בית הכנסת הרמב"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת הרמב"ם
CairoMuskiMaimonidesOutside.jpg
חזית בית כנסת הרמב"ם בשנת 2006, לפני שיפוצו, ברובע היהודי בקהיר.
מידע על המבנה
סוג בית כנסת
עיר קהיר
מדינה מצריםמצרים  מצרים
קואורדינטות 30°03′04″N 31°15′45″E / 30.051°N 31.2626°E / 30.051; 31.2626 קואורדינטות: 30°03′04″N 31°15′45″E / 30.051°N 31.2626°E / 30.051; 31.2626 
(למפת קהיר רגילה)
Location map Cairo.png
 
בית הכנסת הרמב"ם
בית הכנסת הרמב"ם
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בית הכנסת הרמב"םערבית: كنيس ابن ميمون; ידוע גם כבית הכנסת רב משה) הוא בית כנסת היסטורי הנמצא בקהיר, מצרים. באתר זה היה קיים בית כנסת מאז המאה ה-10 לספירה, שנקרא על שמו של הרמב"ם, לאחר הגעתו למצרים בסביבות שנת 1168. ישנה אמונה שקברו המקורי של הרמב"ם נמצא בתוך המבנה. בחודש מרץ 2010, השלימה ממשלת מצרים את שיקומו של המבנה הנוכחי שנבנה בסוף המאה ה-19.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר היה קיים בית כנסת כשתי מאות לפני הגירתו של הרמב"ם למצרים לאחר גלותו מקורדובה שבספרד מידיהם של אל-מוואחידון. אלה כבשו את קורדובה בשנת 1148 ואיימו על הקהילה היהודית בבחירה בין המרת דתם לאסלאם, מוות או גירוש. משפחתו של הרמב"ם, כמו רוב היהודים האחרים, בחרו בגלות. לאחר ששהה 10 שנים בדרום ספרד, עברה המשפחה למרוקו ובסופו של דבר התיישבו בפוסטאט, מצרים בסביבות שנת 1168. במצרים זכה הרמב"ם להכרה רחבה מאד והפך לרופא-חצר של קאדי אל-פאדיל, וזיר גדול של צלאח א-דין. הרמב"ם למד ועבד בישיבה שהייתה מחוברת לבית הכנסת הקטן. בית הכנסת והישיבה נמצאים בחארת אל יהוד, הרובע היהודי של קהיר בתקופת ימי הביניים, וניתן להגיע אליהם ברגל בלבד. בזמנו של הרמב"ם, 97% מתושבי הרובע היו יהודים.

האמונה היא שלאחר מותו בפוסטאט ב-12 בדצמבר 1204, הוא נקבר לזמן קצר בבית הכנסת לפני שהועבר ונקבר בשנית בטבריה. על פי המסורת, עצמותיו הונחו למשך שבוע בחדר קטן בו הוא נהג ללמוד ולרפא אנשים. יש המאמינים כי עצמותיו מעולם לא עזבו את מצרים.

המאות ה-19 וה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים בית כנסת הרמב"ם, לפני שיפוצו בשנת 2010.

במאה ה-19 נבנה בית כנסת אחר במקום ונקרא על שמו של הרמב"ם.

מצבם של יהודי מצרים הפך מסוכן באמצע המאה ה-20. הלאומנות הערבית הגואה, יחד עם מתחים גוברים בין היהודים והערבים לאחר מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת סיני, השפיעו עמוקות על הקהילה היהודית והאוכלוסייה היהודית קטנה בסופו של דבר מ-80,000 לפחות מ-100.

לוח בבית הכנסת עם תמונת הרמב"ם.

עם היוותרם של כ-30 יהודים (רובם נשים מבוגרות) בלבד בקהיר, נסגר בית הכנסת וכמעט התמוטט בשל מים תת-קרקעיים ורעידות אדמה.[1] תקרת המבנה קרסה בשנת 1992 ופסולת הבניין נותרה על הרצפה. אזור העוני בו נמצא בית הכנסת נתמלא באשפה. ראש המועצה העליונה לעתיקות של מצריםזאהי חוואס, אמר שבית הכנסת היה בשימוש בפעם האחרונה בשנת 1960 ואז הושאר "להתפורר".[2] למרות שהוכרז כאתר עתיק בשנת 1986,[3] מצבו של בית הכנסת מימי הביניים המשיך להתדרדר עד לשנת 2005. ארון קודש עם דלת שבורה נמצא תחת פסולת-בניין בחצר הקטנה. על הארון נותר עדיין מגן דוד, כשהוא תלוי על בלימה.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש אוגוסט 2009, חשף ראש המועצה העליונה לעתיקות של מצרים, זאהי חוואס, את פרויקט השימור של בית הכנסת. הפרויקט נמשך 18 חודשים בעלות של 2 מיליון דולר ומומן על ידי ממשלת מצרים.[4] עבודות השיקום הסתיימו בשנת 2010. יחד עם קברו של הרמב"ם, בית הכנסת כולל שני אזורים לתפילה וטקסים, אחד מהם כלל עזרת נשים. בין אוצרות בית הכנסת יש ספר תורה שכביכול נכתב על ידי הרמב"ם עצמו.

המחלוקת סביב חנוכת המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התקרבות השלמת עבודות השיקום, הסכימו שלטונות מצרים שהקהילה היהודית הקטנה של קהיר תארגן טקס הקדשה ב-7 במרץ 2010, כאשר טקס החנוכה הרשמי תוכנן להיערך ב-14 במרץ.[5] טקס ההקדשה לווה באבטחה כבדה[6] ונסגר בפני התקשורת, אולם משתתפים אמרו שזה היה אירוע מרגש, במיוחד עבור משפחות יהודיות-מצריות שהוזמנו אליו, שרבות מהן חיות כיום באירופה.[7] כ-150 איש השתתפו, אף אחד מהם לא היה מצרי בעל תפקיד רשמי.

ב-14 במרץ 2010, בוטל טקס החנוכה הרשמי. זאהי חוואס הסביר כי הביטול נעשה בשל דיווחים בתקשורת על יהודים "רוקדים ושותים אלכוהול בבית הכנסת" במהלך טקס ההקדשה הרשמי ב-7 במרץ, שחוואס תיאר כ"התגרות ברגשותיהם של מאות מיליונים של מוסלמים במצרים וברחבי העולם". חוואס הוסיף לאחר מכן, כי ההחלטה לבטל את הטקס נעשתה "בזמן שבו אתרים מוסלמיים קדושים בפלסטין הכבושה עומדים בפני תקיפות על ידי כוחות הכיבוש הישראלים ומתנחלים".[8] מאוחר יותר הוא תיאר את ביטול הטקס כ"סטירת לחי חזקה בפניו של האויב הציוני".[9]

אגדות ומסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אגדה שסופרה על ידי סופר דברי הימים היהודי-מצרי של המאה ה-17, יוסף בן יצחק סמבארי (1640 לערך - 1703), האנשים שנשאו את גופתו של הרמב"ם לים כנרת לשם קבורה קבועה, השאירו בטעות את אחת מבהונות רגליו בבית הכנסת, שבאותו הזמן נקרא בית הכנסת של היהודים המערביים (תוניסאים). מאוחר יותר, לאחד מנושאי הגופה היה חלום, שבו איש חכם ממצרים הזכיר לו את אותה בוהן. הבוהן נמצאה לאחר מכן ונקברה בצד הגופה.[10]

בית הכנסת והישיבה שלידו נחשבו לפי המסורת כבעלי כוחות ריפוי נסיים.[11] עד לאיסור ממשלת מצרים על המנהג בשנת 1948, בית הכנסת שימש כמקום ריפוי על ידי הקהילה היהודית המקומית. האדם החולה הושאר לישון בחדר התת-קרקעי המיוחד, בתקוה שהסובל יחלום על הרמב"ם ויחלים.[12]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת הרמב"ם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Itamar Levin, Locked Doors: The Seizure of Jewish Property in Arab Countries, Greenwood Pub Group, August 2001, p. 151
  2. ^ Michael Slackman, Private Motive for Egypt’s Public Embrace of a Jewish Past, ניו יורק טיימס, 6 בספטמבר 2009.
  3. ^ Nevine El-Aref, Clearing the debris, שבועון אל אהראם, 27 באוגוסט - 2 בספטמבר 2009.
  4. ^ ג'קי חוגי, מבצע בקהיר: שיפוץ בית כנסת עתיק כולל טיוח של דיל עם ישראל, באתר nrg‏, 24 באוגוסט 2009
  5. ^ רועי נחמיאס, מצרים: נחנך בית הכנסת על שם הרמב"ם בקהיר, באתר ynet, 7 במרץ 2010
  6. ^ יצחק טסלר, היום ייחנך בקהיר בית כנסת הרמב"ם, באתר nrg‏, 7 במרץ 2010
  7. ^ 'Egypt nixes synagogue ceremony citing 'Israeli aggression, באתר עיתון הארץ באנגלית, 14 במרץ 2010.
  8. ^ ניר יהב, כתבנו לענייני ערבים‏, "תג מחיר" בקהיר: בוטל טקס חנוכת בית כנסת, באתר וואלה! NEWS‏, 14 במרץ 2010
  9. ^ Egypt antiquities chief: I gave the Zionist enemy a slap in the face, באתר עיתון הארץ באנגלית, 28 במרץ 2010.
  10. ^ Dov Noy, Dan Ben-Amos, Ellen Frankel, Arkhiyon ha-sipur ha-ʻamami be-Yiśraʼel, Folktales of the Jews: Tales from the Sephardic dispersion, The Jewish Publication Society, October 2006, p. 63
  11. ^ Ron Friedman, Egypt completes restoration of Maimonides shul, באתר ג'רוזלם פוסט, 5 במרץ 2010.
  12. ^ Sherwin B. Nuland, Maimonides, Oxford University Press, USA, October 2005, Epilogue, p. 186