השנים, וביתר שאת בהתייחסות למגמות חברתיות כמו גלי הגירה, פערים כלכליים- חברתיים, התקדמות טכנולוגית וגלובלית הגותו של לפבר רלוונטית וחשובה מאין כמותה. רעיונותיו ומחקריו של לפבר השפיעו ומשפיעים עד היום על מחקר עירוני, תנועות חברתיות, מצבים פוסט-קולוניאליים, מגדר, אקולוגיה, מדעי המדינה, עירוניות ורגולציה[1].

השפעה על חקר המרחב בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקדמיים, מתכננים, סוציולוגים, יזמים חברתיים ואקטיביסטים משתמשים ברעיונותיו של לפבר אודות המרחב בעולם ובישראל.

לדוגמה, בפרויקט "הזכות לעיר" בתחרות אדריכלית על שם דוד עזריאלי, מוצע תרחיש בו מרכז עסקים ראשי בתל אביב מתעצב בדמות שונה מזו שגובשה על ידי היזמים, במטרה להשיב את "הזכות לעיר” לכלל השוכנים בה.[15]

דוגמה נוספת, ניצן למצוא במחקר שדן במשמעויות של "הזכות לעיר" והחיבור ל"אקטיביזם מרחבי". מחקר זה מנתח חומרים אתנוגרפיים שנאספו במאהל המחאה בגן לוינסקי בדרום תל אביב במחאת קיץ 2011[11]. הסוגיות בהן דן המאמר מייצגות את האופן שבו הפעילויות וההתרחשויות השונות במאהל ובסביבתו יצרו סוג של אקטיביזם מרחבי, כאמצעי למימוש "הזכות לעיר". אקטיביזם זה תבע את "זכותם וזכותן בעיר" של התושבים והתושבות והעניק מעבר לרובד האידאולוגי, משמעויות פוליטיות- כלכליות וחברתיות.[11]

מחקר ישראלי נוסף הנוגע בזכות לעיר ותפיסת המרחב דן בסוגיות של תכנון, צדק וקיימות ובוחן כיצד הם יבואו לידי ביטוי בעירוניות העתידית. זאת לאור העובדה כי בשנים האחרונות אנו עדים להתערבות משמעותית יותר של יזמים, קובעי מדיניות והחלטות הנקבעות מלמעלה למטה ולא על ידי תושבי ותושבות העיר[16]

ספרים מתורגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המרחב (החברתי) הוא מוצר (חברתי), מאת: אנרי לפבר. תרגום מצרפתית: אבנר להב. הוצאת ספרים: רסלינג
  • מרקסיזם, מאת: אנרי לפבר. תרגום: עירן דורפמן. עריכה מדעית: עוזי אלידע. הוצאת ספרים: רסלינג.
  • תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, נוף. טקסטים מאת: מישל דה סרטו, אנרי לפבר ופייר בורדייה. עורכות - רחל קלוש וטלי חתוקה. תרגום: אבנר להב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנרי לפבר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 Henri Lefebvre: Debates and controversies,Stefan Kipfer, Parastou Saberi and Thorben Wieditz. Progress in Human Geography 37(1), p.116
  2. ^ Understanding Henri Lefebvre : Theory and the Possible, Continuum, ISBN 978-0-8264-7002-7
  3. ^ 1 2 Shields, Rob (1999). Lefebvre, love, and struggle spatial dialectics. London; New York: Routledge, p. 69.
  4. ^ 1 2 KANISHKA GOONEWARDENA, Guy Debordby Andy Merrifield
Henri Lefebvre: A Critical Introductionby Andy Merrifield, Antipode 40, 2008-09, עמ' 706–713 doi: 10.1111/j.1467-8330.2008.00630.x
  5. ^ 1 2 Andy Merrifield (2006), Henri Lefebvre: a critical introduction. Published in Great Britain by Routledge ,pp. 99-120.
  6. ^ אנרי לפבר (2005), "ייצור המרחב", בתוך: תרבות אדריכלית, מקום, ייצוג, גוף, עורכות: רחל קלוש וטלי חתוקה, הוצאת רסלינג, עמ' 177-200.
  7. ^ דורית גור אריה, catalogue pp 17-23.pdf מרחב ביניים
  8. ^ 1 2 3 4 דוד גורביץ, דן ערב, מרחב – זמן – טריטוריה, האנציקלופדיה של הרעיונות, ‏2012
  9. ^ Understanding urban land, politics, and planning: A critical appraisal of Kampala's urban spraw (2020)l, Fred Bidandi and John J. Williams. Cities, Volume 106
  10. ^ ערי המחר: תכנון, צדק וקיימות היום (2014), עורכים: טובי פנסטר ואורן שלמה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב. עמ' 11-1
  11. ^ 1 2 3 4 הזכות לעיר ואקטיביזם מרחבי: מאהל המחאה בגן לוינסקי, חן משגב וטובי פנסטר, המרחב הציבורי, עמ' 10-32.
  12. ^ Understanding urban land, politics, and planning: A critical appraisal of Kampala's urban spraw (2020)l, Fred Bidandi and John J. Williams. Cities, Volume 106.
  13. ^ של מי העיר הזאת? תכנון, ידע וחיי היומיום (2012), טובי פנסטר, הקיבוץ המאוחד, רעננה, עמ' 17–33
  14. ^ דוויד הארווי (2010) 'הזכות לעיר'. תרגום: דפנה כרמלי, מטעם (21), עמ' 107–123.
  15. ^ מיה ארבר, הזכות לעיר, The David Azrieli Architecture Student Prize
  16. ^ טובי פנסטר ואורן שלמה, ערי המחר: צדק וקיימות היום, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2014