בלומברג (חברת חדשות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Bloomberg News
סמליל החברה
סמליל החברה
פרטי הערוץ
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
תאריך השקה 1990
בעלות בלומברג
שפה אנגלית
משרד ראשי ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
https://www.bloomberg.com/middleeast

בלומברג היא סוכנות ידיעות בינלאומית שמושבה בניו יורק, ארצות הברית. הסוכנות היא חטיבה של חברה בשם בלומברג, המתעסקת בשירותים פיננסיים בתחומי התוכנה, המדיה והמידע. התוכן שיוצרת החטיבה, מפורסם בין היתר בבלומברג טרמינל, בלומברג טלוויזיה, בלומברג רדיו, בבלומברג Businessweek ובבלומברג שווקים. מאז 2015, משמש ג'ון מקלת'וויט כעורך הראשי של החטיבה.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה-1995[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבת החדשות של בלומברג נתפסה כדרך להרחיב את השירותים המוצעים על ידי החברה. לפי מתיו וינקלר, אז כתב ב"וול סטריט ג'ורנל", טלפן אליו מייקל בלומברג בנובמבר 1989 ושאל: "מה צריך לעשות כדי להיכנס לעסקי החדשות?". הוא ידע שלבלומברג אין ניסיון בעיתונות, ולכן הציג לו דילמה אתית תאורטית:

"זה עתה פרסמת חשיפה לפיה יושב הראש --- ואני מתכוון ליושב הראש --- של הלקוח הגדול ביותר שלך, לפיה הוא לקח 5 מיליון דולר מהתאגיד עד היום. הוא עם המזכירה שלו בריו דה ז'ניירו, והמזכירה אומרת שהוא מתקשר כדי להבהיר את הסיפור. אתה מקבל אימות עצמאי שהסיפור נכון. ואז הטלפון מצלצל. איש יחסי הציבור של הלקוח אומר "תעלימו את הכתבה או שנחזיר לכם את כל מה ששכרנו מכם""

"מה היית עושה?" שאל וינקלר.

"לך על הסיפור", השיב בלומברג. "עורכי הדין שלנו יאהבו את השכר שאתה מייצר".[2]

וינקלר נזכר מאוחר יותר כי זה היה הרגע בו החליט כי הוא מוכן לעזור לבלומברג לבנות את ארגון החדשות שלו.[2]

מטרת השירות הייתה לספק חדשות פיננסיות עדכניות בצורה מתוחכמת וחכמה.[3] כחברה מצליחה ב-1990, קיווה בלומברג כי בזכות שירות החדשות, תעלה קרנה של החברה, ימכור עוד נקודות חיבור של בלומברג, ויסיים את ההסתמכות של בלומברג על דאו ג'ונס. שירות שעלותו הייתה יקרה.[4]

הקמת בלומברג חדשות דרשה מווינקלר לפתוח משרד בוושינגטון, על מנת לדווח על ההשפעות הפוליטיות על עולם העסקים. עם זאת, ועד הכתבים (SCC) דרש מבלומברג להיות מוכר רשמית על מנת לפעול כמקור חדשות לגיטימי, האישור ניתן לאחר שבלומברג הסכימה לספק מסופים לעיתונים הגדולים בתמורה לפרסום.[4] האישור הוביל לצמיחה שנתית של מעל 35% עד שנת 1995.[4] במהלך תקופה זו, פתחה בלומברג ערוץ טלוויזיה קטן בניו-יורק, רכשה תחנת רדיו בניו-יורק והשיקה תוכנית חדשות בת 15 דקות ששודרה ב-PBS, השידור הציבורי של ארצות הברית. כמו כן נפתחו משרדים בהונג קונג ובפרנקפורט. בשנת 1995 העסיקה בלומברג חדשות 335 כתבים ב-56 מוקדים.

1995-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה המקורית של בלומברג חדשות הייתה להגדיל את המכירות של החברה, הושגה באמצע שנות ה-90 והובילה לכך שהמטרה השתנתה לכדי שחיקת הרווחיות של רויטרס ודאו ג'ונס. המיקוד-מחדש הביא להקמת המגזין בלומברג בשנת 1995, אשר מפורסם מדי יום ראשון בארצות הברית. כמו כן, בשנת 1995, השיקה בלומברג שירות חדשות פיננסיות המשדר 24 שעות ביממה בטלוויזיה, זאת במקביל להשקת אתר אינטרנט כדי לשדר את הרדיו גם באינטרנט.

השם המקורי של בלומברג, Bloomberg Business News (בלומברג חדשות עסקים) השתנה לבלומברג חדשות. בשלב זה לבלומברג היה תוכן חדשותי שפורסם בלמעלה מ-800 עיתונים ברחבי העולם ואוגד על ידי 40 שותפים בינלאומיים.

2000-2014[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 השיקו בבלומברג שותפות עם הוושינגטון פוסט במטרה להקים יחדיו שירות חדשות עולמי. השירות אירח תוכן משני הגופים, כדי ליצור שילוב של החדשות הפוליטיות מוושינגטון פוסט והחדשות הפיננסיות של בלומברג.

בחודש אפריל 2014 השיקה בלומברג חדשות שירות חדש, הנקרא Bloomberg Luxury (בלומברג מותרות) שמתמקד בחיי מותרות. בין היתר השירות מתמקד בנסיעות, יין, אוכל, גאדג'טים ועוד. השירות זכה לקיתונות של ביקורת בטענה כי בלומברג מנסה לשכור "אנשים צעירים ויפים המראים את גופם בצורה גרוטסקית כדי להעלות את המדרוג".

2015: מיקוד מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2015 הודלף מזכר פנימי שהצביע על הכוונה לשנות את התמקדותה של הסוכנות כדי למקד את הקהל שלהם, "הלקוח החכם שקצר בזמן" ולהשיג טוב יותר את המטרה של "הכרוניקה של הקפיטליזם".[1]

2018: עיצוב מחדש וחומת תשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2018,העורך הראשי של סוכנות הידיעות, הודיע על עיצוב מחדש של הדיגיטל של בלומברג. באותו הזמן, בלומברג החלה לגבות ממבקרים כסף והקימה חומת תשלום שמגבילה את הקוראים המזדמנים לעד 10 מאמרים בחודש, ו-30 דקות של צפייה בערוץ הטלוויזיה של בלומברג. משתמשים המנויים לבלומברג, יכולים לגשת לכל התוכן ובנוסף לקבל תוכן פרימיום.[5][6]

סיקור בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוכנות הידיעות זכתה בשנת 2012 בפרס ג'ורג' פולק על סדרה של סיפורים אודות האליטה הפוליטית של סין, "המהפכה לעושר".[7][8]

אחד הסיפורים בסדרה התמקד בעושר המשפחתי של מנהיג סין, שי ג'ינפינג. העיתונאי והסופר הווארד וו. פרנץ' דיווח בגיליון מאי-יוני 2014 בכתב העת "העיתונות של קולומביה" כי טרם הפרסום, בכירים בבלומברג נפגשו עם דיפלומטים סינים, ללא ידיעת העיתונאים שעבדו על הסיפור.[9]

הפגישה הראשונה התקיימה בין מתיו וינקלר ובין ג'אנג ייסואי, שגריר סין בארצות הברית. ג'אנג אמר לווינקלר כי: "אם בלומברג תפרסם את הסיפור הזה, דברים רעים יקרו לבלומברג בסין. אם בלומברג לא תפרסם את הסיפור הזה, יתרחשו דברים טובים עבור בלומברג". הפגישה השנייה התרחשה זמן קצר לאחר מכן בניו יורק ונכללו בה גם יושב ראש החברה פיטר גראר, מנכ"ל החברה, דניאל דוקטורוף, ודיפלומט סיני לא ידוע.

בתקופה בה התקיימה הפגישה, התעקש דוקטורוף על שינויים בסיפור שירככו את השפעתו על ידי שינוי השפה המתארת את הנכסים של משפחת שי.[9]

לאחר שהסיפור פורסם, המכירות בסין הואטו משום שניתנה הוראה לפקידים בסין שלא להירשם לשירותיה של בלומברג. אתר החדשות של בלומברג נחסם בשרתים סינים, והחברה לא הצליחה להשיג אשרות לעיתונאים שרצתה לשלוח לסין.[10]

בשנת 2014 אמר יושב ראש החברה גראר כי צוות המכירות של החברה עושה "עבודה הירואית" של שיקום היחסים עם הפקידים הסינים אשר הביעו את חוסר שביעות רצונם מהפרסום על משפחת שי. הוא גם הזהיר כי אם בלומברג "תעשה שוב משהו כמו" הסיפור על שי שוב, החברה תחזור לנקודת ההתחלה.[9]

ב-29 באוקטובר 2013, במהלך שיחת ועידה, אמר וינקלר לארבעת העיתונאים של בלומברג בהונג קונג כי ממצאי התחקיר שלהם בנושא "הקשרים הכספיים הנסתרים בין אחד האנשים העשירים ביותר בסין לבין משפחותיהם של מנהיגים סינים מובילים" יפורסמו. אולם, פחות משבוע לאחר מכן, כתבה נוספת על "ילדי בכירים סינים המועסקים על ידי בנקים זרים", הורדה, לדברי עובדי בלומברג.[11]

עובדים אנונימיים בבלומברג צוטטו על ידי ניו יורק טיימס אומרים כי את ההחלטה לא לפרסם את הכתבה קיבל העורך הראשי של החברה, וינקלר. לדברי אחד העובדים, וינקלר אמר: "אם אנחנו נפרסם את הכתבה, יוציאו אותנו מסין".[11]

כאשר נודע לניו יורק טיימס כי וינקלר כתב בדואר האלקטרוני כי אף סיפור לא הורד, נכתב בעיתון האמריקאי כי "מה שיש לך לא נכון", נכתב, "הסיפורים פעילים ולא שינינו אותם". בעניין שיחת הוועידה, סירב וינקלר לדון.[11]

הכחשותיהם של וינקלר והייז הופיעו בכתבה שפורסמה על ידי הניו יורק טיימס ב-8 בנובמבר 2013. במסיבת עיתונאים, במסגרת מסעו לראשות העיר ניו יורק, הכחיש מייקל בלומברג את הדיווחים. הוא התעקש שבלומברג חדשות "לא עשו זאת, העורכים אמרו שזה לא כך".[12] בהתייחסו לתגובתו של וינקלר אמר כי: "אף אחד לא חושב שאנחנו מתלבטים ולא מוכנים לכתוב מאמרים שמעניינים את הציבור, והם נכונים מבחינה עובדתית".[12] כמו כן הוא אמר כי בשל העובדה שהוא ראש העיר ניו יורק, הוא לא מעורב בפעילות סוכנות הידיעות "התעלמתי מכל מה שקשור לחברה".

שלושה עיתונאים עזבו את החברה לאחר דיווחי חדשות על ההחלטה. אחד הפורשים, בן ריצ'רדסון, לשעבר עורך בכיר במערכת החדשות שעוסקת באסיה,[13] אמר "עזבתי את בלומברג בגלל האופן שבו נוהלה הפרשה בצורה לא נכונה, ובגלל האופן בו הצהירה החברה בצורה מטעה בעיתונות העולמית וזלזלה בצוות שעבד כל כך קשה כדי לפרסם כתבה תובענית מאוד". הוא גם אמר כי החברה איימה על העיתונאים שעבדו על הסיפור בתביעה משפטית אם ידברו על הנושא בפומבי.

מגזין בלומברג Businessweek[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומברג L.P רכשה את המגזין Businessweek בשנת 2009.[14] החברה רכשה את המגזין על מנת למשוך קהלים נוספים לשירותיה. בעקבות הרכישה, שונה שם המגזין ל-Bloomberg Businessweek.

רשת הטלוויזיה של בלומברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומברג טלוויזיה היא רשת הטלוויזיה של החברה, ומשדרת 24 שעות ביממה. הרשת הושקה ב-1994 כשירות בתשלום על ידי חברת הטלוויזיה הלוויינית DirecTV, ובתחילה היא שידרה 13 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.[15] ב-1995 הרשת עלתה בטלוויזיה בכבלים, ובשנת 2000 היא הייתה זמינה עבור 200 מיליון בתי אב.

בלומברג מרקטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזין הושק ביולי 1992 תחת הכותרת "בלומברג: מגזין למשתמשי בלומברג". בלומברג Markets היה ירחון שהופץ בקרב מנויי בלומברג.

בשנת 2010 המגזין עוצב מחדש, על מנת לפנות לקוראים שאינם רק משתמשי קצה.

בלומברג Opinion[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומברג Opinion, שנקרא בעבר בלומברג View, היא חטיבת העריכה של בלומברג חדשות שהושקה במאי 2011, ומציגה תוכן שנכתב על ידי כותבי טורים, מחברים ועורכים בעניין החדשות הנוכחיות.

בלומברג Politics[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומברג Politics עוסקת בעולם הפוליטי, ומוצגת באמצעות הדיגיטל של בלומברג, כמו גם במגזינים השונים וברשת הטלוויזיה שלה.[16][17]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בלומברג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ג'וליה גרינברג, העתיד של בלומברג הוא העתיד של חדשות לכולם, Wired, ‏9 בדצמבר 2015
  2. ^ 2.0 2.1 מתיו וינקלר, ג'ניפר סונדאג, הדרך של בלומברג, ניו ג'רזי: ג'ון ווילי & בניו, 2014, ISBN 978-1-118-84226-3
  3. ^ מייקל בלומברג, בלומברג על ידי בלומברג, ג'ון ווילי & בניו, 1997, עמ' 79-100, ISBN 0-471-15545-4
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 פול בודין, לעשות את זה מחדש: מסות בהיסטוריה של העסק האמריקאי, iUniverse, 2004, עמ' 180-190, ISBN 0-595-30921-6
  5. ^ ג'ון מקלת'ווייט, מכתב מהעורך הראשי שלנו על הדיגיטל החדש של בלומברג, בלומברג, ‏3 במאי 2018
  6. ^ בנג'מין מולין, חומת התשלום החדשה של בלומברג תעלה 35 דולר בחודש למשתמש, וול סטריט ג'ורנל, ‏2 במאי 2018
  7. ^ פרס פולק
  8. ^ המהפכה אל העושר, בלומברג
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 הווארד וו. פרנץ', האיוולת של בלומברג, העיתונות של קולומביה, ‏2014
  10. ^ אדוארד וונג, כריסטין הוני, בלומברג משעה כתב שמאמרו על סין לא פורסם, ניו יורק טיימס, ‏17 בנובמבר 2013
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 אדוארד וונג, בלומברג מרסנת מאמרים שעשויים להרגיז את סין, ניו יורק טיימס, ‏8 בנובמבר 2013
  12. ^ 12.0 12.1 בן סיסריו, בלומברג אומר ששירות החדשות לא הוריד מאמרים אודות סין, ניו יורק טיימס, ‏12 בנובמבר 2013
  13. ^ ג'יימס פלווס, עוד עורך בלומברג מסביר מדוע הוא התפטר, בשל הסיקור שלה את סין, The Atlantic, ‏25 במרץ 2014
  14. ^ סטפן קליפורד ודיוויד קר, בלומברג רוכשת את BusinessWeek מ-McGraw-Hill, ניו יורק טיימס, ‏13 באוקטובר 2009
  15. ^ ההיסטוריה של בלומברג .L.P, Funding Universe
  16. ^ ג'ו פומפאו, מייק ניצה מונה לעורך הראשי של אתר הפוליטיקה של בלומברג, פוליטיקו, ‏4 באוגוסט 2014
  17. ^ הדס גולד, הבעיטות של בלומברג Politics, פוליטיקו, ‏5 באוקטובר 2014