המפלגה הקומוניסטית של צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המפלגה הקומוניסטית של צרפת
Parti communiste français
Logo Parti communiste français.svg
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיג פייר לורן
שנת ייסוד 1920
מספר חברים בפרלמנט הלאומי 10
מספר חברים בפרלמנט בינלאומי 1
מטה פריז, צרפת
אידאולוגיות קומוניזם
אירו-קומוניזם
אירוסקפטיות
אנטי-גלובליזציה
מיקום במפה הפוליטית שמאל פוליטי
קבוצה פרלמנטרית לאומית חזית השמאל
ארגונים בינלאומיים קומינפורם עריכת הנתון בוויקינתונים
צבעים רשמיים אדום
www.pcf.fr
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
צעדה בפריז, 2012

המפלגה הקומוניסטית של צרפתצרפתית: Parti communiste français, PCF) היא מפלגה קומוניסטית בצרפת, הקיימת מאז 1920. המפלגה היא בעלת כוח פוליטי משמעותי במישור המוניציפלי ומהווה, עם 138,000 חברים רשומים (70,000 משלמי מיסי-חבר)[1], את המפלגה השלישית בגודלה בצרפת, לאחר האיחוד למען תנועה עממית (UMP) והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית (PS). בין השנים 1945 ל-1960 הייתה המפלגה הגדולה ביותר בגוש השמאל במספר מערכות בחירות, לפני שאיבדה את הבכורה למפלגה הסוציאליסטית. המפלגה הייתה חברה בשלוש ממשלות, הממשלה הזמנית שהתקיימה בין 1944 ל-1947 ("ממשלת השחרור"), ממשלתו הראשונה של פרנסואה מיטראן (1981-1984) וממשלת קואליציית השמאל בראשות ליונל ז'וספן (1997-2002). מאז 2009 מהווה המפלגה חלק חשוב ומוביל בחזית השמאל (Front de gauche) לצד מפלגת השמאל של ז'אן לוק מלנשון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסודה ועד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קומוניסטים בכלא סנט ז'ולי, 1929. באמצע: מוריס תורז

המפלגה הוקמה בדצמבר 1920 בקונגרס בעיר טור על ידי קבוצה שפרשה מן "הפלג הצרפתי של אינטרנציונל העובדים" (SFIO) על מנת לגבש מפלגה שתהיה חברה בקומינטרן (מן הקבוצה ה"ימנית" של הפלג, בראשות לאון בלום, צמחה המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית). אחד מנכסיה של המפלגה החדשה היה העיתון ל'הומניטה שנוסד על ידי ז'אן ז'ורס ב-1904. הפלגה הונהגה תחת עיקרון הצנטרליזם הדמוקרטי (חופש בדיון, אחדות בפעולה"). בראש המפלגה ניצבו לודביק-אוסקר פרוסארד (Ludovic-Oscar Frossard) ומרסל קשין (Marcel Cachin) ובין מייסדיה נמנה גם הו צ'י מין, לימים מנהיג צפון וייטנאם.

המפלגה ידעה כבר מראשיתה סדרה של פיצולים ופילוגים על רקע חילוקי דעות סביב מגמתה העיקרית לההפך למפלגה בולשביקית, המקבלת את תכתיבי מוסקבה הן בעניינים מדיניים והן בתחום הארגון הפנימי. פרוסארד, מזכ"לה הראשון של המפלגה, עזב אותה כבר ב-1923. המזכ"ל שירש אותו, בוריס סוברין, סולק מהמפלגה כשנה לאחר מכן על רקע תמיכתו בטרוצקיזם. בבחירות הכלליות של 1924 זכתה המפלגה ב-9.8% מהקולות וב-26 מושבים בהאספה הלאומית, הרבה פחות מן המפלגה הסוציאליסטית. אולם קו פעולתה של המפלגה התמקד לא בשדה הפוליטי אלא בתחום האיגוד המקצועי בארגון שביתות. במטרה לעצור את הפילוגים במפלגה נבחר איש איגוד הרכבות פייר סמארד (Pierre Sémard), הוא ניסה לשתף פעולה בריתות עם מפלגות שמאל אחרות על מנת ליצור חזית כנגד הפאשיזם, אך הואשם במפלגתו-שלו ב"פרלמנטריזם". סמארד ובכירים אחרים במפלגה נעצרו בגין פעילותם נגד מלחמת הריף, בה נלחמה צרפת במרוקו, דבר שהחליש את המפלגה, שבבחירות 1928 הכניסה רק 11 נציגים לאסיפת הנהחרים.

ב-1928 השתלטו על המפלגה הסטליניסטים, שביקשו להתבדל מכל המפלגות הסוציאליסטיות בטענה שהן בורגניות ולטהר את מפלגתם מגורמית חתרניים. המשבר הכלכלי העולמי של 1929 שהשפיע על צרפת החל מ-1931 תרם לתחושת כישלון הכלכלה הליברלית והביא לעליית כוחן של מפלגות אנטי-ליברליות ובכללן המפלגה הקומוניסטית. למפלגה הצטרפו באותה תקופה אמנים ואינטלקטואלים כאנדרה ברטון, פול אלוארד ולואי אראגון. אחד מתועמלני המפלגה החשובים של התקופה היה הסופר אנדרה ז'יד שלחם במסגרתה נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם. על אף מרכזיותה בחשיבה החוץ-פרלמנטרית, ירדה התמיכה במפלגה בבחירות 1932 והיא זכתה רק ל-10 מושבים באספה הלאומית עם 8% מהקולות.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ועליית כוחם של פשיסטים בצרפת התגבשה החל מ-1934 חזית עממית של מפלגות השמאל שאחד ממקדמיה ומקימיה היה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית מוריס תורז. בבחירות 1936 זכתה החזית ברוב והמפלגה הקומוניסטית זכתה ב-15.3% מקולות הבוחרים ו-72 מושבים. עם זאת המפלגה לא נכנסה לקואליציה אלא תמכה במנהיג המפלגה הסוציאליסטית, לאון בלום, מחוץ לממשלה. בעוד ממשלת בלום נקטה במדיניות נייטרלית במלחמת האזרחים בספרד, תמכה המפלגה הקומוניסטית בגלוי בכוחות הרפובליקה הספרדית השנייה ואנשיה היו חלק מרכזי מן הבריגדות הבינלאומיות שלחמו על אדמת ספרד. באותה עת הייתה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שאימצה סממנים פטריוטיים צרפתיים, המפלגה הקומוניסטית החוקית היחידה במערב אירופה. בספטמבר 1938 היו 72 נציגיה באספה הלאומית (ושלושה נוספים) היחידים שהצביעו נגד אישרור החלטות ועידת מינכן שנחתמו בין היטלר, מוסוליני, צ'מברליין וראש ממשלת צרפת, דאלאדיה.

בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב לאי-התקפה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות בספטמבר 1939 גרמה לפרישת חמישית מאנשי המפלגה. למרות נטייה ראשונית להגנת המולדת והתגייסות נגד גרמניה, נענתה המפלגה לתכתיב ממוסקבה שקרא למלחמה "אימפריאליסטית" ודרש תמיכה בחתירה לשלום עם היטלר. המפלגה החלה להפיץ תעמולה פציפיסטית בקרב החיילים. ראש המפלגה, מוריס תורז, ערק מהצבא ונמלט למוסקבה. בתגובה, פירקה ממשלת צרפת את כל המסגרות הקומוניסטיות, הישוותה את התעמולה הקומוניסטית לתעמולה נאצית והצהירה שהעונש על הפצתה יהיה עונש מוות. לאחר כיבוש צרפת על ידי הנאצים פנתה המפלגה לשלטון והצהירה שתשמור על נייטרליות. אולם נציגו של היטלר בצרפת אוטו אבץ ומשטר וישי אסרו על פעילותה.

עם פרוץ מבצע ברברוסה (הפלישה הנאצית לברית המועצות) ביוני 1941 בטל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב וסטלין הורה למפלגות הקומוניסטיות לפעול בכל דרך נגד הפשיסטים. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית הפכה לציר מרכזי של תנועת הרזיסטאנס ואנשיה ארגנו פעולות כגון התנקשויות פוליטיות מאורגנות ומתוכננות באופן שיטתי נגד בכירים במשטר וישי. בתגובה הוצאו להורג ב-22 באוקטובר 1941, 22 פעילים קומוניסטים, בהם גי מוקט (Guy Môquet) בן ה-17, שהפך לסמל המאבק בנאצים ולסמל קומוניסטי. בברכתו של סטלין קיימה המפלגה מגעים עם שארל דה גול, מנהיג צרפת החופשית שגלה בלונדון וממאי 1943 השתתפה במועצה הלאומית להתנגדות (Conseil national de la Résistance - CNR) בהנהגת ז'אן מולן, ארגון הגג של תנועות ההתנגדות לנאצים על אדמת צרפת. המפגלה הקומוניסטית הפכה לגוף המאוחד היעיל ורב ההשפעה ביותר במסגרת המועצה, באמצעות שילוב פעולה עצמאית של תאים מקומיים, בפרט חברי מאקי, עם הכוונה מרכזית. עם נסיגת הנאצים ב-1944 ניסו פלגים מהפכניים בפלגה לפעול למען חילול מהפכה קומוניסטית, אולם הפלג המרכזי החזק תמך בהמשך שיתוף פעולה עם בעלות הברית ובבלימת המהפכנות. באותה תקופה הצטרף למפלגה הצייר פאבלו פיקאסו.

בתקופת ממשלת השחרור והרפובליקה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלחמת העולם השנייה יצאה המפלגה ככוח ההתנגדות הגדול והמאורגן ביותר לנאציזם. עם שחרור צרפת הצטרפה המפלגה, יחד עם כל ארגוני הרזיסטאנס, לממשלה הזמנית בראשותו של דה גול, זכתה לפופולריות חסרת תקדים והייתה אחד מהכוחות הפוליטיים המשמעותיים. בבחירות לאסיפה הלאומית המכוננת החד-ביתית הזמנית באוקטובר 1945 הייתה המפלגה הגדולה ביותר עם 26% מהמצביעים וזכתה ב-159 מושבים. בסוף שנת 1945 עמד מספר חבריה על כחצי מיליון. בבחירות הראשונות בהרפובליקה הרביעית, שנערכו בנובמבר 1946 זכתה המפלגה לתוצאה הטובה ביותר שלה בהיסטוריה, 28.3% מהמצביעים ו-182 מושבים. המפלגה הייתה חברה בברית משולשת עם המפלגה הסוציאליסטית ועם התנועה הרפובליקנית העממית ועד מאי 1947 הייתה חברה בממשלה, כאשר מוריס תורז כיהן כסגן ראש ממשלת צרפת וחבריה החזיקו בתיקי הבריאות, העבודה, השיכון, השיקום והתעשייה. המפלגה הייתה שותפה להתוויית מדיניות שכללה ייסוד מערכת של מדינת רווחה יחד עם הלאמה של מוסדות פיננסיים (בהם בנק קרדי ליונה, בנק סוסייטה ז'נרל וחברות ביטוח), תשתיות ותעשייה (בהם חברת החשמל ומפעל רנו). בשנת 1947 חוקק חוק שכר מינימום והובטחה עוצמתם ועצמאותם של האיגודים המקצועיים. כוחה של המפלגה ומרכזיותה בשיח הפוליטי והחברתי באותה עת היו כה גדולים עד שתת-מזכיר המדינה של ארצות הברית, דין אצ'יסון, סבר שקיימת סכנה מיידית להשתלטות קומוניסטית על צרפת[2]. אולם, המפלגה סירבה להצביע בעד מימון המעורבות הצרפתית במלחמת הודו-סין הראשונה, התקוממה נגד הפעלת האלימות בדיכוי התקוממות עממית נגד השלטון הצרפתי במדגסקר ותמכה בשביתות בקנה מידה גדול במפעלי רנו. בנוסף, ממשל ארצות הברית התנה את מימוש תוכנית מרשל לסיוע לשיקום המדינה בהדחת המפלגה מהממשלה (בצרפת ובאיטליה). לפיכך, פיטר ראש הממשלה פול רמדייה את שרי המפלגה ממשלתו במאי 1947. תגובת המפלגה לגירוש הייתה סדרת שביתות שכללו גם שיבושים וחבלות מכוונות בתעשייה ובתחבורה.

עם הגירוש מהממשלה בטלה מחויבות המפלגה לאחריות ציבורית והיא החלה לפעות באופן רדיקלי בקרב מעמד הפועלים. גם ההוראות מוסקבה הובילו לאימוץ קו תוקפני ורדיקלי יותר. בוועידת הקומינפורם הראשונה גינה אנדריי ז'דאנוב בשם סטלין את ניסיונה של המפלגה להגיע לברית עם הבורגנות והצביע על כשלונה כלקח. לבחירות 1951 רצה המפלגה, עקב מחלתו של תורז, תחת הנהגתו של ז'אק דוקלוז (Jacques Duclos) וזכתה ב-26.3% מקולות המצביעים ול-103 מושבים. שנה לאחר מכן נערכו במפלגה "טיהורים" שנועדו לסלק בכירים שסטו מהקו הסטאליניסטי הנוקשה, בהם אחד מבכיריה, אנדרה מארטי. המפלגה המשיכה לדבוק בקו סטליניסטי גם לאחר מותו של מנהיג ברית המועצות והצליחה לשמור על כוחה באופן יחסי. בבחירות שנערכו בינואר 1956 זכתה ב-25.4% מהקולות וב-150 מושבים ובנובמבר אותה שנה תמכה בדיכוי המרד ההונגרי. נושא התמיכה הפומבית בחזית הלאומית לשחרור אלג'יריה היה שנוי במחלוקת במפלגה כאשר מנושאי הדגל בעניין זה היה אחד מהמכובדים בחבריה, הפילוסוף והסופר ז'אן פול סארטר.

מייסוד הרפובלקה החמישית ועד התמוטטות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדק רושה (באמצע) בראש המשלחת הצרפתית לקונגרס המפלגות הקומוניסטיות בברלין, 1963

המפלגה הקומוניסטית, שהתנגדה לגוליזם, הייתה האופוזיציה העיקרית לחזרתו של דה גול לשטון ולכינון הרפובליקה הצרפתית החמישית ב-1958. בבחירות הראשונות שנערכו ברפובליקה החמישית, בנובמבר 1958, חוותה המפלגה מפלה כאשר זכתה רק ב-18.9% מקולות המצביעים וב-10 מושבים בלבד, עקב שינוי שיטת הבחירות שהקשתה במיוחד על מפלגות מבודדות. בראשית שנות ה-60 סחף את חברי המפלגה גל מאואיסטי, החברים שהושעו מהמפלגה עקב כך הקימו ב-1963 מפלגה מאואיסטית קטנה. בבחירות 1962, עקב נסיגה מהסטליניזם לאחר חשיפת פשעיו ועקב שינוי סדר היום לסדר יום כלכלי-חברתי, התאוששה המפלגה וזכתה ב-21.8% מהקולות וב-41 מושבים. כמה חודשים לפני מותו ביולי 1964 העברי תורז את שרביט הנהגת המפלגה לולדק רושה (Waldeck Rochet). רושה ביקש לערוך רפורמה במפלגה ולקדם בריתות עם מפלגות שמאל אחרות. בבחירות לנשיאות של 1965 לא הריצה המפלגה מועמד מטעמה ותמכה במועמד השמאל פרנסואה מיטראן. בבחירות 1967 זכתה המפלגה ב-22.5% מהקולות ו-73 מושבים. המפלגה התרחקה בזהירות ממוסקבה. בעת האביב של פראג, למשל, הצהירה שרק הידברות ופשרה יובילו לפתרון הסכסוך והביעה השתאות ואכזבה מהפלישה הסובייטית - אך סירבה לגנותה בפומבי.

במאי 1968 פרצה שורת הפגנות סטודנטים ברחבי צרפת. למרות תמיכה ראשונית בשביתה הכללית, הפנתה המפלגה הקומוניסטית עורף להתארגנות הסטודנטים שאורגנה על ידי טרוצקיסטים, מאואיסטים ואנרכיסטים כמו גם תנועות חברתיות בלתי-מפלגתיות כתומכי איכות הסביבה, תומכי זכויות הומואים, פמיניסטיות וכדומה וכינו אותה "מהפכת דמה". לחוסר תמיכת המפלגה בהתקוממות העממית השמאלית היה מחיר כבד בבחירות שנערכו מיד לאחר שוך המהומות. המפלגה איבדה מחצית ממושביה עם 20% מקולות הבוחרים ושוב מבודדת ללא ברית פוליטית, ירדה ל-43 מושבים. בבחירות לנשיאות ב-1969 הריצה המפלגה את דוקלוז כמועמד, שהגיע למקום השלישי עם 21.3% מקולות הבוחרים וגבר על מועמדי השמאל האחרים.

משנת 1970 לערך שלט במפלגה ז'ורז' מרשה (Georges Marchais), שקיבל לידיו רשמית את ההנהגה שנתיים מאוחר יותר. מרשה כרת ברית עם המפלגה הסוציאליסטית החדשה של מיטראן וחתם על הסכם תקדימי (Common Programme), במסגרתו התחייבה המפלגה לאמץ עקרונות חרויות הפרט ולפעול בצוותא עם הסוציאליסטים לקידום רפורמות חברתיות וכלכליות. בניגוד לציפיות לא חיזקה הברית את כוחה של המפלגה (בבחירות 1973 היא זכתה ל-21.4% מהקולות ול-73 מושבים), אך חיזקה את מיטראן שהפך לאלטרנטיבה שמאלית עם 19.2% מקולות הבוחרים. פרסום ספרו של אלכסנדר סולז'ניצין, "ארכיפלג גולאג" ב-1973 עורר שנאה לקומוניזם והאיץ את תהליכי הנסיגה של המפלגה מן הרטוריקה הקומוניסטית של "הדיקטטורה של הפרולטריון" בפרסומיה הרשמיים, בהצהרות בעל פה ובמאמרי המערכת של ל'הומניטה. זאת בניגוד להנחיות מברית המועצות ותוך חבירה למגמת האירו-קומוניזם. בבחירות לנשיאות 1974 תמכה המפלגה במועמדותו של מיטראן, על אף שנחשב על ידי ברית המועצות כאנטי-קומוניסט וכמי שמחבל בסיכויי המפלגה בקרב קהל הבוחרים הטבעי שלה[3]. ב-1976, לראשונה מאז 1936 זכו הסוציאליסטים (26.6%) ביותר קולות מהקומוניסטים (22.8%) בבחירות מוניציפליות. התחזקות המפלגה הסוציאליסטית תחת מיטראן על חשבון הקומוניסטים, הובילה לביטול הברית בין שתי המפלגות, שמיטראן סבר שאיננה נחוצה לו עוד. בבחירות 1978, לראשונה מאז 1936, גברה המפלגה הסוציאליסטית עם 22.6% מהקולות על המפלגה הקומוניסטית (עם 20.6%) והייתה למפלגה הגדולה ביותר בגוש השמאל. על אף המגמה להתרחק מברית המועצות ולגבש סדר יום דמוקרטי יותר, תמכה המפלגה ב-1979 בפלישה הסובייטית לאפגניסטן. בבחירות לנשיאות של 1981 רץ מרשה כמועמד הקומוניסטי ותקף את מיטראן בקולניות על היותו אופורטוניסט ושמאל מזויף. מרשה הגיע רביעי בסיבוב הראשון עם 15.4% בלבד מהקולות ונאלץ לתמוך במיטראן בסיבוב השני בו זכה מיטראן ברוב דחוק (51.8%) על מועמד הימין ואלרי ז'יסקר ד'אסטן. בבחירות לבית הנבחרים שנערכו מיד לאחר מכן, ביוני 1981, התרסקה המפלגה הקומוניסטית עם 16.2% מהקולות ו-44 מושבים, הרחק מ-285 המושבים של הסוציאליסטים. הקומוניסטים נכנסו לממשלה החדשה, לראשונה מאז 1947, וקיבלו את תיקי התחבורה, הבריאות, הפיתוח המקצועי והמגזר הציבורי.

בשנות ה-80 התדרדרה המפלגה בכל החזיתות, הן בבחירות המוניציפליות והן בבחירות לפרלמנט האירופי בהן זכתה ב-1984 ב-11.2% מהקולות, כמעט אותו מספר לו זכתה המפלגה הלאומנית הקיצונית החזית הלאומית. ביולי 1984 נכנס לורן פביוס לתפקיד ראש הממשלה והמפלגה הקומוניסטית פרשה ממנה. בבחירות 1986 זכתה המפלגה רק ל-9.8% מהקולות והגיעה לשפל של 35 מושבים, אך מרשה סירב לפנו את מקומו או לשנות את הקו המפלגתי הנאמן למוסקבה. בבחירות עד סוף שנות השמונים נאבקה המפלגה בחוסר הצלחה מול תנועות שמאל חדש שכירסמו בבסיס התמיכה שלה עד המשבר הבלתי-נמנע שחל עם נפילת ברית המועצות ב-1991. ב-1994 התפטר מרשה מתפקידו כיו"ר המפלגה.

מהתמוטטות ברית המועצות ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יו"ר המפלגה החדש, רובר הו (Robert Hue), פרסם ספר פרוגרמטי בשם Communisme : la mutation ("קומוניזם: השינוי") בו תקף את ברית המועצות על רדיפותיה את האינדיבידואליזם והדמוקרטיה והפניית העורף שלה לזכויות האדם[4]. תחת הנהגתו עברה המפלגה תהליך שנקרא בעקבות ספרו "המוטציה" (la mutation) או השינוי. השינוי כלל ארגון מחדש של המפלגה, נסיגה מן המרקסיזם-לניניזם ושיתוף חברי המפלגה בדיון פתוח בעתידה. זאת בצד ניסיון להחייאת מיזמים בתחומים מוניציפליים ובצחום איגוד העובדים שהיו בלעי זיקה למפלגה וחידוש הברית שלה עם מפלגות השמאל הלא-קומוניסטי. בבחירות 1997 זכתה המפלגה ב-9.9% מהקולות ו-35 מושבים ושבה לקואליציה בראשות ליונל ז'וספן. בין 1997 ל-2002 החזיקו שרי המפלגה בתיקי התחבורה, הנוער והספורט, התיירות ותת-שר למורשת ותרבות. אולם התדרדרות המפלגה לא נעצרה. בבחירות 2002 היא הגיעה לשפל של 4.8% מהקולות ו-21 מושבים בלבד, כאשר הו עצמו מאבד את מושבו באזור הבחירה שלו. הנהגת המפלגה עברה לידיה של מארי-ז'ורז' בופה (Marie-George Buffet), שרת הנוער והספורט לשעבר, האשה הראשונה שכיהנה כראש מפלגה קומוניסטית בצרפת.

בופה אימצה קו של הפרדות מן הברית עם המפלגה הסוציאליסטית ופיתוח זהות מובחנת, תוך הובלה והשתתפות ביוזמות חברתיות, אנטי-קפיטליסטיות ויוזמות אנטי-גלובליזציה. בפרט הובילה המפלגה את ההתנגדות למדיניות הליברלית של האיחוד האירופי ואת הגוש האירוסקפטי השמאלי. עמדה שזיכתה את המפלגה בפופולריות בחוגים מסוימים. ב-2005 גינתה בופה בחריפות את תגובתה האלימה וההיסטרית של ממשלת דומיניק דה וילפן למהומות אוקטובר-נובמבר ואת המדיניות המפלה נגד מהגרים שהובילה למהומות. בפרט יצאה נגד שר הפנים ניקולא סרקוזי, שהיה סמן ימני ביחס למהומות וכינה את בני הנוער המתפרעים "חלאות" (racaille). על אף העידוד ששאבה בופה מן הציבור הכללי, נקלעה המפלגה למשבר פנימי בין מרקסיסטים "מסורתיים" שעדיין היוו בה כוח חשוב לבין גורמים רדיקליים שביקשו לראות חזית שמאל מאוחדת וגדולה, משמאל למפלגה הסוציאליסטית, שהמפלגה הקומוניסטית ההיסטורית תהפוך לחלק ממנה. בבחירות 2007 התרסקה המפלגה עם 4.3% בלבד מהבוחרים ו-15 מושבים. על מנת לשרוד חברה המפלגה לירוקים ולרסיסי מפלגות שמאל רדיקליות ליצירת גוש השמאל הדמוקרטי והרפובליקאי (Gauche démocrate et républicaine, GDR). עם זאת המשיכה המפלגה לשמר את כוחה ואף להגדילו במעט בבחירות המוניציפליות. בבחירות 2009 לפרלמנט האירופי רצה המפלגה כחלק מגוף חדש, חזית השמאל (Front de gauche) לצד מפלגת השמאל של ז'אן לוק מלנשון. בכל הבחירות מאז, כולל הבחירות הפרלמנטריות של 2012 התמודדה המפלגה כחלק מגוף זה, שזכה לתמיכה 6.9% מהמצביעים ול-10 מושבים, 7 מתוכם לקומוניסטים. קר ב-2013 הוסר סמל הפטיש והמגל מכרטיסי החבר של חברי המפלגה[5].

Fête de l'Humanité[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבמה המרכזית, 2006

אחד מהאירועים הנחשבים המשלבים אמנות, מוזיקה ומאחה פוליטית הוא "פסטיבל האנושות" (או "פסטיבל [העתון] ל'הומניטה", Fête de l'Humanité) שאורגן לראשונה על ידי המפלגה ב-1930 לטובת גיוס כספים לבטאונה, ל'הומניטה. מאז 1960 מתקיים הפסטיבל כל שנה בהשתתפות טובי האמנים ותוך הפגנת עמדות פוליטיות כגון תמיכה במהגרים ופליטים, גינוי דרום אפריקה, פעילות נגד הגלובליזציה, תמיכה בפלסטינים ועוד. על אף שהפסטיבל מזוהה באופן מוחלט וחד משמעי עם המפלגה הקומוניסטית, הוא מושך קהלים רחבים, רובם צעירים המזוהים עם השמאל הרדיקלי, אך חלקם חובבי מוזיקה ופסטיבלים שאינם מזדהים בכרח עם כל המסרים הפוליטיים[6].


הנהגה לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגים בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריית הישגי המפלגה באחוזים מקולות הבוחרים בבחירות לפרלמנט ולנשיאות בין 1945 ל-2007

בחירות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת בחירות מועמד סיבוב ראשון
# מכלל הקולות  % מכלל הקולות
1969 ז'אק דוקלוז 4,808,285 21.27
1981 ז'ורז' מרשה 4,456,922 15.35 (#4)
1988 אנדרה לז'ואני 2,056,261 6.76 (#5)
1995 רובר הו 2,638,936 8.66 (#5)
2002 רובר הו 960,480 3.37 (#11)
2007 מארי-ז'ורז' בופה 707,268 1.93 (#7)
2012 ז'אן לוק מלנשון
כנציג חזית השמאל
3,985,089 11.10 (#4)

בחירות פרלמנטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה הלאומית
שנת בחירות # הקולות  % הקולות # מושבים  % מושבים מספר מושבים כולל
1924 885,993 9.82% 26 4.48% 581
1928 1,066,099 11.26% 11 1.82% 604
1932 796,630 8.32% 10 1.65% 607
1936 1,502,404 15.26% 72 11.80% 610
1945 5,024,174 26.23% 159 27.13% 586
יוני 1946
הממשלה הזמנית
5,145,325 25.98% 153 26.11% 586
נובמבר 1946
הרפובליקה הרביעית
5,430,593 28.26% 182 29.03% 627
1951 4,939,380 26.27% 103 16.48% 625
1956 5,514,403 23.56% 150 25.21% 595
1958
הרפובליקה החמישית
3,882,204 18.90% 10 1.83% 546
1962 4,003,553 20.84% 41 8.82% 465
1967 5,039,032 22.51% 73 14.99% 487
1968 4,434,832 20.02% 34 6.98% 487
1973 5,085,108 21.39% 73 14.96% 488
1978 5,870,402 20.55% 86 17.62% 488
1981 4,065,540 16.17% 44 8.96% 491
1986 2,739,225 9.78% 35 6.65% 573
1988 2,765,761 11.32% 27 4.70% 575
1993 2,331,339 9.30% 24 4.16% 577
1997 2,523,405 9.92% 35 6.07% 577
2002 1,216,178 4.82% 21 3.64% 577
2007 1,115,663 4.29% 15 2.60% 577
2012 1,792,923 6.91% 10 (לחזית, 7 ל-PCF) 1.73% 577
2017 833,320 2.70% 10 1.73% 577
הפרלמנט האירופי
שנת בחירות # הקולות  % הקולות # מושבים
1979 4,153,710 20.52% 19
1984 2,261,312 11.21% 10
1989 1,401,171 7.72% 7
1994 1,342,222 6.89% 7
1999 1,196,310 6.78% 6
2004 1,009,976 5.88% 2
2009 1,115,021 6.48% בחזית השמאל 5 (לחזית, 3 ל-PCF)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]