בנימין אקצין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

בנימין אקצין (6 במאי 1904 - 1985) היה פרופסור למדע המדינה ולמשפט חוקתי באוניברסיטה העברית בירושלים, ממקימי הפקולטה למשפטים ומייסד החוג למדע המדינה וממקימי אוניברסיטת חיפה. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטאות וינה, פריז והרווארד. בנוסף היה מרצה אורח ברבות מהאוניברסיטאות המובילות בארצות הברית ואירופה. התמחה בתורת המשטרים והזיקה בין המציאות המדינית לביטוייה המשפטיים-קונסטיטוציוניים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בריגה, קודם עלייתו ארצה היה מפעילי התנועה הרוויזיוניסטית ומזכירו של זאב ז'בוטינסקי ואף נבחר לנשיא התנועה הציונית החדשה שהקים ז'בוטינסקי. בראשית שנות ה-40 עבר לארצות הברית ועמד בראש הלשכה המדינית של 'ועד החירום הציוני האמריקני'.

ב-1926, בהיותו בן 22, קיבל תואר דוקטור למדעי המדינה מאוניברסיטת וינה, ב-1929 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת פריז ובתחילת שנות ה-30 תואר דוקטור למשפטים נוסף מאוניברסיטת הרווארד.

בשנת 1949 עלה ארצה, ונמנה עם מייסדי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. אקצין נחשב, יחד עם יצחק קלינגהופר, כמניחי "היסודות למשפט הציבורי ובכך תרמו תרומה מכרעת לפיתוח הדמוקרטיה הישראלית הצעירה"‏[1]. כמו כן היה בנימין אקצין מיוזמי ומקימי החוג למדעי המדינה, בפקולטה למדעי החברה, של האוניברסיטה העברית, בראשית שנות ה-50' ועמד בראשו בעשור הראשון לקיומו‏[2].בנוסף כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים בשנים תשי"ב-תשי"ד, תשי"ז-תשי"ח, תשכ"ב-תשכ"ג.

אקצין היה ממצדדי הנורמליזציה ביחסי ישראל-גרמניה. ב-1963, טרם כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות, עורר ביקורת כאשר ביקר באוניברסיטת היידלברג כמרצה-אורח במשך סימסטר‏[3]. אקצין עמד בראשות המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ״ח).

בנימין אקצין הוא ממקימי אוניברסיטת חיפה והיה הרקטור הראשון שלה.

ב-1970 טען אקדמאי ערבי שבמסגרת נסיונו להתקבל כמרצה באוניברסיטת חיפה, נדרש על ידי השב"כ לשמש כמשתף פעולה. בתשובה לשאילתא, הודה אקצין ששיקולי ביטחון מובאים בחשבון בעת קבלת אנשים למשרות הוראה. הוא הוסיף שאוניברסיטת חיפה אינה שונה בכך ממוסדות מקבילים. הרקטורים של האוניברסיטה העברית‏[4] ושל אוניברסיטת תל אביב‏[5] הכחישו קיום קריטריון כזה אצלם. אקצין הואשם בהפרת החופש האקדמי‏[6].

הוא חתן פרס ישראל (למדעי המשפט 1967).

כתביו (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "עיקרי המינהל הציבורי", הוצאת דביר
  • "תורת המשטרים", הוצאת אקדמון - הוצאת הסטודנטים באוניברסיטה העברית (1967)
  • "לאומים ומדינות", הוצאת עם עובד
  • "סוגיות במשפט ובמדינאות", הוצאת מאגנס (1966)
  • "יסודות המדינאות הבינלאומית", הוצאת אקדמון (1984)
  • "הצעת חוקה למדינת ישראל"
  • "תכנון לאומי בישראל", הוצאת המדרשה למינהל (1966)
  • "בעין בוחנת: כתבים פובליציסטיים" (הוצאת שקמונה)
  • "הסטאטוס הפוליטי של יהדות התפוצות", הוצאת המכון ליהדות זמננו (1966)
  • "הבדלי יסוד בגילויי ההתבוללות בתקופה הבתר אמאנסיפציונית והעידן הנוכחי", הוצאת האוניברסיטה העברית
  • "מריגה לירושלים", הוצאת הספרייה הציונית על יד ההסתדרות העולמית (1989) - ספרו האוטוביוגרפי שפורסם לאחר מותו

ספרים שערך

  • Studies in law, magness press, 1958

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]