פוסטמודרניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
דוגמה לעיצוב של "קבוצת ממפיס (אנ')". בהשפעת הפוסטמודרניזם, צמח סגנון האדריכלות הפוסטמודרנית, פירוקו של מושג ה-"אמת" גם באדריכלות אפשר עיצוב אקלקטי, צבעוני, הומוריסטי ומצועצע.

פוסטמודרניזם הוא מונח מקובל בקרב חוקרים והוגים רבים לציון מגמות פילוסופיות, חברתיות ותרבותיות רחבות שהחלו בשנות ה-60 של המאה ה-20.[1] בבסיס התפיסה הפוסטמודרנית ישנה ביקורת על המודרניזם, על התקופה המודרנית ועל ערכיה. הפוסטמודרניזם קורא תיגר על האידאולוגיות הגדולות שאפיינו את המחצית הראשונה של המאה ה־20,[1] במקום "סיפור העל" שאפיין את התקופה המודרנית, לפיו האנושות כולה מתקדמת אל עתיד טוב יותר, מציע הפוסטמודרניזם מבט חלופי של נרטיבים, סיפורים אישיים, שנקודת מבטם סובייקטיבית.[2] הרעיונות הפוסטמודרניים ספגו בתחילה התנגדויות באקדמיה ובשיח הציבורי, אך מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 זוכה הרעיון הפוסטמודרני להכרה הולכת וגוברת, בעיקר באקדמיה.[3]

התפיסה הפוסטמודרנית מפרקת את המושגים המוחלטים של המודרניות.[4] בין השאר, הפוסטמודרניזם חותר תחת יכולתו של המדע לגלות את האמת, מפורר מוסדות סמכותיים וחברתיים, מערער על מושג האובייקטיביות, מייחס משמעות רבה לשפה ולטקסט, תוהה על קיומן של "תרבות גבוהה" ו־"תרבות נמוכה", מדגיש את הסגנון על פני התוכן, מעלה אי בהירות בנוגע לזמן ומרחב ועוד.[5] השפעתו של הפוסטמודרניזם רחבה והשלכתו ניכרת באדריכלות, באומנות, בהיסטוריה, במדע, בסוציולוגיה ובתחומים רבים נוספים.

הרעיון הפוסטמודרני כולל בתוכו הנחה או אמירה על תקופה היסטורית חדשה, הבאה לאחר המודרניות (נקראת לעיתים "פוסטמודרניות", "התקופה הפוסטמודרנית" או "העידן הפוסטמודרני"), על תפיסה תאורטית חדשה או שיח חברתי חדש של העולם החברתי (הנקרא לעיתים "שיח פוסטמודרני") ועל מוצרי תרבות ומוצרי צריכה חדשים. אולם הפוסטמודרניזם אינו יריעה אחת וישנו שוני בין ההוגים הפוסטמודרניים, כמו כן, הרעיון הפוסטמודרני אינו מייצג תאוריה שלמה ומהודקת, אלא מכלול רעיונות, הקשורים למסגרת שיח כללית מאוד בתחומי דעת שונים במדעי החברה ובמדעי הרוח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית, יש להבחין בין התקופה הפוסטמודרנית שהיא התקופה ההיסטורית העוקבת לתקופה המודרנית ובין המונח "פוסטמודרניזם" שמתאר תנועה רעיונית ותרבותית,[2] על אף החלקים החופפים בין שני המושגים. כרונולוגית, את תחילת תקופת הפוסטמודרניזם מקובל לציין בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20,[1] אולם ניצנים מן ההגות הפוסטמודרנית הופיעו עוד קודם בכתביהם של פילוסופים שונים. יש למשל שיראו את ראשון הפוסטמודרניסטים בעמנואל קאנט שעיקר פעילותו הייתה בשלהי המאה ה-18 וטען שיש להפריד בין האובייקט עצמו לדרך בה אנו חווים אותו בחושינו. אחרים יראו בפרידריך ניטשה את הפוסטמודרניסט הראשון או כמבשר הפוסטמודרניזם,[6] כשעוד בסוף המאה ה-19 העלה ביקורת כלפי החשיבה המודרנית, למשל, כשראה בשאיפה למציאת האמת על ידי המדע סוג של פעילות פרימיטיבית שלא שונה במהותה ממנהגי המאגיה והדת,[א] ולטענתו, החברה אמנם טוענת למות האל, אך למעשה זהו מרד בסמכותו והחלפה של הערכים הדתיים באחרים.[7]

גם בראשית המאה ה-20 היו הוגים שעסקו בהיבטים שונים של הסוגיות שיהיו במרכז המחשבה הפוסטמודרנית, ביניהם ניתן למנות את הפילוסופים הגרמנים הוסרל והיידגר עם הפילוסופיה הפנומנולוגית שבבסיסה הדגש על התודעה של האדם כשהוא חווה את העולם, את ולודוויג ויטגנשטיין עם הפילוסופיה של השפה ואת פרדינן דה-סוסיר שהניח את היסודות לבלשנות המודרנית, אלו, אף על פי שהיו מודרניסטים בחשיבתם - יצרו את הבסיס לתפיסה הפוסטמודרנית. דמויות משמעותיות נוספות, צרפתיות כולן, היו המבקר וחוקר הספרות רולאן בארת, הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן והפילוסוף ז'ורז בטאיי.

כאמור, תחילת הפוסטמודרניזם מיוחסת לראשית שנות ה־60, בעיקר באזור צרפת. בשנות השישים והשבעים למשל, פעלו פילוסופים צרפתים פוסט-סטרוקטורליסטים חשובים כמו מישל פוקו ועמנואל לוינס. ז'אק דרידה, אבי זרם הדקונסטרוקציה, החל גם הוא לפרסם את כתביו בנושא גם באותה התקופה. ניתן למנות בין ההוגים הפוסטמודרניסטים הבולטים את ז'אן פרנסואה ליוטר, שהמושג "פוסטמודרניזם" מופיע בצורה ברורה ומודעת בספרו "המצב הפוסטמודרני" (1979)[8], וכן הוגים כמו ז'אן בודריאר, ז'יל דלז ופליקס גואטרי. תאורטיקנים של התקשורת כמו החוקר הקנדי מרשל מקלוהן תרמו גם הם את תרומתם לשיח הפוסטמודרני, כך גם חוקר הספרות וההוגה האמריקאי הנאו-מרקסיסטי, פרדריק ג'יימסון, אשר עוסק רבות בפילוסופיה פוסטמודרנית.

בנוסף לכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה-20 התפשטו המחשבה הפוסטמודרנית ועקרונותיה מהשיח הפילוסופי וההגותי לעבר תחומים נוספים ומגוונים. בעולם האקדמי, ניתן לציין כדוגמה את עליית הזרם "ההיסטוריציזם החדש" שקרא תיגר על ההיסטוריציזם המסורתי, בתחומי האומנויות החלו תופעות כאדריכלות פוסטמודרנית, ספרות פוסטמודרנית, וכך גם בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.[9] בשלב מסוים החלה לצמוח גם אתיקה פוסטמודרנית מותאמת לערכים ולהגות הפוסטמודרניים.[10]

עקרונות הפוסטמודרניזם (השיח הפוסטמודרני)[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה הפוסטמודרנית במהותה כופרת ביצירתן של הגדרות מוחלטות ואובייקטיביות, ועל כן מתוך כך עולה הקושי להגדיר את עקרונותיו של הפוסטמודרניזם עצמו.[11] אולם, ניתן בכל זאת לתאר אפיון משותף לרעיונות העולים בשיח הפוסטמודרני, כמו על ידי ההשוואה בין התפיסה המודרנית והביקורת הפוסטמודרנית עליה. בדרך זאת, לדוגמה, פועל הפילוסוף וההיסטוריון עדי אופיר כשבמאמר בו הוא מפרט תשעה אפיונים של הפוסטמודרניזם, הוא מדגיש את הקשר בין שתי התפיסות:

אני מבקש לשרטט דיוקן פילוסופי של עמדה תרבותית פוסטמודרנית. אעשה זאת בסדרת אפיונים של הבדל בין עמדה מודרניסטית לפוסטמודרניסטית, שיאשרו את היזקקותו הקבועה של הפוסטמודרני למודרני.[12]

עם כן, ההגות הפוסטמודרנית טומנת בחובה ביקורת קשה על עקרונות המודרניזם ועל מערך הנחות יסוד (כמעט אקסיומטיות) אשר נמצאות בבסיסו. התודעה המודרנית החלה להתגבש עוד במאות ה־17 וה־18, במעבר בין ימי הביניים והרנסאנס. ההתקדמות הטכנולוגית המואצת, עליית הנאורות ותהפוכות חברתיות כמו המהפכה הצרפתית הביאו את החשיבה המודרניסטית לצדד בדבר בסיס אוניברסלי, רציונלי וא־היסטורי של החברה האנושית, כלומר, המודרניזם קידש את תבונת האדם והרציונליות האנושית וטען, בהתאם לעליית הנאורות, על גאולתו של המין האנושי כולו ושחרורו, זאת כשתנועת ההיסטוריה היא למעשה התקדמות ושחרור התודעה.[13] החשיבה הפוסטמודרנית נוטה לתפיסה רלטיוויסטית, אי־רציונלית וניהיליסטית של המציאות האנושית. היא מעלה על נס את עקרון ריבוי הקולות ודוחה את המטא-נראטיבים.

ביקורת על תפיסות מודרניסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת על תפיסת הקדמה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגניקה היא דוגמה בה נעשה שימוש במדע כדי להצדיק תורות גזעניות ודילול אוכלוסייה. שימוש מנוגד לתפיסה המודרניסטית הרואה במדע ככלי לשחרור האדם.

אירועי המאה ה-20, ובראשם השואה ומלחמות העולם, ערערו את יסודות התפיסה שהאנושות בהכרח מתקדמת בכל המובנים, הן טכנולוגיים והן מוסריים.[2] בשם "רציונליות" ו־"מדעיות", מושגים חשובים בתפיסה המודרנית, נעשו עוולות קשות ורחבות היקף, ועל כן טוענים הפוסטמודרניים כי יש להתייחס למושגים אלו בחשדנות,[2] כך שהשיח הפוסטמודרני מבקר את רעיון הקדמה המערבית ודוחה את המוסכמה המודרנית לפיה האנושות תמיד נעה קדימה. החשיבה הפוסטמודרנית מבקרת באופן קיצוני את פרויקט עידן הנאורות ואת המטאפיזיקה, שכוללת באופן ספציפי טקסטים מכוננים של פילוסופים כאפלטון, רוסו והוסרל, אך גם טקסטים מסוג אחר, כולל ספרות.[דרוש מקור]

בפועל, רוב ההוגים המרכזיים הנמנים עם הזרם הפוסטמודרני, ביקרו אמנם את הנאורות והמודרנה, אך הודו כי לא ניתן לעשות זאת אלא מתוך ועל גבי ההבנות שיצרה המודרנה. בדרך זו, טוען למשל מישל פוקו, שהפוסטמודרניזם הוא הפניית הביקורת שכוננה את המודרניזם כלפי המודרניות עצמה.[14] בכך, נבדלת הביקורת הפוסטמודרנית מביקורת מוקדמת יותר של המודרניזם דוגמת זו הרומנטית שהעלתה על נס את האותנטיות והביטוי האישי של האדם.[15]

זרם הדקונסטרוקציה, המזוהה עם החשיבה הפוסטמודרנית, מעלה ביקורת על עצם דרך החשיבה המערבית, זאת כשהוא מבקש לחשוף את מבני הכוח הקיימים בתוך הידע ומזהה במסורת הפילוסופיה המערבית מה שמכונה "מטאפיזיקה של נוכחות"[16] (הידועה גם כ־"לוגוצנטריות"), כלומר ערעור האמונה שניתן על ידי ה־"לוגוס", על ידי שימוש בשפה והיגיון, לייצג משמעות שלמה, קיימת ונוכחת של דבר מה.[17]

קץ האידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפטיש והמגל, סמל קומוניסטי. הקומוניזם הוא דוגמה לאידאולוגיה הנושאת עמה אמת מוחלטת אך יישומה כשל וגרם למותם של מיליונים.

התקופה המודרנית הביאה לעלייתן של אידאולוגיות רחבות, מוחלטות וטוטליות, אשר בבסיסן הייתה המחשבה שיש ביכולתו של האדם לארגן את המציאות וליצור עולם אוטופי,[18] אידאולוגיות מעין אלו היו למשל המרקסיזם או הנאציזם, ולהגשמתן קמו בראשית המאה ה־20 משטרים פוליטיים דיקטטוריים, המכונים משטרים טוטליטריים.[19] תקופת האידאולוגיות הגדולות הייתה אירוע טראומתי עבור האנושות[20] כשבמהלכה פרצו שתי מלחמות עולם ומיליונים של בני אדם עונו או קיפחו את חייהם ברצח והשמדה. ההשלכות הקשות של הליכה טוטלית אחר רעיון מסוים הביאו לרתיעה מרעיון האידאולוגיה כולו.[21][22] הסכנות שעלולות להתפתח מתוך הליכה אחר אמונה מסוימת והניסיון להגשימה, הביאו את האדם המערבי לפיתוח חשש עמוק מפני תופעות דומות ולמניע פסיכולוגי מכונן של המחשבה הפוסטמודרנית.[2] המונח עצמו, "קץ האידאולוגיה",[23] הוא כותרת ספרו של הסוציולוג דניאל בל משנות ה־60, בו מתאר כיצד זנח המערב את האידאולוגיות הגדולות.[24][25][26]

התמוטטות האידאולוגיות הישנות מותירה את האדם הבודד ללא כלים מוסריים וערכיים לנסח את השינוי אותו הוא מבקש לממש בעולמו. ניתן לתאר את "קץ האידאולוגיה" כניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל, בשל העדרן של השקפות או אמונות המאחדות את האנשים היחידים לכלל חברה. במונחים של מחשבה שלאחר מות האידאולוגיה, האדם נתפס כפרט בודד ותלוש, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים אל מול "המערכות" הגדולות והאטומות.[ב][27][28]

מות הסובייקט המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג מרכזי לאורך הפילוסופיה המודרנית הוא הסובייקט, ששורשיו בהגותו של הפילוסוף רנה דקראט[29] וניתן על פי הפילוסופיה המודרנית לתארו כישות שהיא בעלת חוויה והוויה,[30] ישות חושבת, הפוכה לעולם הדומם שמחוץ להכרתה.[31] התפיסה הפוסטמודרנית מערערת על החלוקה החדה (האופיינית לחשיבה המודרנית) בין הסובייקט ובין מה שסביבו ומבקשת לטשטש את ההבדלים.[31] על כן, סוגיית עליית הסובייקט המודרני מצויה בבסיס הביקורת הפוסט מודרנית,[32] וקיבלה ביטוי מרכזי הן בחקירתו של מישל פוקו על המצאת הסובייקט,[33] ועל כמיהתו להיעלמותו של מושג זה,[34] והן בכתיבתו של רולאן בארת על "מות המחבר", כאשר הוא מבקש להתייחס לטקסט ללא קשר ישיר לאדם שחיבר אותו.[34]

שיח של יחסיות ולא של אמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנערות מהאמת המוחלטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך תולדות הפילוסופיה המערבית נערך הדיון עד כמה יש באפשרותנו להכיר את המציאות ולדעת על קיומה של אמת אובייקטיבית ומוחלטת (תורת ההכרה). בנושא זה, החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מקיומה של אמת מוחלטת אחת ומפנה את תשומת הלב אל הרלטיביזם. בבסיס הרעיון הרלטיביסטי (בתרגום: "יחסי") עומדת ההשקפה שהפילוסופיה איננה יכולה לשקף את הקיים במציאות ולמעשה אמיתות של דבר תהיה תלויה בתפיסה, נסיבות וערכים משתנים.[ג] משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורית, כלומר, אין עובדה או בסיס במציאות שעליהם ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהם נכונים. משום כך, אם מאמין אדם באמת מסוימת, אין לו את הבסיס לשאוף שאותה אמת תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. לפי רעיון זה, על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.

פוסט-קולוניאליזם, פלורליזם וריבוי קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לאימפריאליזם (כרזה צרפתית על כיבוש מדגסקר). המעצמות האירופיות כבשו שטחי ענק ברחבי הגלובוס ושלטו במיליונים של בני אדם מתוך אמונה על עליונותו של האדם המערבי.

במהלך התקופה המודרנית, במקביל להתקדמות הטכנולוגית המואצת, החלו המעצמות באירופה המערבית במסע לגילוי שאר חלקי העולם, זאת תוך כיבושם של השטחים החדשים והעצומים שנמצאו. התהליך, המכונה אימפריאליזם, כלל השתלטות ונישול של האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה הכובשת, לעיתים תוך מסע של דיכוי, רצח המוני ומחיקת התרבות המקומית (קולוניאליזם). לאימפריאליזם ניתן צידוק אידאולוגי על פיו ישנה עליונות לאדם הלבן, ולמעשה, הקולוניאליזציה מאפשרת את ההתפשטות המבורכת של התרבות המערבית האירופית.[ד][35]

את שקיעת האימפריאליזם ניתן לציין עת פרצו ברחבי העולם מאבקים לעצמאות[ה] מהשלטון הקולוניאליסטי. במקביל, סביב שנות ה־70, החלה ההגות המכונה "פוסט-קולוניאליזם" לצבור תאוצה, הוגים שונים החלו לבקר את המסורת הקולוניאלית, את האמונות הגזעניות והדיכוטומיות שבבסיסה ואת השלכות מעשיה.[ו] זרם זה, שהעלה את התפיסה כי דווקא בשל עליונותו הטכנולוגית והארגונית הביא "האדם הלבן" למלחמות שמד.[דרוש מקור]

הביקורת הפוסט-קולוניאליסטית הצביעה על הנטייה של האדם המערבי לאתנוצנטריות, כלומר, תפיסת תרבות המערב כמועדפת על פני תרבויות אחרות, תוך מבט גזעני וסטריאוטיפי עליהן.[36][37] באופן זה, כתחליף לרעיון ההגמוני המודרניסטי המערבי הוצבו ערכי הסובלנות, הרב-תרבותיות והפלורליזם ככאלו המקיימים את אורח המחשבה הפוסטמודרני,[38] ובשיח האקדמי והציבורי החלו לדון על מושגים כמו "אחרות"[39], אימפריאליזם לשוני ואימפריאליזם תרבותי[40].

שלילה של הסבר מאחד וכללי של המציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנערות מסיפורי העל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהשלכות המושג "קץ האידיאולוגיה" היא התנערות ההוגים הפוסטמודרניים מסיפורי העל.[41] השיח הפוסטמודרני מצביע על כך שהמודרנה ביקשה למצוא הסברים כוללניים לכאוס הסובב אותנו,[ז][42] תפיסה זו הביאה הוגים רבים לפתח תאוריות־על או פרדיגמות אשר באמצעותן ניתן להבין את המציאות בכללותה.[ח] הפוסטמודרניסטים דוחים את הניסיון הזה ומביעים חוסר אמון ב־"סיפורי-העל" (מטא-נרטיבים) של המודרניזם. הגישה הפוסטמודרנית רואה את ריבוי הקולות, את הרב-גוניות ואת הסתירות שבמציאות האנושית ובשל כך היא מנסה להימנע מהכפפה אדנותית וכוחנית של תאוריות מסוימות על חברות אחרות, חלשות יותר, באצטלת טענות נוסח קאנט בדבר האנושיות האוניברסלית הכוללת כל אדם באשר הוא אדם. מכאן, הפוסטמודרניזם מוותר על מבט פאן-אנושי ומעדיף פתרון מקומי ויחסי נטול יומרות מסוכנות להצלת העולם.[דרושה הבהרה]

דחיית הרצף ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבה הפוסטמודרנית דוחה את הרעיון המודרני בדבר תהליך היסטורי רציף, כוללני ורציונלי, בדבר מגמה היסטורית אחת[43], או תאוריה כוללנית המשתמשת בשפה של סיבה ותוצאה.[44] פוסטמודרניסטים רבים טוענים שבידינו טקסטים על העבר, וכל מה שנותר לעשות זה להפיק טקסטים נוספים על אותם טקסטים.[דרוש מקור] התוצאה היא ערבוב של רעיונות מבלי אפשרות להגיע לאמת היסטורית. אחד העוגנים המרכזיים לחשיבה זו הוא רעיון הדקונסטרוקציה, שתואר לראשונה על ידי הפילסוף ז'אק דרידה.[41]

פירוק הטקסט, השפה והמשמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק ההגותי בקשרים שבין שפה ומשמעות החלו סביבות ראשית המאה ה־20 על ידי הוגים כמו רומן יאקובסון ופרדיננד דה־סוסיר. דה סוסיר, לדוגמה, היה פורץ דרך במחקר הבלשני כשהבחין בין מסמן לבין מסומן, בעוד הראשון הוא המילה או המשפט, המסומן הוא פריט מנטלי הנמצא בתודעתנו, צירוף השניים יוצר את ה־"סימן", באופן זה נוצרת משמעות.[ט] בתהליך זה הולך ותופס דומיננטיות זרם הסטרוקטורליזם, על פיו מתן משמעות לתופעות או לאובייקטים כרוך במבנים (סטרוקטורות) בתוכם הם נמצאים או מתרחשים, הסטרוקטורליזם אם כן סובר שישנה משמעות אחת לסימן מסוים, בהתאם להקשר התרבותי או החברתי.[45] לפי הסטרוקטורליסטיים, ניתן למצוא את משמעותה של יצירת ספרות בניתוח סמנטי נכון.

החברה בעידן הפוסטמודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיצד נראית חברה על פי ההשקפה הפוסטמודרנית? שאלה זו מכילה בתוכה סוגיות טכניות ומעשיות בתחומים רבים. לדוגמה, ההתנערות מהאמת המוחלטת היא גם שלילה של ערכים או תרבות "נכונים" ועלייתו של הדיון מה נכון ללמד את התלמידים בבתי הספר. הוגים פוסטמודרניים מתארים את החברה הפוסטמודרנית, ובדרך כלל[י] מציירים מציאות קודרת ונטולת תקווה. הפוסטמודרניזם מערער את הרציונליזם המערבי, וכך למעשה גם מערער את היסודות הפילוסופיים של הממסד המדעי. הגות פוסטמודרנית רבה מבררת ומפרקת יחסים שונים כמו ידע וכוח, מציאות ודימוי, אליטיסטי ועממי, צורה ותוכן ועוד ועל ידי כך גם מנתחת ומשפיעה על החברה הפוסטמודרנית.

מאפייני החברה הפוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניהיליזם, אינדיווידואליזם, ייאוש וניכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שעיקר יצירתו הייתה טרום התקופה הפוסטמודרנית מהווה צ'ארלי צ'פלין דוגמה לייצוג של החברה המודרנית, הקפיטליסטית, המנוכרת והאטומה. בתמונה, פריים מהסרט "זמנים מודרניים" (1936)

ההגות הפוסטמודרנית מחברת פעמים רבות בין השינויים הכלכליים, החברתיים והתקשורתיים שעברה החברה המודרנית והרעיונות הרלטיביים והספקניים של הפוסטמודרניים. חברת ההמונים של התקופה הפוסטמודרנית מתוארת פעמים רבות כצינית, מנוכרת, אטומה ואדישה.[י"א][46] פירוקם של המבנים החברתיים והאנושיים המאפשרים תחושות של שייכות ויציבות, משאירים את האדם הבודד תלוש ומנותק,[47] והמציאות בה הוא חי הופכת לסתמית וחסרת משמעות.[48] על אף שלכאורה האדם בעידן הפוסטמודרני הגיע לחירות מוחלטת, לאחר שהשתחרר מכבלים חברתיים, כמו דת או אידאולוגיה, הוא נותר במצב של חרדה מהעצמאות הגדולה שזכה לה פתאום. הפילוסוף ז'אן פול סארטר היטיב לנסח זאת:

האדם נידון לחופשי: נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו.[49]

מאפיין מקביל של החברה המודרנית הוא הניהיליזם, זאת משום שהתפיסה הניהיליסטית שוללת את אמתותם של ערכים, אמונות ואת קיומם של המוסדות המסורתיים.[50] בבסיס הניהיליזם ישנו העיקרון שאין אמת אובייקטיבית, ומשום כך אין מטרה או כיוון יחידים ליקום, בוודאי לא הגעה למימוש או לגאולה כלשהם. רעיונות ניהיליסטיים היו קיימים עוד לפני העידן הפוסטמודרני (אצל ניטשה לדוגמה), אך השלילה הפוסטמודרנית המוחלטת של ערכים אוניברסליים וההתנערות מסיפורי העל מדגישים את התפיסה הניהיליסטית בבסיס הרעיון הפוסטמודרני, שמשאיר את האדם היחיד בבדידותו.

באופן זה, תשומת הלב הציבורית מתמקדת יותר ויותר בפרט ובצרכיו על פני האינטרסים החברתיים, תוך דגש על פילוסופיה אינדיבידואליסטית. ההיסטוריון כריסטופר לאש תיאר בספרו "תרבות הנרקיסיזם" (1979)[51] תופעה תרבותית חברתית בה גוברת ההתמקדות הציבורית, עד כדי פולחן, בפרט ובהנאותיו.[52][53][54][55]

טשטוש הבחנות היררכיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם הפופ ארט, שצמח החל משנות ה־50, ביקש בין השאר להצביע על היחסים שבין האומנות הנחשבת "גבוהה" ובין התרבות הפופולרית. בתמונה, יצירה של האומן ג'יימס גיל (אנ').

ההגות הפוסטמודרנית נוטה לקרוא תיגר על ההיררכיה החברתית ועל החלוקה הדיכוטומית האופיינית למודרניזם.[1] אובדן האמונה בערכים אוניברסליים משותפים או בתפיסות עולם מוחלטות הביא בהכרח לתפיסה שיש נקודות מבט רבות ושונות ללא עדיפות בין אחת לשנייה.[56] השיח הפוסטמודרני המבקש לחשוף את מוקדי הכוח החל מערער את מוקדי הסמכות האנושיים תוך התמקדות בשיח פוסט-סטרוקטורוליסטי המדבר על דיכוי והכפפה, ובמילים פשוטות יותר, מתפתחת הטענה שתבניות המחשבה ותפיסות העולם שלנו אינן הדרך בה גילינו את העולם אלא תוצר של תהליך הבנייה חברתי שאין אנו מודעים אליו, הפילוסוף לואי אלתוסר מדגים זאת על התיאטרון:

הפילוסופיה והתיאטרון מוגדרים מיסודם על ידי הפוליטיקה, ואף על פי כן הם עושים כל מאמץ למחוק את הקביעה הזאת, להכחיש את הקביעה הזאת, להעמיד פנים כי הם חומקים מן הפוליטיקה. בלב הפילוסופיה ובלב התיאטרון, לעולם הפוליטיקה מדברת;[57]

באופן זה, מתפרקות ההגדרות המודרניות על האמת, הנכון, המוסרי, הראוי וכדומה. היציבות של המחשבה ההגמונית המערבית באשר לדיון מהו העיקר ומהו הטפל הזדעזעה, וקולות חדשים החלו קוראים להפנות את הזרקור אל מה שנחשב כ־"אחר", כשוליים.[58] התופעה בולטת במיוחד בעולם האומנות, שנטה לבצע חלוקה בין "גבוה" ו־"נמוך", בספרו משנת 1979, "La Distinction: Critique sociale du jugement",[59] מפרט ומנתח הסוציולוג פייר בורדייה את הקשר בין תרבות הנחשבת גבוהה לבין השתייכות למעמד חברתי מסוים ("הון תרבותי"), בהגותו הוא מרחיב היריעה בטענה שהיררכיה החברתית, בכל תחום ותחום, היא למעשה הבנייה ומשחקי כוחות (שדה, הביטוס).[60]

פקפוק באובייקטיביות המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה מעניינת לערעורו של סמכות המדע בציבור היא מודל כדור הארץ השטוח, תיאוריית קשר שתחילתה מאמצע המאה ה־20. על אף הוודאות המדעית באשר להיותו של כדור הארץ עגול, טיעונים פסאודו-מדעיים, האשמות קונספירטיביות ושימוש רחב במדיה חברתית אפשרו התפשטות של התיאוריה אל אלפי מאמינים.

על אף שכיום מידע אמין ומקצועי נגיש לכל אדם מאשר בכל תקופה היסטורית אחרת קודמת, מתפתחת תופעה בה האמון בממסד המדעי פוחת,[61] ואילו תפיסות פסאודו-מדעיות ואנטי-מדעיות[62] צוברות קהל מאמינים.[י"ב] ניתן לקשר זאת אל ירידת קרנו של מושג הסמכות עצמו, המתרחש באופן כללי בזמן הפוסטמודרני, כשבנוסף, עלייתן של הרשתות החברתיות והשימוש הגובר באינטרנט מקשים על היכולת להבדיל בין מידע נכון לבין מידע כזב.[63] ערעור האמת הפוסטמודרני, יחד עם גישות שרואות במדע חלק ממערך חברתי של שליטה וכוח, מפחיתים את אמינותו ואת תפיסת האובייקטיביות לגביו.[64] גם האסטרונום האמריקאי, קרל סייגן, בספרו "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" (1995)[65] מצביע על כוחותיו המצטברים של הפסאודו-מדע בסוף המאה ה־20.

בשנת 1962 פרסם ההיסטוריון והפילוסוף תומאס קון את ספרו "המבנה של מהפכות מדעיות",[66] שם העלה ספקות על הרציונליות המדעית ועל האובייקטיביות של הידע המדעי.[67] קון מתאר את התהליך המדעי כתהליך מחזורי, ומשתמש במונח "פרדיגמה" לשם כך. הפרדיגמה היא רעיון חדש ומהפכני המאפשר לעולם המדעי הסתכלות מגובשת וכוללת על העולם, והמחקר המדעי נעשה תחת תפיסה זאת. בשלב מסוים, יורדת קרנה של הפרדיגמה הנוכחית, בשל סתירות רבות וגוברות בין הפרדיגמה לבין הניסויים שמבצעים המדענים, זהו שלב "משבר" אשר לאחריו יקום רעיון חדש ויהיה לפרדיגמה החדשה.[67]

עולם של "היפר מציאות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סימולאקרה

ז'אן בודריאר תיאר בספרו "סימולקרות וסימולציה" (1981)[68] כיצד תרבות הצריכה וטכנולוגיות המדיה החדשות בעולם הפוסט תעשייתי החליפו את המציאות ומשמעויותיה בסימנים ובסמלים (סימולאקרות) המחקים את המציאות עד להיווצרותה של מציאות חדשה, אותה הוא מכנה "היפר מציאות".[69] ז'אן בודריאר משתמש במושג "סימולאקרה" כדי לתאר את המציאות כתחליף לעולם שאיננו קיים - כהעתק ללא מקור. מושג זה הודגם בסרט "המטריקס" בו בני האדם חיים בתוך תוכנת מחשב ללא ידיעה על העולם המציאותי.

דוגמה לסימולאקרה: רחבה ממבנה המתחם "די סיטי" בעיר מעלה אדומים שעיצובה הוא הרכב של דימויים וייצוגים חוזרים ומוכרים, העתקים לאובייקט מקורי שאינו קיים במציאות. שכפולם של ההעתקים שוב ושוב זהו ה־"היפר מציאות".

תהליכים חברתיים רלוונטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפיטליזם המאוחר והגלובליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קפיטליזם מאוחר, גלובליזציה

לא במקרה ניתנת תשומת לב רבה בהגות הפוסטמודרנית על שלב הקפיטליזם המאוחר בכלכלת העולם המערבי,[י"ג] מונח שנטבע בתחילת המאה ה־20 על ידי הכלכלן הגרמני ורנר זומבארט וצבר תאוצה עם התרגום לאנגלית בשנת 1975 של הספר "קפיטליזם מאוחר" (1972)[70] מאת הכלכלן ארנסט מנדל. השיטה הקפיטליסטית, שהחלה לפרוח יחד עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה־18, הושתתה על יסודות של ליברליזם[71] וראיית האדם כאינדיבידואל רציונלי, הטענה היא שאם ניתן לשוק לפעול על פי כוחות של היצע וביקוש, יצמחו בהתאם הייצור, המסחר והרווחה הכלכלית של כלל הציבור[72] - "עושר שמייצר יותר עושר". הביקורת הנוקבת על הדומיננטיות של הקפיטליזם, ועל התבססות החברה הבורגנית בעקבותיו, נשמעה לרוב מכיוונם של חוגים נאו-מרקסיסטיים.

שלב הקפיטליזם המאוחר, שתחילתו מתוארכת לאמצע המאה ה־20,[73] מתואר במאמרו של חוקר הספרות וההוגה פרדריק ג'יימסון: "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" (1984).[י"ד][74] על פי ג'יימסון, הפוסטמודרניזם הוא למעשה איגוד המרכיבים התרבותיים של עידן הקפיטליזם המאוחר: הכלכלה בתקופה זו היא גלובאליסטית, השוק הוא רב-לאומי, הגבולות הטריטוריאליים מאבדים כך את משמעותם והסחורות הנמכרות מאבדות את השיוך המקומי.[75][76][72] הגאוגרף דייוויד הארווי הצביע על "דחיסת המרחב והזמן" משום שכל העת מתקיימות ברחבי העולם פעילויות כלכליות-תרבותיות שמשפיעות אחת על השנייה באותו הרגע בזכות אמצעי התקשורת המודרניים.[77] היבט נוסף של התופעה הוא עלייתם של התאגידים הרב-לאומיים, שבהם הן השליטה והן הייצור אינם מרוכזים יותר במדינה אחת, ומיקומם תלוי בשורת הרווח של החברה.

אם בתחילה התעסק הקפיטליזם הקלאסי בייצור הסחורה, הרי שהקפיטליזם המאוחר מתעסק דווקא בצריכה.[75] במובן זה הסחורה הנמכרת לצרכנים היא "דימוי" ולאו דווקא מוצר ממשי, דוגמה לכך הוא המותג,[78] שפעמים רבות איננו קונים אותו בשל ערכו הפיזי אלא בשל הדימוי התרבותי שלו.[73] בדומה לכך, העיסוק הדומיננטי הוא דווקא במראה ופחות בתוכן, הפרסום מקבל לשם כך תפקיד משמעותי בכדי לשכנע את הצרכנים לקנות את המוצר, גם אם אינם זקוקים לו. השיח על המשמעות החברתית-תרבותית של הקפיטליזם המאוחר והשלכותיו הוא רחב יריעה, כדוגמאות נוספות ניתן לציין את הסוציולוג גי דבור שדיבר על החברה כ־"חברת הראווה",[79] על אחרים שהשתמשו בביטוי "תרבות הצריכה"[80][81] או על תיאוריות שהדגישו את הפן הרגשי בכלכלה הקפיטליסטית על פני הצד הרציונלי.[73][82]

החברה הפוסט־תעשייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברה פוסט-תעשייתית
העידן הפוסט־תעשייתי מאופיין בעלייתם של תחומי עיסוק מהמגזר השלישוני כמו ניהול, פיננסים, שיווק ופרסום, ייעוץ, ידע ועוד.

מונח שזכה לפופולריות בעקבות ספרו של הסוציולוג האמריקאי דניאל בל משנת 1974, "The Coming of Post Post Industrial Society".[83] זהו שלב התפתחות של החברה בו מגזר השירותים מייצר יותר עושר מאשר מגזר התעשייה. הגדרה אחרת, אך דומה במאפייניה לחברה הפוסט-תעשייתית, זהו המונח חברת המידע משום שמדובר בחברה בה הבעלות על ידע מקנה עוצמה, כוח והשפעה.[84][85] בניגוד לתקופות הקודמות, בהן הסחורות היו בעיקר תוצרים של ייצור תעשייתי, בעידן הפוסט-תעשייתי מתרחב המסחר במוצרים "מופשטים" כמו מידע ודימוי.[86] בשל עלייתו של ערך הידע, התמקצעות בתחום מסוים[ט"ו] הופכת לבעלת ערך ומשמעותית בייצוב מעמדו החברתי של אותו מומחה בתחום,[87] והוא נקרא מקצוען.[88][89] החברה הפוסט־תעשייתית היא חברת שפע, מונח שהגה הכלכלן ג'ון קנת גלבריית ומהווה כותרת ספרו משנת 1958,[90] בחברה כזאת ניתן דגש על הצריכה של המוצר, ולא על הייצור שלו, זוהי חברה בה מונעים הצרכנים לקנייה של מוצרים שאינם מוצרי צריכה בסיסיים, כלומר מוצרי מותרות.[91] במקביל, ככל שטכנולוגיה חדשה, רובוטית ואוטומטית מאפשרת החלפה של עבודת בן האנוש, מתווסף לאדם זמן ריק לפעילויות פנאי וכך ליצירתה של "תרבות פנאי".[92]

החברה הפוסט תעשייתית היא תוצר של ההתפתחויות טכנולוגיות, שאפשרו בתורן גם ביסוס של תרבות חברתית חדשה.[93] במהלך המאה ה־20 התרחשו בהליכי הייצור תמורות משמעותיות, לדוגמה, הפילוסוף אנטוניו גרמשי מייחס חשיבות לפיתוח שיטת הסרט הנע על ידי התעשיין הנרי פורד בתחילת המאה־20, [ט"ז] מה שכונה על ידו "פורדיזם". גרמשי הצביע על הניתוק בין הפועל או היוצר לבין המוצר כולו, דוגמה להמחשה היא תהליך ייצור של נעליים, אם בתקופות קודמות היה נתון תהליך הייצור מתחילתו ועד סופו בידי הסנדלר הרי שפס הייצור החדש מורכב מעובדים רבים, חסרי מומחיות, המבצעים שוב ושוב את אותה המשימה וכך מתאפשר הייצור התעשייתי ההמוני רחב ההיקף. תהליך זה למעשה מחליש את כוחו של העובד, אך מחזק את מעמדם וכוחם של בעלי ההון ובעלי הידע.[94][95]

שגשוגן של טכנולוגיות תקשורת חדשות, ובראשן האינטרנט, שינה לחלוטין את הדרך בה בני האדם מתקשרים וצורכים מידע,[96] ואף הניע תהליכים חברתיים נוספים. הקלות לתקשר בין חלקי העולם אפשרה את המעבר של פסי הייצור ממדינות המערב אל מדינות עולם שלישי, בעלות כוח עבודה זול, מהלך נוסף אשר חיזק את שרשרת הניהול ומגזר השירותים בשל הניתוק בין תהליך הייצור, שכבר אינו כרוך במיקום גיאוגרפי, לבין הבעלות על ההון, מה שמכונה כבר בשם "פוסט־פורדיזם". [95]באופן זה, ניתן להביט על תהליכים חברתיים אשר החלו במחצית המאה ה־20 והמשיכו אל תוך המאה ה־21 כמו: ההגירה מהכפרים אל הערים[97], הגלובליזציה, הפרטות נרחבות[98] והתרחבות הפערים המעמדיים[93][99].

"העידן החדש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העידן החדש

העידן החדש, או בשמו הנוסף ניו-אייג', גם הוא תופעה פוסטמודרניסטית,[100] זוהי תרבות חדשה בעלת מגוון רחב של תורות ואמונות רוחניות או דתיות אשר מבוססות ברובן על מסורות או פילוסופיות ממקורות שונים כמו תרבויות עתיקות, דתות פגאניות, פרקטיקות מטאפיזיות ועוד. העידן החדש, בדומה לפוסטמודרניזם, אינו בעל עמוד תווך רעיוני מרכזי, אלא הוא אסופה של תפיסות עולם, כשהבסיס המשותף הוא התנגדות או אלטרנטיבה לתפיסה הרציונלית המערבית המודרנית והמיקוד הוא בחוויה האישית הרוחנית של האינדיוודואל או בגאולתו האישית.[101] במובן זה, הפילוסופיה הפוסטמודרנית שקראה תיגר על האמת האוניברסלית אפשרה לתרבות עידן החדש לצבור תאוצה ולשגשג, בשל קידוש הניו אייג' את האמת האישית הנמצאת בכל אחד ואחד.[100] תנועת העידן החדש הולכת יד ביד עם המאפיינים הקפיטליסטיים של החברה הפוסטמודרנית, ולמעשה מציע בפני האדם שוק ססגוני של "מוצרים רוחניים" שמטרתם להסב לו אושר.[101][102]

פוליטיקה של פוסט אמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של פוסט-אמת
לקראת משאל העם הבריטי על היציאה מהאיחוד האירופי, נערך קמפיין בו נאמרו עובדות שקריות באופן מכוון והצהרתי, כמו בשלט המופיע בתמונה. מאפיין לתופעת פוליטיקה של פוסט-אמת.

הטיית האמת לצרכים פוליטיים אינה דבר חדש והייתה קיימת גם טרום העידן הפוסטמודרני,[103] אולם הייחוד של הפוסטמודרניזם, בשונה מתקופות קודמות, הוא הערעור על קיומה של האמת עצמה, וקריסת האמון כלפי אלו שתפקידם "לספר" את האמת, כדוגמת אנשי המקצוע.[104] הדגש שניתן בתפיסה הפוסטמודרניסטית על נקודת המבט הסובייקטיבית, פרץ את הדרך לתפיסה שלא ניתן לדבר כלל על אמת אובייקטיבית מבוססת עובדות משום שתמיד תהיה איזושהי מידה של פרשנות אישית, באופן זה, עומד המדע תחת סימן שאלה על יכולתו לבצע מחקר אובייקטיבי.[104][105][106] במובן זה, הבחירה בין שתי עובדות גם היא תהליך סובייקטיבי, ושיקול הדעת יהיה נקודת המבט האישית ולאו דווקא בסיס עובדתי.[104]

תהליך התרחבות הפוסט-אמת קשור גם להתקדמות הטכנולוגית והתקשורתית של תחילת המאה ה־21, עלייתו של האינטרנט ופריחת הרשתות החברתיות אפשרה לכל אדם להיות יוצר תוכן, ואפשרה לכל אחד לבחור לקבל מידע מכמויות עתק של מקורות שונים.[107] המונח פוסט אמת ("Post-Truth") נקשר לתהליך הפוליטי כשחלק ניכר מהשיח הציבורי מבוסס על פנייה אל הרגש ועל דעות אישיות, במקום שהאמת והעובדות יעצבו את דעת הקהל, ובלי להתייחס באופן קונקרטי לפרטיה של המדיניות הציבורית. בדרך זאת פורחת בעידן הפוסטמודרני תופעת הפצת הפייק-ניוז אשר לרוב משלבת פנייה אל הרגש יחד עם הפצה רחבת היקף ברשתות החברתיות.[108][109]

פוליטיקה של זהויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של זהויות

פוליטיקה של זהויות הוא מונח המתאר הדגשה של הייחודיות של קבוצות הזהות השונות בחברה, ובקשה לקדם את האינטרסים של קבוצות אלו או של חלקן, אשר התקבל כמסגרת שיח, אסטרטגיית פעולה, ופרקטיקה פוליטית. השימוש בו החל בארצות הברית בשנות השבעים של המאה ה-20, אך הוא משמש לתיאור תנועות שקדמו את המונח

התרבות הפוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפוסטמודרניזם השפעה כבירה על הפעילות והיצירה התרבותית, הן מכיוון שהגות פוסטמודרנית רבה עוסקת בפירוק וניתוח של מושגים תרבותיים והן מכיוון שהתפיסות העומדות בבסיס הפוסטמודרניזם באות לידי ביטוי היצירה ובעשייה התרבותית התקופתית. הפוסטמודרניזם חותר תחת ההפרדה בין תרבות הנחשבת עילית לבין התרבות הפופולרית, ניתן להביא כדוגמה את זרם הדאדא, תנועת אומנתית אוונגרדית שביצירותיה יש שימוש בחפצי יום-יום (כמו "מזרקה" של דושאן),[110] זרם אומנתי אחר הוא הפופ-ארט, שעשה שימוש בסמלים של החברה המודרנית הקפיטליסטית, כמו פרסומות, אריזות מזון ותמונות של ידוענים.[110] מכיוון שהפוסטמודרניזם קרא תיגר על היכולת לייצג משמעות[111], הרי שהדימוי הפוסטמודרני הוא למעשה חלול, שטוח ונטול רגש, כשהתוכן אינו עומד בפני עצמו למעשה תלוי לחלוטין בצורה.[112] במדיום הטלוויזיוני, מקובל להשתמש במושג "אינפוטיינמנט", שהוא הלחם של המילים Intertament (בידור) ו־information (ידע), בשל התופעה בה הגבול בין חדשות ובין בידור מתטשטש בערוצי הברודקאסט.

בניגוד ל־"כובד הראש" והרצינות של המודרניזם באומנות, היצירה הפוסטמודרנית נוטה לקיטשיות, צבעוניות, אקלקטיות תוך שילוב של סמלים ודימויים משוכפלים מהחברה המודרנית, הקפיטליסטית והצרכנית. דוגמה מתאימה לכך היא האדריכלות הפוסטמודרנית, שבין תוצריה ניתן לראות ערבוב של סגנונות אדריכלות, השפעות גלובליסטיות וקווי מתאר ייחודים ומקוריים. פרדריק ג'יימסון טוען שלמעשה האדריכלות הפוסטמודרנית מנסים להוות אלטרנטיבה למציאות האמתית,[113] היבט זה גם מתקשר לסוגת תכניות הריאליטי שמתיימרות לשקף מציאות, אך למעשה מטשטשות את הגבול בין ההתרחשות המציאותית לבין הדימוי הבדיוני הטלוויזיוני.[114]

הנטייה להעדפת הדימוי הריק על פני המקור ותוכן, התבססות תרבות הצריכה והעלייה במגוון והביזור התקשורתי היוו בסיס להתעצמות עולם הפרסום והשיווק.[115] הפרסום בעידן הפוסטמודרני אינו משמש רק כפעולה של קידום או מכירה אלא מהווה חלק מהתרבות החברתית. בעולם בו עצם הצריכה מהווה את הסיפוק, הרי שהפרסומת היא הכלי המחבר בין הצרכן לסחורה.[116] הפרסום מאפשר יצירה של עולם המורכב מדימויים וייצוגים של מציאות נוצצת ומושכת, שלמעשה אינה קיימת, חוקרת התקשורת ג'ודית ויליאמסון טוענת שעל ידי כך הפרסומת מאפשרת לצרכן להיות פעיל, זאת כשהוא מציב את עצמו במקום ה־"אני" האידיאלי בפרסומת. [117]

בהשוואה לכלכלה של העידן המודרני, בעידן הפוסטמודרני משקל רב ביותר לפרסום ולמיתוג ובתאגידים הגדולים (קוקה-קולה, נייקי ועוד), עיקר התשומות הושקעו במיתוג, ולא בייצור עצמו. תופעה זו יצרה, כתוצר לוואי של מנגנוני השווקים, עומס רב של מידע פרסומי, בעיקר בדמות סיסמאות קליטות ותמונות המושכות את העין. מלבד העומס הרב, הפך עולם הפרסום גורמים רבים, כגון רשויות השידור, עולם הספורט, חנויות, עיתונות, מוסדות ציבוריים ועוד, לתלויים בתקציבים הזורמים מהפרסום. גורם זה, בשילוב עם תחרותיות הולכת וגוברת בשוק תקשורתי גדל, יצרו את הצורך בפופולריות מידית, בכל מחיר אפשרי. ירידת משקלה של המדינה וחוסר היכולת התודעתית של הפרט להשפיע על החברה, הפכו תהליכים אלו לבלתי מבוקרים על ידי מרבית הפרטים.

בידור ופופולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת השוק התקשורתי, נוצרה תרבות אמנותית המתבססת על פופולריות וסיפוק מיידי, שהפכה למדד העיקרי להצלחתן של יצירות ותוכניות. הדוגמה המובהקת ביותר היא תעשיית הקולנוע של הוליווד, אשר מהווה סמל לקולנוע פופולרי במכוון. תחומים נוספים הם מוזיקה פופולרית, תוכניות טלוויזיה אופנתיות, ועוד. תופעה זו, שעיקרה התפתחות מואצת של עולם הבידור, הביאה ליצירה של עולם מושגים אוטונומי המבוסס על גיבורי תרבות ופולחני תרבות, הלקוחים מעולם הקולנוע, האופנה וכו', על חשבון גיבורים לאומיים, יצירות מופת קלאסיות וכו'. ערכי התרבות החדשה שנוצרה מבוססים על עולם הזוהר והפרסום, כשמודל הגיבור בו הושתת על שחקן קולנוע, זמר, להקה וכו', בעלי פרסום עולמי ועושר. במיוחד בלט העולם ההוליוודי, שסימל את עולם הפרסום הנוצץ. מלבד האמנות, מקובל להאמין כי גם העיתונות, הכתובה והמשודרת, הפכה את שאיפתה לסיפוק מיידי של צורך בבידור, ושמה את הפופולריות בראש סדר העדיפויות. גם עבור העיתונות, נוצר עולם מושגים מלאכותי, המבוסס על תקשורת סלקטיבית המעוניינת בסיפוק מיידי של סקרנות הצרכנים. כך, לדוגמה, עימותים ממושכים בין עמים (רואנדה, סרביה, אלבניה ועוד), אינם מוזכרים כלל מלבד קטעי תוקפנות ממוקדים שזכו לסקירה תקשורתית נרחבת למשך זמן קצר ובלא העמקה. דוגמה נוספת היא החלפת עימותים פוליטיים בין זרמים אידאולוגיים של שמאל וימין, לעימות אישי בין מועמדים ראשיים, שאופיים האישי הפך למגדיר העיקרי של שיקולי ההצבעה.

תרבות הצריכה, בשילוב עם התפתחות התקשורת, הפרסום והמיתוג, הפכו את עיצוב התרבות לנובע מצורכי פופולריות של ארגונים כלכליים. השליטה התרבותית למטרות רווח של עולם התקשורת, המיתוג והצריכה, הפכה את האוכלוסייה למושא פסיבי לעיצוב נפשי מתמיד, בעיקר באופן לא-מודע. נוצרו תהליכים שונים של פגיעה נפשית בצרכן התרבות המשובשת, במובן הפשוט של העמסת המוח האנושי במגוון מניפולציות ומצבים בלתי אפשריים מבחינה קוגניטיבית. תהליכים אלו זכו לשם זיהום נפשי, על משקל זיהום הסביבה שנוצר על ידי מפעלים כתוצר לוואי של פעילותם. זיהום נפשי כולל, בין היתר, רעש, הפצצת מסרים, הגברת העוצמה והתדירות של הפחד והמין בתקשורת, שטיפת מוח בלתי-מודעת (במובנה הגס), עליית סף הרגש, עומס מידע תלוש מהמציאות ועוד. (ראו: שיבוש תרבות).

ביקורת על הפוסטמודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוסטמודרניזם עומד בפני ביקורת חריפה הן במישור הפילוסופי-מדעי והן במישור המוסרי-ערכי.

במישור הפילוסופי-מדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת העיקרית על הפוסטמודרניזם ושלילת האמת היא שהיא פוגעת במחקר המדעי המתיימר לגלות את האמת על המציאות, ופותחת פתח לשרלטנות מדעית המתבססת על להטוטים לשוניים וניסיון לרצות את הקוראים/מאזינים. המבקרים מונים את הטיעונים הבאים כנגד המדע הפוסטמודרני:

  • בהיעדר אמת אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"נכון" או "לא נכון" ואם הכול יחסי והכל תלוי-שפה, אין משמעות לעובדות וכל תעלול לשוני קביל.
  • למרות נטייה לדחות את הנרטיבים הגדולים, התאוריה הפוסטמודרנית לעיתים מנוסחת בצורה של תאוריה גדולה, למשל במקרה של ג'יימסון[דרושה הבהרה] והגרסה שלו למרקסיזם.
  • המודרניסטים רואים בתאוריות הפוסטמודרניות שיח שאינו ניתן להפרכה, וככזה הוא אינו מדעי. המודרניסטים פועלים מתוך מחשבה שקיימת מציאות ושניתן לומר משהו אמיתי עליה. הפוסטמודרניזם דוחה רעיון זה.
  • השיח הפוסטמודרני הוא תאוריה אידאולוגית ולא מדע.
  • הפוסטמודרניזם אינו מגביל עצמו לרטוריקה המאופקת של איש המדע המודרני אלא מלהטט במילים וברעיונות ומשתמש בהפרזות מילוליות.
  • הרעיונות הפוסטמודרניים עמומים ומופשטים ולכן בלתי ניתנים להבנה. לעיתים משמעויות מושגיות משתנות לאורך העבודות הפוסטמודרניות מבלי שהקוראים יוכלו להבחין בכך.

פרשת סוקל, בה פיזיקאי בשם אלן סוקל כתב מאמר מדעי מלא שטויות בסגנון פוסטמודרני שזכה לפרסום בכתב עת מדעי התומך באידאולוגיה הפוסטמודרנית, ממחישה את הביקורת על המדע הפוסטמודרני, שבשם דחיית עקרון האמת, מקבל כל שטות ללא בדיקה כל עוד ניסוחיה מתאימים לאידאולוגיה של הגוף המבקר את המאמר. עקב פרסום זה התחוללה שערורייה רבתי באקדמיה, סביב השאלה מדוע פורסם המאמר מלכתחילה, ומה אומר פרסום המאמר על אמות המידה של כתבי האקדמיה של ימינו. סוקל עצמו הכריז במפורש שמטרת המאמר הייתה להדגים את הטיפשות שבפוסטמודרניזם ואת הניוון המחשבתי שהוא גורם לאקדמיה.

פרשה חמורה יותר של מדע פוסטמודרני נמצאת בתחום ההיסטוריה והיא עבודת התזה של תדי כ"ץ שטענה שחטיבת אלכסנדרוני ביצעה טבח בתושבי הכפר טנטורה במלחמת העצמאות. מרכיבים עקרוניים בהערכת המחקר של כ"ץ נגעו לכך שהוא בחר לשלב בעבודה גם טכניקה חדשה של ראיונות מוקלטים והיסטוריה שבעל פה (Oral History), ולקבל עמדה פוסטמודרנית מובהקת לגבי מושג האמת ההיסטורית, תוך שהוא כותב במפורש כי עבורו, כל האמיתות נכונות בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר, בעקבות תביעה משפטית של ותיקי החטיבה כנגד כ"ץ, הוכחה התזה כשקרית ולבסוף נפסלה בידי אוניברסיטת חיפה.

במישור המוסרי-ערכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בהיעדר אמת מוסר אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"טוב" או "רע" ואם הכול יחסי והכל תלוי-תרבות, אין משמעות לערכים וכל מעשה קביל.
  • הפוסטמודרניזם מבטל את הסובייקט ומקדם גישה אנטי-הומנית.
  • הפוסטמודרניזם, כתורה שמחייבת ודוגלת ברלטיביזם מוסרי היא גישה אנטי-מוסרית, מאחר שהיא לא שופטת ערכית אידאולוגיות ומסורות תרבותיות המנוגדות לליברליזם. כך שהפוסטמודרניזם איננו עוסק בזכויות אדם, שאלת הייצוג, מעמד ואינדיבידואליזם. מתנגדי הפוסטמודרניזם מבקשים להגן על הנורמות המודרניות כגון, רציונליות אוניברסלית של המוסר והפוליטיקה.
  • העמדה הפוסטמודרנית משקפת עמדה ניהיליסטית בעוד שהעמדה המודרניסטית, המאמינה בקיום האמת המוחלטת, מעודדת ויכוח פילוסופי ומדעי באשר למהי האמת (ואדם המאמין בקיום האמת תמיד יחפש לשמוע דעות ורעיונות חדשים, מהאפשרות שהם קרובים יותר אל האמת מקודמיהם), הפוסטמודרניזם אינו מעודד ויכוח ושיח. אדם שאינו מאמין בקיום האמת לא ינסה לברר את מהותה ולא יהיה חשוף לרעיונות חדשים, אלא יפתור באלימות ויכוחים (כי אין אמת מוחלטת, והוא מאמין ב"אמת שלו"). לכן, הפוסטמודרניזם ששואף להיות ליברלי וסובלני מהיותו מקבל את כל הדעות כאמת, בעצם אינו כזה כלל.

פוסטמודרניזם ויהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הפוסטמודרנית, ככלל, לא מאמינה באמת אובייקטיבית, ולא תומכת באידיאלים גדולים ומטא - נרטיבים, דבר שלכאורה מעמיד אותה במצב של ניגוד ליהדות, שהיא במבט ראשוני בעלת מערכת אמיתות מסודרת.

עם זאת, באופן כללי התגובות בקרב היהדות כלפי הפוסטמודרניזם משתנה בהתאם לזרמים ולתת-זרמים בעולם היהודי, ונעות מדחייה מוחלטת בדרך כלל ועד קבלה מלאה.[118]

אחד המיצגים הבולטים של קבלה מסוימת של הפוסטמודרניזם, הוא הרב שג"ר, בספריו "כלים שבורים" ו"לוחות ושברי לוחות". גישה המבוססת על דבריו רואה את הפוסטמודרניזם כנוח יותר ליהדות ולשמרנות לעומת "התודעה המודרנית המאוחרת" שקדמה לו. לפי גישה זו, הפוסטמודרניזם מאפשר לכבד את "האמת התרבותית" מכל סוג ובכלל זה את הדת. בנוסף, בעוד "התודעה המודרנית" התעמתה עם היהדות באמצעות ערכים אוניברסליים שלעיתים מנוגדים לעקרונות דתיים (כגון שוויון), הפוסטמודרניזם מאפשר לפקפק בנכונות של אותן ערכים אוניברסליים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P La Liberte.png

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסטמודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסט מודרניזם ויהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב ד"ר מיכאל אברהם, שתי עגלות וכדור פורח - על יהדות ופוסטמודרניזם, הוצאת בית אל, ה'תשס"ב.
  • גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסט-מודרני), מסדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2005.
  • חיים נבון, מכים שורשים: ביקורת יהודית על הפירוק הפוסטמודרני, הוצאת ידיעות אחרונות, 2018.
  • הרב יוסף קלנר, פלורליזם, פנטיזם, כלליות הוצאת מדרשת נצרים.
  • אבינועם רוזנק, גבוליות וסטייה באורתודוקסייה: פסיקה קונסרווטיבית ואורתודוקסייה פוסט-מודרנית, י' סלמון, א' רביצקי וא' פרזיגר (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, מאגנס, ירושלים תשס"ז, עמ' 113 - 177.
  • סמדר שרלו, מי הזיז את היהדות שלי?: יהדות, פוסטמודרניזם ורוחניות עכשווית, רסלינג, 2016.
  • הרב שג"ר, כלים שבורים - על ציונות דתית ופוסטמודרניזם, הוצאת ישיבת שיח יצחק, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו המדע העליז ובפרט סוגיית "מות האלוהים".
  2. ^ להרחבה על מרכזיות האידאולוגיה בחיי האדם ראו: צבי לם, אידאולוגיות ומחשבת החינוך, מתוך "לחץ והתנגדות בחינוך, מאמרים ושיחות", ספריית פועלים, 2000.
  3. ^ לדוגמה, הרעיון שהשפה יוצרת את המציאות ולא להפך - "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת ויטגנשטיין.
  4. ^ דוגמה ידועה הממחישה את אווירת התקופה היא השיר "מסע האדם הלבן" שחובר בשנת 1899 על ידי המשורר האנגלי רודיארד קיפלינג
  5. ^ להרחבה בנושא ראו הערכים: אימפריאליזם מודרני ודה קולוניזציה
  6. ^ בין ההוגים הבולטים: אדוארד סעיד ("אוריינטליזם"), פרנץ פנון ("[[עור שחור, מסיכות לבנות]]"), אלבר ממי, הומי באבא וגיאטרי צ'קרוורטי ספיבק.
  7. ^ בעת העתיקה, שימשה המיתולוגיה בתפקיד זה.
  8. ^ לדוגמה, המדע המודרני מחפש למצוא את "התאוריה של הכול".
  9. ^ בהתאם לשדה הסמנטי.
  10. ^ פרדריק ג'יימסון, למשל, יוצא דופן
  11. ^ יצירות מדע בדיוני רבות מציגות באופן זה את החברה העתידית.
  12. ^ ניתן לתת כדוגמאות את ההתנגדות לתורת האבולוציה, הכחשת שינוי האקלים וההתנגדות לחיסונים.
  13. ^ באנגלית: "Late capitalism" או "Late-stage capitalism"
  14. ^ http://xroads.virginia.edu/~DRBR/JAMESON/jameson.html המאמר המלא
  15. ^ מִקְצוֹעָנוּת (פרופסיונליזם)
  16. ^ יש לציין שגרמשי נפטר בשנת 1937, לפני התקופה הפוסט־תעשייתית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פוסטמודרניזם (בפילוסופיה)", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  2. ^ 1 2 3 4 5
    שגיאות פרמטריות בתבנית:מטח

    סוג לא תואם [ 3 ]
    אריה קרמפף, אז מה זה פוסטמודרניזם, ולמה אין מה לפחד מהחיה הזו?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  3. ^ מה זה פוסט מודרניזם?, באתר אאוריקה!.
  4. ^ ויליאם א' דול, השקפה פוסט-מודרנית על חינוך: מבט חדש על תכנית הלימודים, רעננה: ספרית הפועלים, 1999, ISBN 9789650424381. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
  5. ^ דן לאפי, סוגיות מפתח בתאוריית המדיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2012, עמ' 169-170, ISBN 9789650613112. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  6. ^ מארק שולמן, ‏ניטשה מערער המוסכמות, באתר "אלכסון", 14 בדצמבר 2015.
  7. ^ פרידריך ניטשה, אתר המפמ"ר למקצוע הפילוסופיה במשרד החינוך.
  8. ^ Jean-François Lyotard, La condition postmoderne: rapport sur le savoir, Paris: Éd. de minuit, 1979, ISBN 9782707302762. (בצרפתית). מהדורה מתורגמת לעברית: המצב הפוסטמודרני, תרגום: גבריאל אש ואריאלה אזולאי, הקיבוץ המאוחד, 1999.
  9. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פוסטמודרניזם (באמנויות)", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  10. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פוסטמודרניזם (אתיקה)", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  11. ^ אריה גרין, היסטוריה נרטיבית: על גישה פוסטמודרנית לאמת היסטורית, אתר זווית אחרת, ‏3 במרץ 2018.
  12. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרים [ מתוך הספר, עורך ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, 1997
  13. ^ אדם טננבאום, הגל: מתודעה סופית לעצמית - וחזרה, באתר ynet, 31 באוקטובר 2006.
  14. ^ יותם הכהן, פוקו והנאורות: פרשנות חדשה, אתר דואלוג (עמוד הבית).
  15. ^ נדב שנרב, ‏פרידריך ניטשה כברסלבר - מסע אל קצה הרומנטיקה, אקדמות כ"ג.
  16. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "מטאפיזיקה של נוכחות", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  17. ^ סים סטיוארט, דרידה וקץ ההיסטוריה, תרגום: אריה בובר, עריכה: יעקב לזר, ספרית פועלים, 2002, עמ' 39-43. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  18. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אוטופיה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  19. ^ לאה סגל ורות ריכטר, דמוקרטיה וביקורת, מכון מופ"ת, תשס"ז (2007), עמ' 42-48, ISBN 9657182816. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  20. ^ טימותי סניידר, על הרודנות: עשרים לקחים מהמאה העשרים, תרגום: אברם קנטור, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2019, פרק אפילוג: היסטוריה וחירות. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  21. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אידיאולוגיה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  22. ^ גילי זיוון, דת ללא אשליה: נוכח עולם פוסט-מודרניסטי, הקיבוץ המאוחד, 2005. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  23. ^ Daniel Bell, The end of ideology: on the exhaustion of political ideas in the fifties, Free Press, 1960. (באנגלית)
  24. ^ אסף שטול-טראורינג, מת הסוציולוג דניאל בל, מחבר "קץ האידיאולוגיה", באתר הארץ, 27 בינואר 2011
  25. ^ שי זמיר, לעבוד ביום ולבלות בלילה: פרידה מדניאל בל, באתר ynet, 26 בינואר 2011
  26. ^ כן בבית ספרנו: מאמרים על חינוך פוליטי, עריכה: ניר מיכאלי, הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2014, עמ' 60, ISBN 9789650207410
    שגיאות פרמטריות בתבנית:כותר

    סוג לא תואם [ 1 ]
    גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  27. ^ גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 150-154.
    שגיאות פרמטריות בתבנית:כותר

    סוג לא תואם [ 1 ]
    גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  28. ^ צ'רלס טיילור, מועקת המודרניות, תרגום: פנינה זייץ, ירושלים: שלם, תשע"א (2011), ISBN 9789657052730. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  29. ^ נועם ויסמן, מיהו האדם, הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 28. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  30. ^ שם, עמ' 13.
  31. ^ 1 2 דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אובייקט/סובייקט", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  32. ^ אילנה רוזן-באר, הסייבר-סובייקט, תל אביב: רסלינג, 2018, עמ' 41-46. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  33. ^ גיאטרי צ׳קרוורטי ספיבק, ‏כלום יכולים המוכפפים לדבר?, תיאוריה וביקורת גיליון 7, חורף 1995.
  34. ^ 1 2 זאב לויהמחבר מודיע על מותו, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2005.
  35. ^ רות ג'יניאו, הקולוניאליזם האירופי: אידיאולוגיה, מדיניות, התנגדות, האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ב (2012), פרק מבוא: קולוניאליזם מהו?. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  36. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פוסט-קולוניאליזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  37. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אוריינטליזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  38. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "רב-תרבותיות", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  39. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אני/אחר", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  40. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אימפריאליזם תרבותי", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  41. ^ 1 2 סים סטיוארט, דרידה וקץ ההיסטוריה, תרגום: אריה בובר, עריכה: יעקב לזר, ספרית פועלים, 2002. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  42. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "מודרניות, מודרניזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  43. ^ סים סטיוארט, דרידה וקץ ההיסטוריה, תרגום: אריה בובר, עריכה: יעקב לזר, ספרית פועלים, 2002. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  44. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "דטרמיניזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
  45. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "סטרוקטורליזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  46. ^ גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1997, פרק המרד השפוף, עמ' 47-137.
    שגיאות פרמטריות בתבנית:כותר

    סוג לא תואם [ 1 ]
    גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  47. ^ הרב שמעון גרשון רוזנברג - שג"ר, לוחות ושברי לוחות: הגות יהודית לנוכח הפוסטמודרניזם, אלון שבות: מכון כתבי הרב שג"ר, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשע"ג (2013), ISBN 9789655457568. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  48. ^ גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1997, פרק חלק ראשון, עמ' 12-163.
    שגיאות פרמטריות בתבנית:כותר

    סוג לא תואם [ 1 ]
    גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  49. ^ ציטוט מתוך הספר "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" (1946).
  50. ^ על המילה נִיהִילִיזְם, אתר האקדמיה ללשון העברית.
  51. ^ Christopher Lasch, The Culture of Narcissism: American Life in an Age of Diminishing Expectations, United States: W. W. Norton, 1979, ISBN 0393011771. (באנגלית)
  52. ^ אריק גלסנר, "תרבות הנרקיסיזם" של כריסטופר לאש – היכרות עם ספר – פוסט פוסט, אתר המגזין "פוסט פוסט" (מגזין התכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות באקדמיית בצלאל), ‏6 ביוני 2017.
  53. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "תרבות הנרקיסיזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  54. ^ טלי שמיר, השראה: עידן המגיע לי, באתר כלכליסט, 25 ביולי 2009.
  55. ^ חניתה עשתאי, כריסטופר לאש ושחיקת מעמד הביניים האמריקני בעידן הקפיטליזם המאוחר. (המאמר באתר LinkedIn)
  56. ^ לאה סגל ורות ריכטר, דמוקרטיה וביקורת, מכון מופ"ת, תשס"ז (2007), עמ' 89-92, ISBN 9657182816. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  57. ^ לואי אלתוסר, ‏על ברכט ומרקס, מטעם 27, ספטמבר 2011, מצרפתית: שירן בק, עמ' 115–125.
  58. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "שוליים (פריפריה) / מרכז", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  59. ^ Pierre Bourdieu, La distinction: critique sociale du jugement, Paris: Les Éditions de Minuit, 1979, ISBN 9782707302755. (בצרפתית)
  60. ^ מוטי רגב, סוציולוגיה של התרבות : מבוא כללי, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, פרק 6: הון תרבותי ושדה הייצור התרבותי: עבודתו של פייר בורדייה, ISBN 9789650612825. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  61. ^ יובל נאמן, ‏לקראת קץ העידן המדעי השני?, באתר "הידען", 31 במאי 2001.
  62. ^ אבי בליזובסקי, ‏העוינות למדע מרימה ראש, באתר "הידען", 26 באוקטובר 2012.
  63. ^ עורך ומגיש: נדב נוימן, אורח: פרופ' שאול קציר, התנגדות לחיסונים ופקפוק במדע, החל מדקה 9:30. ההסכת "גבוהה גבוהה" באתר כאן.
  64. ^ יוסף נוימן, ‏למה קיימת התנגדות לאבולוציה ולדארוויניזם?, באתר "הידען", 1 במרץ 2000, פורסם בגליליאו.
  65. ^ Carl Sagan, The Demon-Haunted World: Science as a Candle in the Dark, London: Headline, 1995, ISBN 0747215545. (באנגלית)
  66. ^ Thomas S. Kuhn, The Structure of Scientific Revolutions, Chicago: University of Chicago Press, 1962, ISBN 9780226458113. (באנגלית)
  67. ^ 1 2 בועז מילר, תומס קון והרציונליות של המדע, גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה 88 (דצמבר 2005), עמ' 34-41
  68. ^ Jean Baudrillard, Simulacres et simulation, Paris: Galilée, 1981, ISBN 2718602104. מהדורה מתורגמת לעברית: סימולקרות וסימולציה, תרגום: אריאלה אזולאי, הקיבוץ המאוחד, 2007.
  69. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "היפר-ריאליזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  70. ^ Ernest Mandel, er Spätkapitalismus; Versuch einer marxistischen Erklärung, 1972, ISBN 3-920986-64-4. (בגרמנית)
  71. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "קפיטליזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  72. ^ 1 2 אילנה רוזן-באר, הסייבר-סובייקט, תל אביב: רסלינג, 2018, פרק הזיקה שבין הסייברספייס לגלובליזציה הקפיטליסטית, עמ' 59-62. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  73. ^ 1 2 3 דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "קפיטליזם מאוחר", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  74. ^ Fredric Jameson, Postmodernism, or The Cultural Logic of Late Capitalism, New Left Review 147, 1984.
  75. ^ 1 2 שמעון גלבץ, פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק א'), באתר "האייל הקורא", 12 באוקטובר 2002.
  76. ^ יצחק לאורלמה לשקר? הרי אין אמת, באתר הארץ, 10 במאי 2002.
  77. ^ מוטי רגב, סוציולוגיה של התרבות : מבוא כללי, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 203, ISBN 9789650612825.
    שגיאות פרמטריות בתבנית:כותר

    סוג לא תואם [ 1 ]
    גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  78. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "מותג, מיתוג", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  79. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "חברת הראווה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  80. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "צריכה, תרבות צריכה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  81. ^ גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 79-80.
    שגיאות פרמטריות בתבנית:כותר

    סוג לא תואם [ 1 ]
    גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  82. ^ אילן גור-זאב, מודרניות, פוסט-מודרניות וחינוך, 1999, חינוך וחברה, עמ' 98, ISBN 9652742767. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  83. ^ Daniel Bell, The Coming of Post-Industrial Society, 1974
  84. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "מידע, ידע", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  85. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "חברת הידע, חברת המידע", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  86. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "חברה פוסט-תעשייתית", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  87. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פרופסיה, פרופסיונליזם (מקצוע, מקצוענות)", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  88. ^ מקצועי ומקצועני, באתר האקדמיה ללשון העברית, 25 במאי 2021.
  89. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פרופסיה, פרופסיונליזם (מקצוע, מקצוענות)", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
  90. ^ Galbraith, John Kenneth, 1908-2006., John Kenneth Galbraith : the affluent society and other writings, 1952-1967 : American capitalism, the Great Crash, 1929, the affluent society, the new Industrial state, Library of America, 2010, ISBN 978-1-59853-077-3
  91. ^ העידן הפוסט תעשייתי, www1.amalnet.k12.il
  92. ^ חברת השפע – העידן הפוסט תעשייתי, אימגו מגזין מאמרים (באנגלית)
  93. ^ 1 2 יגיל לוי, אתי שריג, השלטון המקומי - בין המדינה, הקהילה וכלכלת השוק: כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה, 2014, פרק העידן הפוסט־תעשייתי והחברה שנוצרה בו, עמ' 722-725
  94. ^ שם, עמ' 716-721
  95. ^ 1 2 דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פורדיזם/פוסט-פורדיזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
  96. ^ סוגיות מפתח בתיאוריית המדיה
  97. ^ יגיל לוי, אתי שריג, השלטון המקומי - בין המדינה, הקהילה וכלכלת השוק: כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה, 2014, פרק העיר: זירת ההתרחשות הגלובלית
  98. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "הפרטה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
  99. ^ פילק, דני, 1959- רם, אורי, שלטון ההון : החברה הישראלית בעידן הגלובלי, מכון ון ליר, תשס"ה 2004, ISBN 965-02-0232-3
  100. ^ 1 2 תומר פרסיקו, סדר חדש של עידנים, באתר nrg‏, 3 ביולי 2006.
  101. ^ 1 2 דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "עידן חדש, ניו אייג'", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  102. ^ תומר פרסיקו, הדת החדשה, באתר nrg‏, 19 ביוני 2006.
  103. ^ טימותי סניידר, על הרודנות: עשרים לקחים מהמאה העשרים, תרגום: אברם קנטור, הקיבוץ המאוחד, 2019, פרק 10: האמינו באמת
  104. ^ 1 2 3 יעל ברהמס, פילוסופיה של פוסט־אמת, המכון למחקרי ביטחון לאומי.
  105. ^ עוז ותמר אלמוג, כל שקרי האקדמיה: מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו, עמ' 399-416, ISBN 9789655649482
  106. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "עובדה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
  107. ^ ענת זוהר ועודד בושריאן, התאמת תוכניות הלימודים וחומרי הלימוד למאה ה-21 : סיכום עבודתה של ועדת המומחים, תמונת מצב והמלצות, יוזמה - מרכז לידע ולמחקר בחינוך, 2020, עמ' 20
  108. ^ טים הארפורד, "פייננשל טיימס", עוּבדוֹת לא יכולות לנצח שקרים, באתר כלכליסט, 24 במרץ 2017.
  109. ^ יונת אשחר, ‏איך עובדים עלינו?, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 28 במרץ 2019.
  110. ^ 1 2 מוטי רגב, סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011, עמ' 167-172, ISBN 9789650612825
  111. ^ פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק א'), www.haayal.co.il
  112. ^ חנה הרציג, המדיום באמנויות: סוגיות אסתטיות ותרבותיות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2015, עמ' 375-376, ISBN 9789650614829
  113. ^ פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק ב'), www.haayal.co.il
  114. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "ריאליטי, תוכנית מציאות", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
  115. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "מותג, מיתוג", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  116. ^ דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פרסומת", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
  117. ^ דן לאפי, סוגיות מפתח בתאוריית המדיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2012, עמ' 82-84, ISBN 9789650613112. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
  118. ^ גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסט-מודרני), מסדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2005.


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשפילוסופיה של הפסיכולוגיהתאולוגיהפילוסופיה של המשפטפילוסופיה של המוזיקהפילוסופיה של הקולנוע
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
דאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםפילוסופיה של הדיאלוגנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסט-סטרוקטורליזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהמנציוסשו'ן קואנגג'ואנג דזהנגרג'ונה
פילוסופים של ימי הביניים שנקרהאוגוסטינוסג'ון סקוטוס אריגנהאבן סינאאבן רושדג'ו שידוגןרמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג וילהלם פרידריך הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלברטראנד ראסללודוויג ויטגנשטייןמרטין היידגררודולף קרנפקרל פופרישעיהו ליבוביץקרל המפלז'אן-פול סארטרחנה ארנדטעמנואל לוינססימון דה בובוארוילארד ואן אורמאן קווייןאלבר קאמיג'ון רולסתומאס קוןז'יל דלזמישל פוקויורגן הברמאסז'אק דרידהמרתה נוסבאוםג'ודית באטלר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהרצון לעוצמההשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאם
פורטל פילוסופיה