בנימין אברהמוב
 | |
| לידה | 1944 (בן 80 בערך) |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| השכלה | |
  | |
בנימין אברהמוב (נולד ב–1944) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנימין אברהמוב נולד ברחובות לאליהו ולרחל אברהמוב וגדל בתל אביב. למד בתיכון צייטלין בתל אביב במגמה המזרחנית תחת שרביטו של המורה דב עירון, ממנו למד רבות. את לימודיו האקדמיים לתואר ראשון (שפה וספרות ערבית ומדעי המדינה) ולתואר שני (שפה וספרות ערבית) עשה באוניברסיטה העברית בירושלים. לימודיו לתואר שלישי התקיימו באוניברסיטת תל אביב, שם סיים את הדוקטורט בהנחיית פרופסור מיכאל שורץ בשנת 1981 בהצטיינות יתרה.
בתחילת דרכו היה מורה לערבית בתיכון א' בתל אביב ומורה ללשון ולספרות עברית בישיבת היישוב החדש בתל אביב (1967–1973). בשנים 1970–1982 לימד ערבית בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ושימש כמרצה לאסלאם באוניברסיטת בר-אילן (החל מ-1973). הוא לימד תאולוגיה מוסלמית ופרשנות קוראן בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב (1982–1995) ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת בר-אילן, שם שימש כראש המחלקה לערבית (1995–1999). בשנת 2003 שהה במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בקבוצה שחקרה את השיעה. מונה לפרופסור מן המניין בשנת 2001, החל מ-2006 ועד סוף ספטמבר 2010 כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח.
מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אברהמוב עוסק בחקר התאולוגיה המוסלמית הקדומה ובעיקר ביחס שבין המסורת לחשיבה השכלית כמקורות של ידיעה דתית. בנושא זה אף הרחיב את תחום המחקר שלו לטקסטים בערבית יהודית, בעיקר של רב סעדיה גאון והרמב"ם ועסק בסוגיה זו בכתביהם. כמו כן דן אברהמוב ביחס שבין התאולוגיה והפילוסופיה המוסלמית ובהשפעת הפילוסופיה על התאולוגיה. בשנים האחרונות עוסק פרופ' אברהמוב גם בהגות של איש ההלכה, התאולוג, הפילוסוף והמיסטיקאי אבו חאמד אלגזאלי (נפטר ב-1111) ובמיסטיקה הפילוסופית של גדול המיסטיקאים המוסלמים אבן אלערבי (נפטר ב-1240). הוא בחן את גישתו של אבן אלערבי לחקירת השכל לעומת ההתגלות המיסטית. במסגרת מחקריו פרסם ארבעה ספרים, עשרות מאמרים וכמו כן ערכים לאנציקלופדיה של האסלאם, לאנציקלופדיה של הקוראן ולאנציקלופדיה של האהבה בדתות העולם וכן ביקורות על ספרים. הוא עורך את כתב העת Studies in Arabic and Islamic Culture שיוצא בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
הגותו של אלקאסם אבן אבראהים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודת הדוקטור של אברהמוב עוסקת בהגותו של התאולוג הזיידי אלקאסם אבן אבראהים (נפטר ב-860), שדן בנושאים העיקריים של התאולוגיה המוסלמית הקדומה, כמו הראיות למציאות האל ולבריאת העולם (אלקאסם משתמש הרבה בראיה מתוך הסדר וההרמוניה בעולם כדי להוכיח את מציאות האל), ייחוד האל, תאריו, בחירה חופשית מול גזרה קדומה, תיאורית האמאמה (השלטון) באסלאם ואמונה וכפירה. כל הנושאים האלה מופיעים אצל אלקאסם באיגרות שחלקן כתובות בפרוזה מחורזת. אברהמוב ההדיר שמונה מתוך איגרותיו של אלקאסם, תרגמן לעברית ודן בתאולוגיה המופיעה בהן. הוא הוכיח כי האמאם הזיידי אלקאסם היה הראשון שהכניס את התאולוגיה המועתזלית להגות של הזיידים. שנים מספריו של אברהמוב עוסקים בתורתו של אלקאסם.[1]
תאולוגיה אסלאמית - מסורת ורציונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר Islamic Theology – Traditionalism and Rationalism[2] עוסק ביסודות המסורתיות והרציונליזם באסלאם של ימי הביניים. לשכל תפקיד חשוב גם בתאולוגיה המסורתית, שבחלקה הסתמכה על רעיונות של התאולוגיה הרציונליסטית המועתזלית. אנשי המסורת מתקיפים את הרציונליסטים ולהפך, ולעיתים אותם נימוקים משמשים את שני הצדדים. נוצרה גם פשרה בין היסוד השכלי ליסוד המסורתי, ולמעשה בתחומים מסוימים כמו שלילת ההגשמה, אנשי המסורת מקבלים את נימוקי מתנגדיהם.
תיאורית אהבת אלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאורית אהבת אלוהים של שני מלומדים מוסלמים: אלגזאלי, שהוזכר לעיל, ואבו זייד אלדבאג (נפטר ב-1296) מתוארת ומנותחת בספר Divine Love in Islamic Mysticism – The Teachings of al-GhazÁlī and al-DabbÁgh.[3] לפי הספר, אהבת אלוהים אצל אלגזאלי היא אהבה אינטלקטואלית; ככל שידיעת האדם את פעולות אלוהים בעולם גדלה, כך גדלה אהבתו לאלוהים. הפיכת הידיעה לעקרון דתי מושפעת ככל הנראה מן הפילוסופיה המוסלמית, שקיבלה רעיונות ומושגים רבים מן הפילוסופיה היוונית. תורתו של אלדבאג, אף היא פילוסופית, אבל מושפעת באופן ברור מן הפילוסופיה הניאופלטונית.
התמודדות ההוגים המוסלמים והיהודים עם השפעת הפילוסופיה והרציונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
נושא ההתמודדות של הוגי הדעות המוסלמים והיהודים עם השפעת הפילוסופיה והרציונליזם עובר כחוט השני במאמריו של אברהמוב. כך למשל, תורת הסיבתיות אצל אלגזאלי מהווה מיזוג מיוחד בין התפיסה המסורתית על כוחו האבסולוטי של האל לבין התפיסה הפילוסופית על הסיבתיות הטבעית. הסיבות לפי אלגזאלי הן תנאים אשר בלעדיהם אף פעולה לא הייתה מתרחשת. אבל מה שגורם לתנאים האלה לפעול הוא הכוח האלוהי השרוי בכל התנאים האלה. כך חיים הם תנאי לידיעה, ידיעה היא תנאי לרצון, רצון הוא תנאי ליכולת ויכולת תנאי לפעולה. אבל מה שמפעיל את השרשרת הזו הוא כוחו של האל. אלוהים אינו יכול לבצע פעולות בלתי הגיוניות; הוא אינו יכול לטעת ידיעה בגוף מת. תפיסה זו של אלגזאלי מנוגדת לתפיסתם של מספר תאולוגים מוסלמים שסברו שבכוחו של האל לעשות כל דבר, אף אם הוא בלתי הגיוני.[4]
אפילו תורות דתיות עממיות, כמו ביקור בקברים זכו באסלאם להסבר פילוסופי. פח'ר אלדין אלראזי (נפטר ב-1209), אחד מגדולי התאולוגים באסלאם, שהושפע בערוב ימיו מן הפילוסופיה של אבן סינא (נפטר ב-1037) ומן הפילוסופיה של אבו אלברכאת אלבגדאדי (נפטר ב-1164 לערך), פילוסוף יהודי שהתאסלם, מנסה להראות כי נפש הנפטר צמודה לקבר, וכאשר המבקר מגיע לקבר, נוצר קשר בין שתי הנפשות.[5]
בניגוד לתפיסה המסורתית של הוכחת הנבואה על ידי הנסים שהנביא מבצע, מוכיח פח'ר אלדין אלראזי כי נביא הוא מי ששכלו ומוסריותו עולים ברמתם על כל בני דורו וכמו כן הנביא ניחן בכישרון להשפיע באופן מוסרי על בני האדם.[6]
הקשר בין ההגות המוסלמית להגות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר ממאמריו של אברהמוב בוחנים את הקשר בין ההגות המוסלמית להגות היהודית. רב סעדיה גאון (נפטר ב-942) דן בשאלה האם המקור לידיעת אלוהים, תאריו ונביאיו הוא השכל או המסורת. התאולוגיה המוסלמית הקדומה התחבטה אף היא בשאלה זו, ואחד הפתרונות המפורסמים הוצע על ידי אבו אלחסן אלאשערי (נפטר ב-935), שטען כי מאמין בר שכל חייב להוכיח את מה שלמד בדרך של מסורת וקבלה מהורים וממורים על ידי שימוש בראיות שכליות. חובה זו נתפסה כחובה דתית. המועתזלים היו אף יותר רציונליסטים וטענו כי החובה הראשונה המוטלת על האדם היא לדעת את האל. בספרו "אמונות ודעות", מתפלמס רס"ג עם דעות אלה בטענו כי היכולת השכלית אינה נחלתם של אנשים רבים, השימוש בה אורך זמן רב וייתכן אף כי אדם לא יגיע למסקנות הדתיות הנכונות אחרי השימוש בראיות שכליות. לפיכך הוא דוחה את שתי העמדות האלה, ומעדיף את דרך המסורת לרוב בני האדם. לפי תפיסתו אין חובה דתית להוכיח את עקרונות הדת לפי השכל.[7]
הופעת מקורות מוסלמיים בספרות הפילוסופית ובספרות הדתית היהודית נדונה גם במאמרים "מאזני העיונים ומקורותיו" וכן "כתאב אלחקאיק ומקורותיו".[8]
התרבות הערבית הייתה חלק מתרבותם של היהודים בארצות האסלאם והדבר בא לידי ביטוי ביצירות היהודיות שנכתבו בערבית יהודית.
הגותו של המיסטיקאי אבן אלערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאמרו Ibn al-Arabi's Theory of Knowledge[9] מראה אברהמוב כי אבן אלערבי מצא פתרון לשאלת הניגוד בין התגלות מיסטית לדיון שכלי. לפי אבן אלערבי לשכל שני תפקידים, תפקיד פעיל ותפקיד סביל. בתפקיד הפעיל הוא יוצר ראיות שכליות, היקשים וכיוצא בזה, בעוד שבתפקידו הסביל הוא כלי הקיבול של ההתגלות המיסטית. נוסף לכך, למרות היותו מיסטיקאי, אבן אלערבי ראה בשכל הפעיל כלי חשוב ביותר לצרכים הדתיים, אם כי הוא תקף לא פעם את הרציונליסטים בין אם הם מועתזלים או אשערים. התופעה הזו של שימוש בראיות שכליות בד בבד עם פולמוס עם קבוצות רציונליסטיות מאפיינת חלק ניכר מן התאולוגים המוסלמים שהתמודדו עם בעיית השכל אל מול ההתגלות.
מושגי יסוד בתאולוגיה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אברהמוב מסביר במאמריו כמה מושגי יסוד ותאוריות של התאולוגיה המוסלמית: תאוריית רכישת המעשים (כסב), העזרה האלוהית לאדם (לטף), הקץ הקצוב לחיים (אג'ל), ידיעה הכרחית (עלם צ'רורי), תיאורית קבלת הביטויים האנתרופומורפיים כפי שהם (בלא כיף), תיאורית ביטול הדתות האחרות על ידי האסלאם (נסח'). חלק ממושגים אלה נדון תוך כדי תרגום יצירות מוסלמיות לאנגלית.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Al-Kāsim Ibn Ibrāhīm on the Proof of God's Existence: Kitāb al-Dalīl al-Kabīr, E.J. Brill, Leiden 1990. pp. xiii+200.
- Anthropomorphism and Interpretation of the Qur’ān in the Theology of al-Qāsim ibn Ibrāhīm, E.J. Brill, Leiden 1996, pp. XVII+152.
- Islamic Theology - Traditionalism and Rationalism, Edinburgh University Press 1998, pp. XI+112.
- Divine Love in Islamic Mysticism, The Teachings of al-Ghazālī and al-Dabbāgh, RoutledgeCurzon Sufi Series, London and New York 2003, pp. XII+190.
- Studies in Arabic and Islamic Culture I (2000), ed. 3
- Studiesin Arabic and Islamic Culture II (2006)
- Tribute to Michael – Studies in Jewish and Muslim Thought Presented to Professor Michael Schwarz, (in Hebrew and English) eds. Sara Klein-Braslavy, Binyamin Abrahamov, Joseph Sadan, Tel Aviv 2009.
- Ibn al-Arabi and the Sufis, Anqa Publishing, Oxford 2014.
- Ibn al-Arabi's Fusus al-hikam – An annotated Translation of "The Bezels of Wisdom," Routledge, London and New York 2015.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנימין אברהמוב, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Al-QÁsim ibn IbrÁhīm on the Proof of God's Existence – KitÁb al-Dalīl al-Kabīr
- Anthropomorphism & Interpretation of the QurÞÁn in the Theology of al-QÁsim ibn IbrÁhīm – KitÁb al-Mustarshid
- ^ Islamic Theology - Traditionalism and Rationalism, Edinburgh University Press 1998, pp. XI+112.
- ^ Divine Love in Islamic Mysticism, The Teachings of al-Ghazālī and al-Dabbāgh, RoutledgeCurzon Sufi Series, London and New York 2003, pp. XII+190.
- ^ Al-Ghazālī's Theory of Causality, Studia Islamica 67(1988), pp. 75-98
- ^ Fakhr al-Dīn al-Rāzī’s Philosophical Justification of Visiting Tombs, Al-Masāq: Islam and the Medieval Mediterranean, 11(1999), pp. 109-120.
- ^ Religion versus Philosophy - the Case of Fakhr al-Dīn al-Rāzī’s Proofs of Prophecy, in Religon versus Science in Islam, A Medieval and Modern Debate, Oriente Moderno 19(2000), ed. Carmela Baffioni, pp. 415-425
- ^ The Objective of Speculation in Saadia’s Thought, in Adaptations and Innovations, Studies on the Interaction between Jewish and Islamic Thought and Literature from the Early Middle Ages to the late Twentieth Century, Dedicated to Professor Joel L. Kraemer, ed. Y.T. Langermann and J. Stern, Paris, Louvain, Dudley 2007, pp. 7-16. 31. Ja‘far al-ādiq’s and ‘Alī al-Riā’s Attitude toward Kalām and Rational Reasoning, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 31 (2006), Studies in Memory of Franz Rosenthahl, pp. 196-208.
- ^ מקורותיו של הספר מאזני העיונים לצדק הסרעפים, דעת 34 (תשנ"ה), עמ' 83–86.
- כתאב אלחקאיק ומקורותיו, דעת 55, 2005, עמ' 31–39.
- ^ Ibn al-‛Arabī's Theory of Knowledge, Journal of the Muhyiddin Ibn ‛Arabī Society 41 (2007), part I, pp. 1-29, 42 (2007), part II, pp. 1-22.