בן פקועה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה היהודית, בן פקועה הוא עובר שהוצא מבטן הבהמה לאחר שחיטתה. בתורה נאמר: "וכל בהמה המפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו"[1]. מהמילה 'בבהמה', דרשו חז"ל, שהעובר הנמצא בתוך הבהמה השחוטה, מותר באכילה אף ללא שחיטתו, שכן רואים בו חלק מגופה של אימו, שנשחטה כהלכה.

הביטוי "בן פקועה", משמעו שהעובר יצא לאחר שהתפקעה בטנה של אימו.

על פי המדרש, הדיבה שהוציא יוסף על אחיו היה בין השאר, שסיפר לאביו שראה אותם אוכלים "אבר מן החי", כשלאמיתו של דבר היה זה בן פקועה.

תנאי ההיתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם העובר שנמצא בשחיטה הוא בן שמונה חדשים, כלומר - עדיין לא נשלמה התפתחותו, הותר בוודאי, ואפילו אם נמצא חי. אמנם, במקרה שנמצא בבטן האם עובר חי בן תשעה חדשים, נחלקו התנאים האם הותר או לא. לדעת רבי מאיר, עובר זה הוא כבהמה בפני עצמה ואין שחיטת אמו מתירתו. לדעת חכמים, אף עובר זה מותר[2]. למחלוקת זו משמעות נוספת, לגבי חֶלבו של העובר, וגיד הנשה שלו. שכן הדין הוא, שעובר שהותר על ידי שחיטת אמו, לא רק בשרו מותר אלא גם חלבו וגידו (ראה להלן: דינים נוספים). מכיוון שכך, לדעת חכמים המתירים עובר חי בן תשעה חדשים, יהיו חלבו וגידו מותרים גם כן[3]. ואילו לדעת רבי מאיר המצריך שחיטה בעובר כזה, יהיה דינם של חלבו וגידו ככל הבהמות ולא יותרו באכילה.

גם לדעת חכמים המתירים עובר חי שנשלמה התפתחותו, ייושם ההיתר בפועל רק במקרה שהעובר לא הספיק לעמוד על רגליו על גבי הקרקע, לפני שהומת. אבל אם העובר עמד על רגליו לאחר שהוציאו אותו מבטן אמו, ישנה חובה לשוחטו, משום מראית עין - שלא יטעה הרואה ויאמר, שבהמה מותרת לאכילה בלא שחיטה. דין זה הוא תקנת חכמים, ואינו חיוב שחיטה מן התורה.

דינים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, כאשר מותר העובר על ידי שחיטת אמו, מותרים אף חלבו וגידו של העובר, וזאת למרות ששחיטה רגילה אינה מתירה איסורים אלו[4]. המקור לכך הוא, משום שבתורה נאמר: "כל...בבהמה תאכלו", כלומר שכל מה שנמצא במעי הבהמה מותר, ובכלל זה אף החלב והגיד[5]. איסור נוסף הקיים בגוף הבהמה, שאינו ניתר בשחיטה, הוא איסור דם. איסור זה נוהג אף בעובר, כמו בבהמה רגילה[6]. אמנם, האמוראים נחלקו האם איסורו של דם זה חמור ככל דם, ויהיה עליו עונש כרת; זו דעת רבי יוחנן. או שאיסורו קל יותר, ולא יהיה בו עונש זה; זו דעת ריש לקיש. מחלוקת זו נאמרה לפי שיטת חכמים, המתירים גם עובר שהתפתחותו הושלמה ונמצא חי. לשיטת רבי מאיר האוסר עובר זה, אין כל הבדל בין דמו לבין דם שאר הבהמות.

בגמרא נשנו עוד דינים רבים הנוגעים למצבו יוצא הדופן של העובר, וכמה מחלוקות יסודיות נאמרו בעניינים אלו. הנושאים המדוברים כוללים, בין היתר, דין החֵלֶב של העובר אם נתלש ממנו כשהיה במעי אמו; דינו של עובר זה לגבי פדיון פטר חמור (האם הוא נחשב שה שניתן לפדות בו); ועוד נידונים רבים נוספים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ו'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"ד, עמוד א'.
  3. ^ זו דעת רוב הראשונים (רי"ף, רא"ש, רמב"ן, שם). אמנם הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ז', הלכה ג'), אוסר את חלבו של העובר, אף על פי שהוא מתיר את יתר הבשר בלא שחיטה.
  4. ^ בבלי שם עמוד ב.
  5. ^ תוספות, בבלי שם דף עה עמוד א
  6. ^ בבלי שם דף עד עמוד א.