הכיבוש הישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שינויים טריטוריאליים בעקבות מלחמת ששת הימים

לאחר התייצבות הקו הירוק, קו שביתת הנשק שנקבע בתום מלחמת העצמאות, כבשה ישראל פעמים אחדות שטחים שהיו בשליטת מדינת שכנות. בחלק מהמקרים הסתיים הכיבוש מסיבות שונות. בחלק מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שהתחוללה ביוני 1967, נמשכת שליטת ישראל עד היום, תוך התנגדות ניכרת בקרב הקהילה הבינלאומית.

במקור התייחס המונח לאזורים הבאים: רמת הגולן שנכבשה מסוריה, חצי האי סיני ורצועת עזה שנכבשו מידי מצרים, ושטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, שנכבשו מידי ירדן. יהודה ושומרון ורצועת עזה נועדו בהחלטת החלוקה של האו"ם להיכלל בשטח המדינה הערבית בארץ ישראל, אך עברו לשליטת מצרים וממלכת ירדן בעקבות מלחמת העצמאות, שליטה שלא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית.

כבר בדיוני ההנהגה הישראלית מיד לאחר תום מלחמת ששת הימים נעשה שימוש במונח "שטחים כבושים". כך למשל, בישיבת הממשלה ב-10 ביוני 1967, אמר ראש הממשלה לוי אשכול: "צריך להחליט מה עושים עם האזרחים הערבים שבשטחים הכבושים".[1] החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, לאחר מלחמת ששת הימים, קראה ל"נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון".[2]

מעמד השטחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מנדט חבר הלאומים לארץ ישראל משנת 1922, שקיבל תוקף במגילת האו"ם ב-1945, נקבע שאחת ממטרות המנדט הבריטי היא יצירת התנאים הדרושים להקמת בית לאומי לעם היהודי בשטח ארץ ישראל, בהתאם להצהרת בלפור. אולם ממשלת בריטניה הצהירה בכתב המנדט המתוקן, שאין בכוונתה להקים מדינה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל.

החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 קבעה, שבשטח ארץ ישראל המערבית יוקמו שתי מדינות - מדינה יהודית ומדינה ערבית. ההחלטה לא יושמה בפועל, ולאחר תום המנדט הבריטי פלשו צבאות מדינות ערב השכנות לתחומי ארץ ישראל והשתלטו על חלק מהשטחים שיועדו למדינה הערבית. במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נותרו רוב שטחי יהודה ושומרון בשליטת הממלכה הירדנית ההאשמית, ואילו רצועת עזה נותרה בשליטת מצרים. מציאות זאת המשיכה להתקיים עד לכיבוש שטחים אלה על ידי ישראל ב-1967.

החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה לאחר תום מלחמת ששת הימים, התייחסה אל השטחים שנכבשו על ידי ישראל במהלך המלחמה, במונח "שטחים כבושים" (Occupied territories). בהחלטה נכתב כי על ישראל לסגת משטחים אלה, כבסיס ל"השכנת שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון".[3] קיימת מחלוקת סביב השאלה האם ההחלטה כיוונה לנסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו או רק מחלקם.

בשנים 1967 עד 1982 נשלטו השטחים על ידי ממשל צבאי ישראלי. הממשל הצבאי בחצי האי סיני הופסק ב-1982, לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, במסגרתו החזירה ישראל את השליטה בשטח זה לידי מצרים. שנה לפני כן הופסק הממשל הצבאי ברמת הגולן בעקבות קבלת חוק רמת הגולן, במסגרתו סופח אזור זה לתחומי מדינת ישראל והוכלל במחוז הצפון שלה. הטיפול בעניינים האזרחיים של האוכלוסייה בגדה המערבית וברצועת עזה הועבר לידי המנהל האזרחי הישראלי, אולם שטחים אלה נותרו תחת שלטון צבאי ישראלי. למרות הביטול הפורמלי של הממשל הצבאי, הקהילה הבינלאומית הוסיפה להתייחס ליהודה ושומרון (כולל מזרח ירושלים), רצועת עזה ורמת הגולן כאל שטחים כבושים על ידי ישראל. במסגרת תוכנית ההתנתקות שבוצעה ב-2005, הסיגה ישראל את כל אזרחיה וכוחות צה"ל מרצועת עזה.

רוב מוחלט של מדינות העולם, בית הדין הבינלאומי לצדק, העצרת הכללית של האומות המאוחדות ומועצת הביטחון רואים בישראל "כוח כובש".[4][5][6] תיאור השטחים כשטחים כבושים מביא למספר מחויבויות משפטיות החלות על הכוח הכובש במסגרת החוק הבינלאומי. תחת החוק הבינלאומי קיימים מספר חוקי מלחמה למקרה שכזה, כמו אמנות האג ואמנת ז'נבה הרביעית. אחת המחויבויות היא לשמור על הסטטוס קוו עד לקבלת הסכם שלום, או הקמת ממשלה אזרחית חדשה.

בית המשפט הגבוה לצדק בישראל קבע כי ישראל מחזיקה בשטחי הגדה המערבית במסגרת "תפיסה לוחמתית".[7] אך ממשלת ישראל נוהגת להתייחס אל שטחים אלו כאל שטחים שבמחלוקת, שמעמדם החוקי עדיין לא נקבע.[8]

דו"ח ועדת אדמונד לוי מ-2012 קובע כי אין מעמד יהודה ושומרון כמעמד שטח צבאי כבוש. לפי הוועדה יהודה ושומרון הוכרו כשטח המיועד למדינה יהודית במסגרת הצהרת בלפור ב-1917, ועידת סן רמו ב-1920, כתב המנדט שאישר חבר הלאומים ב-1922 ובסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות,[א] הקובע את "העיקרון של ההכרה בהמשך תוקפן של זכויות קיימות של מדינות ועמים שנרכשו מכוח המנדטים למיניהם, כולל אותן זכויות של היהודים מכוח המסמכים המפורטים לעיל (הצהרת בלפור וכתב המנדט) להתיישב בשטחי ארץ ישראל".[9] לדעת הוועדה, תוכנית החלוקה מ־1947, שבה הובטח שטח זה למדינה ערבית, לא הגיעה לידי מימוש, ועל כן פקעה ולא קנתה אחיזה במשפט הבינלאומי. באופן דומה, הסיפוח הירדני של יהודה ושומרון ב־1950 לא הוכר על ידי מדינות העולם, ועל כן פקע גם הוא (בייחוד על רקע הכרזתה של ירדן מ־1988 כי היא מסתלקת מתביעת בעלות על שטחי יהודה ושומרון), ועל כן עדיין עומדת בתוקפה הצהרת בלפור מ־1917 שייעדה את שטחי יהודה ושומרון למדינה יהודית.[10]

אף שמעמדם של השטחים אינו מוסכם, אין חולק על כך שתושביהם שאינם ישראלים היו תחת ממשל צבאי עד להקמת הרשות הפלסטינית. תושביהם היהודיים של השטחים אמנם בעלי זכות הצבעה בישראל אך הם נתונים תחת ממשל צבאי שבסמכותו להטיל מגבלות על יחידים וקבוצות כגון צווי הרחקה ומעצר מנהלי בהוראת אלוף הפיקוד,[11][12][13][14][15] וכן מגבלות על פיתוח ובנייה אזרחיים.

שמות חלופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לשם "השטחים הכבושים", ששימושו בישראל מזוהה עם עמדה פוליטית המתנגדת לכיבוש, משמשים בישראל השמות הבאים:

  • השטחים המוחזקים: מכיוון ששטחי יהודה ושומרון (בריבונות ירדנית שלא הוכרה בינלאומית) ועזה (בשליטה מצרית) לא הוחזקו על ידי ריבון כלשהו מאז פקיעת המנדט ב-1948, התייחסות משפטית אפשרית לשטחים אלו היא כאל טרה נוליוס, שטחים שלא הוחזקו בעבר על ידי גורם כלשהו, ועל כן תפיסתם על ידי צה"ל איננה כיבוש. מונח זה נמצא בשימוש ישראלי החל מסמוך ל-1967.[16][17]
  • באחדים מחוקי מדינת ישראל (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי) קרויים שטחי יש"ע "האזור".
  • השטחים המשוחררים: שם המשמש את הרואים בשטחים אלה נחלת אבות, ודורשים את המשך שליטתה של ישראל בהם.
  • השטחים כינוי הרווח בעיתונות ובשפת היום-יום.
  • מרכיב מרכזי של שטחים אלה, יהודה ושומרון כונה, בשנים שבהן היה בשליטת ירדן, "הגדה המערבית". יש המשתמשים בשם זה עד היום, ויש המתנגדים לשימוש בו.[18]
  • שימוש בשמות חבלי הארץ, ובפרט יהודה, שומרון, בנימין, ירושלים, סיני, גולן, וכן קיצורים המתייחסים לחבלי ארץ כ: יו"ש (יהודה ושומרון), איו"ש (אזור יהודה ושומרון) או יש"ע (יהודה, שומרון, ועזה) הרלוונטי עד להתנתקות.

אל מול המשתמשים במונח "הכיבוש" כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת "אקיבוש", שבאה להגחיך את השימוש ב"הכיבוש" כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות "הכיבוש" בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: "אקיבוש, אני כותב, ולא "הכיבוש", כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה."[19]

המדיניות הישראלית ביחס לשטחים בשנים הראשונות לאחר 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד השטחים וההתייחסות הממשלתית אליהם הייתה במחלוקת פנים-ישראלית מסמוך לאחר הכיבוש. בסדרה של ישיבות ממשלה לאחר המלחמה עלו מספר אפשרויות.[20]

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים הנהיג שר הביטחון, משה דיין, מדיניות שכונתה בישראל, ספק בציניות ספק בגאווה, "הכיבוש הנאור".[21] מדיניות זו דגלה בשמירה על המשך חיים אזרחיים תקינים בשטחים שנכבשו, תוך מתן אפשרות לתושביהם להשתלב בכלכלת ישראל. עשרות אלפי עובדים פלסטינים החלו לעבוד בישראל.

אנוואר נוסייבה, פלסטיני שלפני מלחמת ששת הימים היה שר בממשלת ירדן, אמר בשנת 1972: "אין זה ניסיון נעים לחיות בתנאי כיבוש, ויהא זה אפילו הכיבוש הנאור ביותר".[22]

גישת "הכיבוש הנאור" הסתיימה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, והוחלפה בהוראה המטפורית של שר הביטחון, יצחק רבין, "לשבור להם את הידיים והרגליים".

שטחים שנכבשו בידי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעוז בודפשט, ששכן בצפון קו בר-לב
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סיני

במלחמת ששת הימים הובס הצבא המצרי וישראל כבשה את כל חצי האי סיני. תעלת סואץ, שגדתה המזרחית עברה לשליטת ישראל, נסגרה.

בסיסי הצבא המצרי, כגון בסיס רפידים ובסיס אל עריש, הפכו לבסיסים של צה"ל. בנוסף הקים צה"ל בסיסים חדשים, בהם שדות התעופה עציון, איתם ושדה אופיר. בהר אום חשיבּה שבצפון־מערב סיני הוקם בסיס אום חשיבה, שמוצב פיקוד ומתקן מעקב והתרעה אלקטרוני. לאורך תעלת סואץ הוקמו מעוזים ותעוזים, שנודעו בשם "קו בר-לב". עד 7 באוגוסט 1970 התקיימה משני צדיה של תעלת סואץ מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים, שבמהלכה נהרגו 367 ישראלים. מצרים ספגה אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר.

הכיבוש לווה בהקמה של מספר יישובים אזרחיים בעיקר לאורך חוף מפרץ אילת ובפתחת רפיח. בסך הכול הוקמו בסיני 19 יישובים שהכילו כ-4,300 איש. היישוב הגדול ביותר היה העיר ימית ששכנה לחוף הים התיכון, דרומית מערבית לרפיח. אזור דרום סיני נקרא מרחב שלמה. מפקדת האזור שכנה באופירה, ליד מפקדת כוחות צה"ל - מפקדת מרש"ל (מרחב שלמה). מפקד האזור, המושל הצבאי, חלש על הגזרה באמצעות מספר "נציגויות", ששכנו בשטח. הנציגויות שהיו בנביעות, דהב, א-טור, אבו רודס וסנטה קתרינה, אוישו בקציני ונגדי ממשל צבאי וכוחות ביטחון שוטף. מפקדי הנציגויות היו בפועל מפקדי הכוחות של צה"ל בשטח. היחידה של הממשל הצבאי נקראה מפקדת אד"ס (אזור דרום סיני) ובראשה עמד קצין בדרגת סא"ל. ליד הממשל הצבאי היה גוף מנהל אזרחי שטיפל בפיתוח משאבים ותשתיות לרווחת התושבים המקומיים. אף למנהל האזרחי היו נציגויות בשטח שדאגו לרווחת האוכלוסייה לצרכיה, לפרויקטים של פיתוח (דרכים, בארות מים, מרפאות, מרכזים מסחריים ועוד) בתיאום עם תיאום הפעולה בשטחים ועם המפקדה הצבאית, יצגו את משרדי הממשלה שונים ועמד בקשר מול ארגוני סעד. הקשר ליחידות צה"ל ומפקדת האזור נעשה באמצעות קצין מנהל אזרחי שהיה מוצב במפקדת האזור. בשנות השלטון הישראלי הוקמו באזור מספר יישובים אזרחיים: אופירה, נביעות, די זהב ושלהבת.

פינוי ימית

ישראל ניצלה את משאבי הטבע של סיני, ובפרט את שדות הנפט שבמערב סיני, שלניצולם הוקמה החברה הממשלתית "נתיבי נפט". חופי סיני שלאורך מפרץ אילת הפכו לאזור נופש פופולרי בקרב ישראלים.

בשנת 1971 הציע שליח האו"ם, גונאר יארינג, למצרים ולישראל הסכם שלום בתמורה להחזרה של סיני למצרים. מצרים נענתה ליוזמה אך ישראל סרבה לה.

מטוס נוסעים לובי שחדר לסיני ב-21 בפברואר 1973 עקב טעות ניווט, הופל על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי. 108 מנוסעי המטוס נהרגו.

בשנת 1973 ניסתה מצרים להחזיר את שליטתה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כוחות מצריים תקפו את צה"ל והצליחו להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ישראל בתגובה כיתרה חלק מהכוחות הללו וכבשה חלקים מהגדה המערבית של התעלה. כחלק מהסכמי הפרדת הכוחות, ישראל הסיגה את כוחותיה אל מעבר לקו התעלה ואפשרה את פתיחתה המחודשת של תעלת סואץ.

במהלך שנות השליטה הישראלית בסיני לא היו עימותים משמעותיים בין צה"ל לאוכלוסייה המקומית.

המאבק על סיני הגיע לסיומו עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. במסגרתו הסכימה ישראל להעביר את השליטה בכל סיני לידי המצרים. ישראל נסוגה מסיני במספר שלבים, שהסתיימו בשנת 1982. נסיגתה של ישראל לוותה בהריסתם של בסיסי צה"ל ושל היישובים הישראלים, בהם העיר ימית.

רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזהרה בשדה מוקשים ברמת הגולן
קיבוץ מרום גולן, כפי שהוא נראה מפסגת הר בנטל
בניין המועצה המקומית קצרין
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רמת הגולן

במהלך מלחמת ששת הימים הפגיזו הסורים את ישובי עמק החולה וראש פינה, וטנקים סוריים אף ניסו להתקדם לעבר קיבוץ דן. למרות זאת, לא הייתה כוונה לממשלת ישראל לכבוש את רמת הגולן.[23] רק בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שהתרכזו מספיק כוחות בגִזרה, ובעקבות לחץ של משלחת יישובי הצפון,[23] הוחלט לכבוש את רמת הגולן ולשים קץ לאיום ההפגזות על יישובי עמק החולה.

בשטח שכבשה ישראל בגולן בשנת 1967 התגוררו קודם לכן 128 אלף איש.[24] הוא היה מיושב בדלילות יחסית בדרומו ובמרכזו בצ'רקסים, בדואים וטורקמנים, ובצפיפות רבה יותר בצפונו ביישובים הדרוזיים, הקיימים עד היום. האוכלוסייה התרכזה בעיר המחוז קוניטרה, ב-140 כפרים ועיירות, ובעוד כ-60 יישובים קטנים יותר, שנקראו "מזרעות" (חוות). בעקבות כיבוש רמת הגולן כ-115,000 עד 122,000 מהאזרחים הסוריים עזבו את הרמה ועברו לשטח סוריה; מרבית הכפרים הסוריים נהרסו לאחר מכן.[24] לפי הערכות ישראליות נע המספר בין 50 ל-70 אלף פליטים.[25]

צה"ל הקים מערך הגנה לאורך קו הגבול החדש עם סוריה, שכלל 20 מוצבים, תעלות נ"ט לאורך הגזרה ופרש כוחות שריון. הצבא הסורי שנחלש מאוד לאחר מלחמת ששת הימים, לא יזם פעולות התקפיות עד לסוף 1969. בחודש דצמבר 1969, לאחר לחץ מדינות ערב באזור וקרוב להשלמת ההתחמשות מחדש, התחיל הצבא הסורי ביוזמות התקפיות, נקודתיות בהיקף מצומצם לאורך קו הגבול. בכך הצטרף למצרים שהייתה שקועה במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. במהלך 1970, המתיחות לאורך הגבול הסורי-ישראלי עלתה בהדרגה וצה"ל הגיב בפעולות יזומות משלו. שיאה של המתיחות היה בקרבות שנודעו כמלחמת שלושת הימים.

היישובים הישראלים הראשונים בגולן הוקמו על רקע אידאולוגי וביטחוני על ידי מספר גופים מיישבים, ובהם הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים הדתיים – בדומה ליישובים אחרים שהוקמו באותה עת בסיני ובבקעת הירדן. היישוב הראשון – מרום גולן הוקם כבר חודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה מועצה אזורית חדשה, מועצה אזורית גולן, שכללה את כל שטחי הגולן, למעט שטחי 5 הכפרים הסוריים שנותרו לאחר המלחמה. המתיישבים בגולן הקימו גוף שמייצג אותם – "ועד ישובי הגולן". ב-1976, בתקופת ממשלת יצחק רבין הראשונה, הוקמה העיר קצרין, בסמוך ליישוב יהודי קדום מתקופת בית המקדש השני. מאז 1967 נבנו 33 יישובים ישראליים ברמת הגולן.

במלחמת יום הכיפורים חדר הצבא הסורי לרמת הגולן, ולאחר כמה ימי לחימה ותוך קרבות קשים, ובראשם קרב עמק הבכא, הוא נהדף. בשלביה האחרונים של המלחמה אף הצליחו כוחות צה"ל להיכנס לשטח הסורי ולהתקדם עד למרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק. סיום הקרבות היה בקרב על החרמון. ב-1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות, שבמסגרתו פינתה ישראל את השטחים החדשים שכבשה וכן 60 קמ"ר שהיו בידיה בגולן מאז 1967, ובהם העיר קוניטרה ומספר כפרים. אזור חיץ של האו"ם הוקם בשטח המפונה, ואזור דילול כוחות הוקם משני צדדיו. אף על פי שהעיירה קוניטרה חזרה לידיים סוריות, הרי שהמשטר הסורי העדיף שלא להשיב אליה את תושביה הסוריים ולהשאיר אותה בחורבנה.

מאז 1974 מוצבים לאורך קו הפרדת הכוחות כוחות שמירת שלום של האו"ם, הממונים על שמירת השקט באזור; ואכן באזור נשמר שקט מאז ועד לשנת 2012 שבה, כחלק מזליגת מלחמת האזרחים בסוריה לישראל, אירעו תקריות גבול אחדות.

חוק רמת הגולן, שהתקבל ב-14 בדצמבר 1981, ביטל את הממשל הצבאי והחיל על הגולן את החוק הישראלי ולמעשה סיפח אותו למדינת ישראל, על אף שנזהר מלהשתמש במילה "סיפוח" לשם כך. בעקבות חוק זה, התאפשר לכל התושבים הדרוזיים בגולן להפוך לאזרחים ישראליים, אם הם רוצים בכך, אולם רק מעטים מהם בחרו לקבל אזרחות ישראלית, והיתר קיבלו מעמד תושב בישראל. סיפוח הגולן אינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, ומועצת הביטחון של האו"ם אף קיבלה החלטה הקוראת לביטולו וקובעת כי אין לו תוקף בינלאומי.

בשנת 1999, בעת כהונת הכנסת הארבע עשרה, אישרה הכנסת את חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), התשנ"ט-1999[26] שזכה לכינוי "חוק שריון רמת הגולן", על פיו החלטת ממשלה לוותר על שטחים בריבונות המדינה, ובכלל זה רמת הגולן, תידרש לאישור של רוב מוחלט מחברי הכנסת (61 ח"כים או יותר) ואישור של רוב המשתתפים בהצבעה במשאל עם. בחוק נקבע עוד שהסעיף הנוגע לקיום משאל עם יחול רק כאשר יוסמך על ידי חוק יסוד שיחוקק בנושא ובכך נותר החוק עקר מבחינה זו. ב-22 בנובמבר 2010 אישרה הכנסת תיקון לחוק זה[27] שזכה לכינוי הנוסף "חוק משאל עם",[28] לפיו בטלה הדרישה לעיגון בחוק יסוד.

ב-12 במרץ 2014 אישרה הכנסת את חוק יסוד: משאל עם, שלפיו כל נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל, כולל רמת הגולן, תחייב קיום משאל עם ורוב של 61 חברי כנסת.

רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב מורג, אחד מיישובי גוש קטיף
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצועת עזה

ממלחמת העצמאות ועד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה התנחלויות, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים וכלל 21 יישובים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה.

בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח.

שליטת ישראל ברצועת עזה לוותה בעימות מתמיד בין צה"ל והמתנחלים לבין האוכלוסייה המקומית, שכלל מעשי טרור רבים של האוכלוסייה המקומית נגד צה"ל והמתנחלים, ופעילות נרחבת של צה"ל והשב"כ לבלימת מעשי טרור אלה. בין השאר הוקמה למטרה זו יחידת רימון. תקופות בולטות של התקוממות זו היו האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה.

בספטמבר 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, נהרסו ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית.

מיוני 2007, בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, והתנערותו מההסכמים שעליהם חתמה הרשות הפלסטינית עם ישראל ועם מצרים, הטילה ישראל סגר על רצועת עזה. לפני הטלת הסגר שימרה ישראל שליטה על המרחב הימי והאווירי של הרצועה, ואולם מדיניות הסגר הקשיחה את תנאי המעבר של אנשים ובעיקר של סחורות לתוכה וממנה. לאורך תקופת הסגר, וכן לפניה, אפשרה ישראל אספקת חשמל לעזה והכנסת מזון ותרופות.[29]

יהודה ושומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר אריאל היא אחת מההתנחלויות הגדולות. ציביונה חילוני ופועלת בה אוניברסיטת אריאל.
שלט המזהיר מפני כניסת ישראלים לשטח A
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהודה ושומרון

במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, שנחתם בשלבי הסיום של מלחמת העצמאות, נותרו רוב שטחי יהודה ושומרון תחת שליטת הממלכה הירדנית ההאשמית. שטחים אלו, שנודעו לאחר מכן בשם הגדה המערבית, סופחו לירדן באפריל 1950, ונחשבו על ידה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של בריטניה ופקיסטן, אך לא הוכר על ידי מדינות אחרות. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, נכבש השטח בידי כוחות צה"ל. על מזרח ירושלים החליטה הממשלה בשנת 1967 להחיל, בצו, את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" - ובפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה תושבות קבע בישראל. מאז אבדן השטח ב-1967 שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית, אך חדלה מכך ב-1988, במהלך "ניתוק הזיקה".

בקיץ 1967 פורסמה תוכנית אלון שהמליצה לספח לישראל את החלק המזרחי של יהודה ושומרון (בקעת הירדן), את גוש עציון ושטחים בין ירושלים ורמאללה (לצורך הרחבת פרוזדור ירושלים הצר ובעל המשמעות הביטחונית החשובה), ואת החלק הדרומי של רצועת עזה, כמו גם את רמת הגולן. במידה מסוימת, התוכנית התחשבה בשיקול הדמוגרפי, ועל כן ניתנה המלצה לסיפוח שטחים שבהם הייתה אוכלוסייה פלסטינית דלילה, כמו בקעת הירדן, אולם מאידך כללה התוכנית את סיפוח אזור גוש עציון וחברון, למרות היותם מיושבים בצפיפות. אף כי התוכנית לא נתקבלה באופן רשמי, ממשלות ישראל פעלו על פי רוחה עד למהפך השלטוני בשנת 1977, ובעקבותיה הוקמו התנחלויות רק בשטחים שיועדו לסיפוח בידי ישראל על פי תוכנית זו.

ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון היא היישוב כפר עציון בגוש עציון, שהוקם מחדש בקיץ 1967 על חורבותיו של הכפר שנכבש ונחרב בידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות. הקמת היישוב מחדש אושרה בידי הממשלה, בעקבות לחץ של בני כפר עציון ההיסטורי. לאחר מכן הוקמו יישובים נוספים בשטחו של גוש עציון. כן הוקמה קריית ארבע בצמוד לחברון.

בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת מנחם בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון, וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. משרדי ממשלה והמטה הארצי של המשטרה נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח ברדיו הוחלף בשנות ה-80 ל"יהודה ושומרון" כשקודם שימש המונח "השטחים המוחזקים". בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע. בסוף 2016 היו רשומים כתושבים בהתנחלויות כ-421,400 תושבים.[30]

במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 19931995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:

  • שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חברון). מהווה 20% מהאזור.[31]
  • שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
  • שטח C – שליטה ישראלית מלאה: כל ההתנחלויות כולל היישוב היהודי בחברון, הכבישים המובילים אליהן, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה כ-60% מהאזור.[32] הערכות שונות, בין 50,000-150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C. שטחי A ו-B מורכבים מ-220 מובלעות המוקפות שטח C. השטח של 190 מתוך מובלעות אלה, קטן מ-2 קמ"ר.[33]

בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה לוותה שליטת ישראל ביהודה ושומרון בעימות מתמיד בין צה"ל והמתנחלים לבין האוכלוסייה המקומית, שכלל מעשי טרור רבים של האוכלוסייה המקומית נגד צה"ל והמתנחלים, ופעילות נרחבת של צה"ל והשב"כ לבלימת מעשי טרור אלה. תקופות בולטות של התקוממות זו היו האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה. בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002, נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.

בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת בחלקה לאורך הקו הירוק, ובחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.

רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור. מאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון באישורי בנייה. בשנת 2005 אף פינתה מספר התנחלויות בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובשנת 2009 הטילה איסור גורף על התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים.

בשטחי יהודה ושומרון חל הדין הירדני, ובשטחי הרשות הפלסטינית חלה חקיקה פלסטינית. חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון, למעט חוקים המוחלים באופן מפורש על האזור (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי), או פקודות של מפקד פיקוד המרכז המחילות נורמות מן המשפט הישראלי.[34] ריבוי המקורות המשפטיים החלים באזור יוצר מורכבות משפטית.[35]

במהלך השנים עלו הצעות שונות, בעיקר מתומכי האידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, לסיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל.

דרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרום לבנון

ב-6 ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון לשם פגיעה באש"ף שהתבסס שם. תחילה נקראה הפעולה "מבצע שלום הגליל", והמשכה נקרא "מלחמת לבנון הראשונה", שהסתיימה כעבור 3 שנים, ביוני 1985, בנסיגת ישראל תוך הותרת רצועת ביטחון לאורך הגבול בשליטה דה-יורה של צבא דרום לבנון (צד"ל) ובסיוע של צה"ל בתיאום יחידת הקישור ללבנון. מידת העצמאות בקבלת ההחלטות של צד"ל, לאחר הנסיגה, שנויה במחלוקת והעמדות לגביה נעות בין ארגון אותנטי של התושבים ומייצגיהם לממשלת בובות. כוחות צד"ל, הנוצריים ברובם, מנו מספר אלפי לוחמים ובאופן שוטף כל עוד שלא התרחשה לחימה נרחבת מילאו את רוב משימות ביטחון הפנים וביטחון שוטף של הרצועה. בשנים הראשונות לקיומה, רצועת הביטחון הייתה שקטה יחסית מבחינה ביטחונית, אך עם סיום מלחמת האזרחים בלבנון וניצחון חזבאללה על אמל הפנה חזבאללה, בסיוע משאבים איראניים והנחיה של משמרות המהפכה במעין מלחמת פרוקסי, את כוחותיו למלחמה בצה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון. לחימה זו הגבירה את מעורבות צה"ל שתיגבר את צד"ל, והפילה חללים רבים. הלחימה עירבה גם לוחמה זעירה שוטפת בדמות תקריות אש קטנות וגם התפתחה לשתי אפיזודות של לחימה בקנה מידה נרחב יותר: מבצע דין וחשבון ב-1993 ומבצע ענבי זעם ב-1996. לאור התגברות האבידות הישראליות, קמו מספר תנועות מחאה ישראליות ובכללן הארגון "ארבע אמהות" אשר קראו ליציאה מהרצועה. בהמשך ללחץ הציבורי, בתחילת שנת 2000 הודיעה ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק על כוונתה לסגת מהשטח. במרץ 2000, לאחר שהניסיון להגיע לנסיגה בהסדר נכשל, הממשלה החליטה שהיא נסוגה עד יולי. החלטה זו יצרה תהליך של התפוררות בקרב כוחות צד"ל שחששו לשלומם וביטחונם ללא תמיכת ישראל, ומנגד ארגון חזבאללה תקף ביתר שאת לאורך כל החזית. בבוקר 23 במאי 2000, כחודש לפני הנסיגה המתוכננת ולנוכח התפוררות צד"ל, ניתנה הוראה לכלל חיילי צה"ל לסגת מהרצועה עוד באותו היום. נסיגה זו גרמה לקריסתו הסופית של צד"ל שאנשיו נתקפו בהלה לנוכח נטישת ישראל ואשר חלק גדול מהם נס עם משפחותיהם לתוך ישראל באותו היום.

בניגוד לאזורים אחרים שהיו נתונים תחת ממשל צבאי ישראלי, השליטה האזרחית בדרום לבנון הייתה נתונה בידי צד"ל. אזרחים ישראליים לא נכנסו באופן חופשי לדרום לבנון, ואזרחי דרום לבנון לא נעו בחופשיות לתוך ישראל. גדר גבול נותר בין שתי חטיבות השטח, אם כי הוא לא פוטרל באותה אדיקות כגבול בינלאומי. יישובים ומפעלים אזרחיים ישראליים לא הוקמו בתוך דרום לבנון. אמנם הייתה מעורבות ישראלית במימון והכוונה של צד"ל, וכוחות ביטחוניים כשב"כ ויחידה 504 פעלו בשטח, אך נותרה הפרדה ברורה בין האוכלוסייה והכלכלה הדרום לבנונית לבין ישראל.

הנסיגה מדרום לבנון לא הובילה לרגיעה מול חזבאללה, למרות שלכאורה דרישת חזבאללה הייתה נסיגה ישראלית לקו הגבול הבינלאומי, ותקריות אש המשיכו מולו. שש שנים לאחר הנסיגה, צה"ל פלש שוב ללבנון במלחמת לבנון השנייה, לאחר תקרית אש בו הותקף סיור ישראלי על הגבול.

השפעת הכיבוש על החברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית ימיה של השליטה הישראלית בשטחים היו גורמים ואישים בציבור הישראלי, אשר טענו שהמשך קיום שלטון כיבוש מתמשך על עם זר (התושבים הערביים של השטחים) יגרום באופן בלתי נמנע להשחתה של החברה הישראלית. באפריל 1968 טען ישעיהו ליבוביץ כי "השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל",[36] והוא שב וטען זאת גם בשנת 1980.[37] טענה זו שבה ועולה בפי עיתונאים,[38] בכירים במערכת הביטחון,[39] פוליטיקאים מהשמאל[40] והמרכז.[41]

בישראל הוקמו מספר ארגונים, שהבולטים בהם הם "בצלם", "מחסום Watch", "שוברים שתיקה" ו"יש דין", הפועלים להתריע מפני מה שהם רואים כעוולות הכיבוש. הממשלה וחלק ניכר מהציבור הישראלי מתנגדים לפעילות ארגונים אלו.[42][43]

השמאל הישראלי הציוני שואף להיפרדות מהפלסטינים ומרוב יהודה ושומרון בשל חשש מהבעיה הדמוגרפית, שמונעת את סיפוח השטח ללא פגיעה בזהות היהודית-דמוקרטית של ישראל, ובשל חשש מפגיעה בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ובכלל זה ביכולת להגיע לנורמליזציה ביחסיה עם העולם הערבי. רוב השמאל הציוני שואף לנסיגה במסגרת של הסדר מדיני, שיבטיח את האינטרסים הביטחוניים של ישראל, כולל פירוז מלא של הישות הפלסטינית העתידית שתקום בהם.

הימין הישראלי, המחזיק בשלטון בישראל במשך רוב שנות אחיזתה בשטחים, רואה ביהודה ושומרון קודם כל חבלי מולדת, וגורמים בקרבו תומכים בסיפוח שטחים אלה, כולם או חלקם, לתחומי מדינת ישראל. מפלגות הימין רואות בשליטה הישראלית על יהודה ושומרון גם כורח ביטחוני חיוני של מדינת ישראל. הן טוענות כי הפסקת השליטה הישראלית על שטחי יהודה ושומרון תביא לפגיעה חמורה בביטחונה של ישראל, בין היתר בעקבות ירי רקטות מסיבי לעבר מרכזי האוכלוסייה הגדולים בישראל, בפרט ירושלים וגוש דן, הסמוכים לשטחי יהודה ושומרון, כפי שאירע בעוטף עזה לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. עוד מזהירים בימין שנסיגה מהשטחים המוחזקים תקל על ביצוע פיגועי טרור פלסטיניים, משום שלצה"ל לא תהיה שליטה ביטחונית בשטח, והוא לא יוכל לפעול נגד תשתיות הטרור. מאז מלחמת ששת הימים קמו מספר ארגוני ימין אשר פועלים להרחיב ולפתח את השליטה הישראלית ביהודה ושומרון, ובראשם גוש אמונים ומועצת יש"ע.

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפעילות ביטחון שוטף בשטחי יהודה ושומרון הוקמו בצה"ל חטיבות מרחביות אחדות, שצורפות לאוגדות: אוגדת יהודה, שפעלה בשנים 1978 עד 2004 ואוגדת אזור יהודה ושומרון שהוקמה ב-1996. ברצועת עזה הוקמה בשנת 1987 עוצבת שועלי הדרום, שבמגרת תוכנית ההתנתקות יצאה מהרצועה וממשיכה לפעול מסביבה. חטיבת כפיר מורכבת מחמישה גדודים שעיקר פעילותם בשטחי יהודה ושומרון.

במשימות של ביטחון שוטף, ובפרט בתקופות של מתיחות מוגברת, פועלות בשטחים יחידות נוספות של צה"ל.

מדינה יהודית ודמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל מגדירה עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. השליטה המתמשכת בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, שבהם מתגוררים מיליוני ערבים שאין להם זכות הצבעה בישראל[ב] פוגעת לדעת רבים באופייה הדמוקרטי של ישראל, ואילו מתן זכות הצבעה לערבים אלה עלול לפגוע באופייה היהודי של ישראל.

פתרונות לבעיה מוצעים ברחבי הקשת הפוליטית בישראל. בשמאל הישראלי מציעים יציאה של ישראל מהשטחים (פתרון שתי המדינות) כפתרון לבעיה זו. באופן חלקי מומש פתרון זה בהסכמי אוסלו, שהביאו להקמת הרשות הפלסטינית, ובתוכנית ההתנתקות, שניתקה את ישראל משליטה ברצועת עזה. חלק מן התומכים ברעיון ארץ ישראל השלמה ואנשים בשמאל הרדיקלי תומכים בהענקת אזרחות ישראלית לתושבי השטחים, במסגרת פתרון המדינה האחת. מפלגת "כך" הציעה כפתרון את הטרנספר - גירושם של ערביי השטחים מארץ ישראל.[44] מפלגת "מולדת" הציעה גרסה מרוככת של רעיון זה, "טרנספר בהסכמה".[45] בצלאל סמוטריץ' מהאיחוד הלאומי - תקומה הציע את תוכנית ההכרעה, שבמסגרתה יחויב כל פלסטיני לבחור באחת משלוש אפשרויות: האם הוא עוזב את ארץ ישראל, נותר כגר תושב ללא שאיפות לאומיות בדלניות, או נלחם ומובס על ידי צה"ל.[46] הצעה אחרת שהועלתה היא פתרון שלוש המדינות - החזרת המצב לזה שהיה לפני מלחמת ששת הימים: שליטה מצרית ברצועת עזה ושליטה ירדנית ביהודה ושומרון. בימין הישראלי אף עלה רעיון של הקמת מדינת יהודה, מדינה יהודית שנייה בארץ ישראל שתאפשר את שימורה של אופייה הדמוקרטי של ישראל מחד ומאידך תותיר את יהודה ושומרון בשליטה יהודית ידידותית לישראל.[47][48][49]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכיבוש הישראלי בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האו"ם נכנס לנעליו של חבר הלאומים ב-1945 וקבל מחויבויותיו. מגילת האומות המאוחדות היא חוקת האו"ם
  2. ^ גם לערבים תושבי מזרח ירושלים אין זכות הצבעה בישראל, אף ששטח זה סופח למדינת ישראל.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמיר אלון, בגין: "אין להחזיר שעל"; אשכול: "נהיה מיעוט במדינה". הפרוטוקולים מששת הימים נחשפים, באתר ynet, 18 במאי 2017
  2. ^ החלטה 242 באתר הכנסת
  3. ^ החלטת מועצת הביטחון 242, באתר הכנסת
  4. ^ באתר בית הדין הבינלאומי לצדק
  5. ^ באתר UNISPAL
  6. ^ באתר Google Books
  7. ^ פסק דין של בג"ץ, 30 ביוני 2004
  8. ^ באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  9. ^ דו"ח הוועדה עמ' 11
  10. ^ דו"ח הוועדה, עמ' 6–12
  11. ^ חיים לוינסוןצווי הרחקה מיהודה ושומרון לשלושה פעילי ימין קיצוני, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2009
  12. ^ חיים לוינסוןצווי הרחקה משטחי הגדה הוצאו נגד 12 צעירים, באתר הארץ, 5 בינואר 2012
  13. ^ חופי עמוס, שב"כ מסר 7 צווי הרחקה מנהליים לצעירים ביו"ש, באתר nrg
  14. ^ תושב יצהר הורחק מביתו בצו אלוף בשל קשריו עם נערי גבעות, באתר ynet, 16 במאי 2017
  15. ^ שלמה פיוטרקובסקיהעצור המנהלי שוחרר – וקיבל צו הגבלה, באתר ערוץ 7, 17 בנובמבר 2015
  16. ^ כפי שמופיע בראיון בסרטו של רענן אלכסנדרוביץ', "שלטון החוק"
  17. ^ חיים לוינסון"איגרת לחייל בשטחים המוחזקים" מספקת הצצה לימים שהכיבוש היה נראה תקין, באתר הארץ
  18. ^ יונתן כיתאין, ‏מפקד גל"צ: רק הפלסטינים והשמאל אומרים "הגדה המערבית", באתר גלובס, 4 במאי 2017
  19. ^ אקיבוש, הבלוג של אורי הייטנר, ‏דצמבר 2011.
  20. ^ רועי מנדל וניר (שוקו) כהן, השר ארן: צירוף הגדה - תבוסת מדינת ישראל. בגין: אסור להחזיר כלום, הם עוד יירו על תל-אביב. דיין: אנחנו בגן עדן של שוטים, הם לא ירצו שלום. אשכול: אבא אבן על גחלים. נגיד 'המשך יבוא', באתר ynet, 23 ביוני 2012
  21. ^ בעז נוימן, משה דיין, הכיבוש הנאור והתודעה, פנים- תרבות חברה וחינוך, גיליון 18 - אוקטובר 2001
  22. ^ חכמת שלמה תקרב הסכם מקובל על הצדדים, דבר, 13 באפריל 1972
  23. ^ 23.0 23.1 שמעון גולן, ‏כיבושי 1967: האם הם תוכננו מראש?, מערכות 443
  24. ^ 24.0 24.1 יגאל קיפניס, ‏המפה היישובית של הגולן ערב מלחמת ששת הימים, קתדרה 116, תמוז תשס"ה, עמ' 117–146.
  25. ^ איל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 205-252
  26. ^ חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), התשנ"ט-1999, ס"ח 1703 מיום 9 בפברואר 1999
  27. ^ Emblem of Israel.svg חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) (תיקון), התשע"א-2010, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
  28. ^ עמית סגל, ‏הכנסת אישרה את חוק משאל העם, באתר ‏mako‏‏, ‏22 בנובמבר 2010‏.
  29. ^ כך חישבה ישראל כיצד לא להרעיב את רצועת עזה, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2012
  30. ^ יעקב (כצל'ה) כץ407,118, באתר ערוץ 7, 7 בינואר 2015
    משה ויסטוך, למרות ההקפאה, אוכלוסיית איו"ש גדלה, באתר "כיפה", 9 בפברואר 2017
  31. ^ בן כספית, הפתרון המסתמן: הסדר ביניים "כפוי", באתר nrg‏, 19 בדצמבר 2009
  32. ^ United Nations Environment Programme, "Desk Study on the Environment in the Occupied Palestinian Territories", עמ' 115. לפי ההגדרה הישראלית שאינה כוללת את מזרח ירושלים, שטח C יהיה קטן בכחצי אחוז.
  33. ^ יאן סלבי, ‏Water, Power and Politics in the Middle East, באתר גוגל ספרים
  34. ^ ליטל דוברוביצקי, במישור אדומים אפשר לזהם אוויר ולא לשלם, באתר ynet, 7 בינואר 2015.
  35. ^ שירן זליגמן, ‏תאונות דרכים ביהודה ושומרון - אנומליה בחקיקה ובפסיקה, באתר "תקדין", 8 בפברואר 2017
  36. ^ ישעיהו ליבוביץ', "שטחים", ידיעות אחרונות, אפריל 1968
  37. ^ ישעיהו ליבוביץ, יהודים וערבים בישראל, 1980
  38. ^ יחיעם ויץצבא כיבוש אינו יכול להיות מוסרי, באתר הארץ, 7 ביוני 2015
  39. ^ מעריב אונליין, ‏אלוף במיל' עמי איילון: "בן גביר וחבריו שולטים במידה רבה בפעילות צה"ל", באתר מעריב השבוע, 6 באפריל 2017
  40. ^ אמנון מרנדה, זהבה גלאון: "זו אכזריות הכיבוש", באתר ynet, 22 במרץ 2007
  41. ^ אריק בנדר וזאב קם, ח"כ עופר שלח: "הכיבוש משחית", באתר nrg‏, 12 ביוני 2013
  42. ^ חדשות nana10, סקר: רוב הציבור בעד הוצאת הארגון "שוברים שתיקה" מחוץ לחוק, באתר nana10‏, 18 בדצמבר 2015
  43. ^ עדו בן פורת, הרוב בעד הוצאת הקרן החדשה מחוץ לחוק, באתר ערוץ 7, 17 בדצמבר 2015
  44. ^ מאיר כהנא,לשכים בעיניכם, עמ' ? הצעת אי אמון לממשלה בשל אי נכונותה לקבל את הרעיון של ההעברה (טרנספר) של הערבים מארץ ישראל, מעל בימת הכנסת, 23 בנובמבר 1987.
  45. ^ מצע מפלגת מולדת לכנסת ה-13, עמ' 15
  46. ^ בצלאל סמוטריץ', סמוטריץ': לחסל את התקווה הערבית, באתר ערוץ 7, 8 בפברואר 2016
  47. ^ אפרת וייס, הימין הקיצוני: נתנתק מישראל ונקים את "מדינת יהודה", באתר ynet, 7 ביוני 2004
  48. ^ צבי שיימן, ‏עקפו את הערבים: 'נאמני ארץ' מכריזים על הקמת מדינת יהודה, באתר "סרוגים", 8 בספטמבר 2011
  49. ^ ד"ר יהודה צורף, מדינת יהודה, באתר ערוץ 7, 30 במאי 2003
  50. ^ עקיבא אלדר, הכיבוש משחית. עכשיו זה מדעי, אל-מוניטור, 7 באוקטובר 2013