ארתור הולמס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארתור הולמס
Arthur Holmes
Arthurholmesin1912.jpg
ארתור הולמס ב-1912
לידה 14 בינואר 1890
גייטסהד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בספטמבר 1965 (בגיל 75)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי גאולוגיה
ארצות מגורים בריטניה
מקום לימודים אימפריאל קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת דרהאם עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והנצחה
תרומות עיקריות

• מדידת גיל כדור הארץ באמצעות טכניקות רדיואקטיביות

• חקר ההשלכות המכניות והתרמיות של זרמי הערבול - הסבר לנדידת היבשות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ארתור הולמס (14 בינואר 1890 - 20 בספטמבר 1965), FRS, היה גאולוג בריטי שבזכות תרומתו למדע זה, יש שסברו כי הוא ראוי לכינוי "האיש שמדד את גילו של כדור הארץ".[1] בשנות ה-20, התמחה בהתפרקות רדיואקטיבית ועמד בחזית המאמצים למדידת גיל כדור הארץ באמצעות טכניקות רדיומטריות. היה מדען כדור הארץ הראשון שהבין את ההשלכות המכניות והתרמיות של זרמי הערבול, דבר שהוביל בסופו של דבר לקבלת תאוריית נדידת היבשות המוסברת באמצעות טקטוניקת הלוחות.[2][3]

חינוכו ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולמס נולד ב-1890 למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך באנגליה. אביו היה נגר ואמו עבדה כזבנית בחנות.[4] בהיותו כבן 17, החל ללמוד ב"מכללה המלכותית למדע" בלונדון, לאחר שעמד בבחינות לקבלת מלגה לאומית של 30 שילינג לשבוע (1.5 פאונד) במשך שנת הלימודים. הולמס סיים את לימודיו ב-1910 עם מוניטין של תלמיד מבריק אך עם נטל של חובות והתקבל למשרת גאולוג במוזמביק בשכר של 35 פאונד לחודש. התקף חמור של הקדחת השחורה עיכב את שובו לאי הבריטי והוא נדבק אף במלריה, דבר שמנע ממנו להצטרף לצבא במלחמת העולם ה-1. השיפור במצבו הכלכלי איפשר להולמס להצטרף לסגל המכללה האימפריאלית, לקבל תואר דוקטור ב-1917 ולהשאר בה עד 1920.[5] בהמשך הועסק בבורמה על ידי חברת נפט, וב-1924 חזר לבריטניה ומונה לפרופסור לגאולוגיה באוניברסיטת דרהם.

גיל כדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה הפנימי של כדור הארץ

בעת לימודיו של הולמס, כבר פיתח האמריקאי, ברטראם בולטווד, טכניקה לתיארוך דגימות של סלעים על פי יחסי האיזוטופים של עופרת ואורניום שהם מכילים. מאחר שההתפרקות הרדיואקטיבית של אורניום, יוצרת בסופו של דבר עופרת, במהלך לוח זמנים אופייני, מדידת היחסים האלה עשויה לגלות את גיל הסלעים.

בעבודת הגמר שלו בשנת לימודיו האחרונה (1910), השתמש הולמס בטכניקה זו לתיארוך סלעים מהעידן הדבוני מנורווגיה והגיע למספר 370 מיליון שנה.[6] גילו של גוש סלע זה שודאי לא היה העתיק ביותר בקרום כדור הארץ, חרג בהרבה מסקאלת הזמנים של מערכת השמש על פי תאוריית קירור כדור הארץ. על פי התאוריה, אשר הוצעה על ידי לורד קלווין ב-1864, ללא אור שמש, לא יכול להיות הסבר מניח את הדעת להמצאות משקעים בפני השטח של כדור הארץ. החום משתחרר מהשמש רק כתוצאה מקריסתה הגרביטציונית ולכן גיל השמש אינו גדול מ-20 מיליון שנה. ב-1913 פרסם ארתור הולמס את חישוביו בספרו גיל כדור הארץ, בו העריך את גילם הסלעים העתיקים ביותר מהעידן הארכאיקוני כבני 1.6 מיליארד שנה.[7] עם זאת הוא נמנע מלבצע הערכה לגילו של כדור הארץ עצמו. עבר זמן רב עד שחושב הגיל בדייקנות, שכן אף על פי שעקרונות הטכניקה הרדיומטרית של האיזוטופים היו ידועים כבר ב-1910, נדרשו עוד כמה עשורים כדי לפתח את הטכנולוגיה הדרושה לעריכת המדידות בדייקנות הנדרשת. קידום המחקר על ידי הולמס בעשורים הבאים, זיכה אותו בכינוי "אבי הגיאוכרונולוגיה המודרנית".[8] עד 1927, הצליח הולמס לשפר את הערכת גיל כדור הארץ לכ-3 מיליארד שנה.[9] עד שנות ה-40 הספיק לבסס את הטכניקה הרדיואקטיבית, למדידת גילם של סלעים, ולפי חישוביו היה גיל כדור הארץ עצמו 100 ± 4,500 מיליון שנה (כ-4.5 מיליארד שנה בקירוב של 100 ± מיליון שנה).[10] הוא התבסס על מדידות איזוטופי אורניום שערך אלפרד נויר.[11] הערך שקיבל הולמס קרוב לערך הנוכחי המקובל: 0.05 ± 4.54 מיליארד שנה ( 109 × 4.54 שנים ± 1%).[12]

הסברו של הולמס לנדידת יבשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נדידת יבשות
אנימציה של נדידת היבשות מיבשת על אחת ועד למבנה המוכר כיום

התעניינותו של הולמס בנדידת יבשות התעוררה הודות לאחד מעמיתיו במכללה האימפריאלית, ג'ון אוואנס, שקרא גרמנית ונעשה אחד מהחסידים המוקדמים לרעיונותיו של וגנר (לימים כתב את ההקדמה למהדורה האנגלית לספרו של וגנר). הולמס אמנם החל את דרכו כתומך השערת ההתכווצות, אך כיוון שהבין את הרדיואקטיביות ואת הפוטנציאל הגלום בה ליצירת חום בקרום כדור הארץ, הוא שינה את דעתו כעבור זמן קצר. את ההשראה לרעיון שמעבר חום קשור להיווצרות הרים ולנדידת היבשות קיבל בזמן שנושא זה נדון בנאום הנשיאותי של איי. גיי. בול בפני האגודה הגאולוגית (GA) בלונדון ב-1927. בדצמבר באותה שנה, הגיש הולמס לחברה הגאולוגית של אדינבורו, מאמר שאימץ רעיונות אלה. הוא טען אמנם כי היבשות אכן צפו על גבי חומר צפוף יותר, כפי שטען וגנר, אך הן לא נעו דרך הסימה. לשיטתו, החומר הצפוף הזה נע אט אט, בכוח זרמים שנוצרו על ידי החום במעטפת כדור הארץ (זרמי הערבול) ובקעו מסדקים בכמה מקומות, דוגמת הרכס המרכז-אטלנטי - רכס מרכז אוקייני, תת-ימי ברובו, המשתרע באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס הקרח הצפוני. כוח זה הרחיק זו מזו את היבשות בשני צידי הסדק וגרם להתנגשותן בחלקים אחרים של כדור הארץ. מלבד החימום הרדיואקטיבי, המרכיב החשוב ביותר במודל של הולמס היה זמן: סלע מוצק המחומם מלמטה יכול להימתח ולזרום כעין דבשה סמיכה מאוד אך רק לאט מאוד. הדבר תואם את הערכתו הכמותית לגילו העצום (יחסית להערכות קודמות) של כדור הארץ.

ב-1930 פיתח הולמס את הסברו לנדידת היבשות בפירוט ותיאר איך זרמי חום שפועלים בתוך כדור הארץ כתוצאה מהחום שנוצר על ידי התפרקות רדיואקטיבית, גרמו להיפרדותה של פנגיאה, בתחילה ל-2 מסות אדמה גדולות, גונדוואנאלנד בחצי הכדור הדרומי ולאוראסיה בצפוני, שאף הן נקרעו לחלקים ויצרו את תבנית היבשות והאיים הנוכחית בפני כדור הארץ. רעיונותיו של הולמס פורסמו בפרוטוקולים של החברה הגאולוגית של גלזגו וכללו הערכה התואמת את המדידות העכשוויות שעל פיהן זרמי החום מניעים את היבשות בשיעור של 5 ס"מ לשנה בקירוב - די כדי ליצור את האגן האטלנטי מסדק בקרום במשך זמן של 100 מיליון שנה בקירוב.

ב-1944 הציג הולמס בפרק האחרון של ספר הלימוד הנפוץ שחיבר, עקרונות הגאולוגיה הפיזיקלית,[10] את המודל שלו לנדידה הכולל גם את התפשטות קרקעית הים.[13][14] הוא הציג בבירור את הטיעון שלו אך הצביע ביושר על הפגמים באופן הצגת הדברים של וגנר:[10]

וגנר אירגן אוסף מרשים של עובדות ודעות. כמה מן הראיות שלו היו משכנעות בלא ספק, אבל חלק גדול כל כך מדברי התימוכין שלו התבססו על ספוקלציה ועל טיעונים מיוחדים, ולפיכך עורר סערה של ביקורת עוינת. יתר על כן, רוב הגאולוגים לא ששו להודות באפשרות של נדידת היבשות, מפני שלשום תהליך טבעי מוכר לא הייתה כמדומה אפילו הזדמנות קלושה לגרום לכך...
ואף על פי כן, הדבר החשוב באמת אינו להפריך דעות מסוימות של וגנר, אלא להחליט על פי הראיות הרלוונטיות אם נדידת היבשות היא סוג אמיתי של תנועת האדמה.

ובסיום הפרק על נדידת היבשות, לאחר שטען כי הולכת חום היא הכוח המניע את התהליך, כתב הולמס:[10]

ואולם יש להכיר בבירור כי רעיונות ספקולטיביים טהורים מסוג זה, שהומצאו במיוחד כדי להלום את הדרישות, אין להם ערך מדעי עד שלא יקבלו תמיכה מראיות בלתי תלויות

דברים אלו היו הד למילים אותם שם ארתור קונאן דויל בפיו של גיבורו הספרותי בעל השם הזהה בשערורייה בבוהמיה:

טעות חמורה היא ליצור תאוריה לפני שיש בידיך נתונים. אתה מתחיל, שלא בחוכמה, לעקם עובדות כדי שיהלמו תיאוריות, במקום ליצור תיאוריות שיהלמו את העובדות.

ואכן, רק בשנות ה-50 וה-60 עם קבלת ראיות מדעיות כגון גילוי דפוסים מגנטיים חריגים בקרקעית האוקיינוסים. פיתוח המודל של אזור ודאטי-בניוף - רצף של מוקדים סייסמיים והתגלות "הבקע העולמי הגדול" (1953), ניתן היה לאמת את רעיון נדידת היבשות. עבודתם של הס ודיץ בתחילת שנות ה-60 הסבירה את התצפיות השונות והיוותה בסיס לתאוריית טקטוניקת הלוחות.

שנותיו המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותה של אשתו הראשונה ב-1938, נשא הולמס לאישה את דוריס רנולדס. ב-1942, עבר לאוניברסיטת אדינבורו ושימש כפרופסור לגאולוגיה עד פרישתו ב-1956. לאחר מותו ב-1965, ערכה והוציאה רעייתו, דוריס רנולדס, מהדורה שלישית לספרו עקרונות הגאולוגיה הפיזיקלית.[15]

פרסים והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון גריביןהיסטוריה של המדע: 1543-2001, תרגום: דפנה לוי, ספרי עליית הגג - סדרת מדע ופילוסופיה, הוצאת ידיעות ספרים, 2010, פרק 12: הניצחון האחרון של המדע הקלאסי (ספר רביעי: התמונה הגדולה), עמ' 493-498, ISBN 978-965-511-499-7
  2. ^ Edmond A. Mathez, Earth: Inside and Out (American Museum of Natural History Book), New Press, 2001
  3. ^ Cherry L. E. Lewis, Holmes, Arthur (1890–1965), geologist and geophysicist, Oxford Dictionary of National Biography, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2004
  4. ^ Commemorative Plaques in Gateshead Borough
  5. ^ Lewis, Cherry L. E, Arthur Holmes: An Ingenious Geoscientist, University of Bristol, England, 2002
  6. ^ ארתור הולמס, "The Association of Lead with Uranium in Rock-Minerals, and Its Application to the Measurement of Geological Time", Proceedings of the Royal Society A: Mathematical, Physical and Engineering Sciences, 578, 85, 1901, עמ' 248-256
  7. ^ ארתור הולמס, גיל כדור הארץ, לונדון: האחים הארפר, 1913
  8. ^ האגודה הגאולוגית על שם ארתור הולמס, אוניברסיטת דרהם
  9. ^ G. Brent Dalrymple, Ancient Earth, Ancient Skies: The Age of Earth and Its Cosmic Surroundings, Stanford University Press, 2004, ISBN 978-080-474-933-6
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 ארתור הולמס, עקרונות הגאולוגיה הפיסיקלית, הוצאת תומאס נלסון ובניו, מהדורה 1.0, 1944, ISBN 0-17-448020-2
  11. ^ Reynolds, John H, Alfred Otto Carl Nier
  12. ^ Cherry Lewis, The dating game : one man's search for the age of the Earth, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2000
  13. ^ Wessel, P.; Müller, R. D., "Plate Tectonics", Treatise on Geophysics, Elsevier, 6, 2007, עמ' 49–98
  14. ^ Vine, F. J., "Spreading of the Ocean Floor: New Evidence", Science, 154, 1966, עמ' 1405–1415
  15. ^ "Doris Reynolds" באתר Undiscovered Scotland.