בקיה שעירה
 בִּקיה שעירה | |
|---|---|
בקיה שעירה | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | קטניתאים |
| משפחה: | קטניות |
| תת־משפחה: | פרפרניים |
| סוג: | בקיה |
| מין: | בקיה שעירה |
| שם מדעי | |
 Vicia villosaRoth | |
בִּקְיָה שְׂעִירָה (שם מדעי: Vicia villosa) היא מין צמח עשבוני דמוי מטפס, חד-שנתי חורפי, בסוג בקיה, בתת-משפחת הפרפרניים שבמשפחת הקטניות[1][2].
למרות שמה, בקיה שעירה אינה תמיד שעירה כלל וכמעט קירחת. מין זה מתאפיין בשונות מורפולוגית רבה וכולל שישה תת-מינים, ומהם שני תת-מינים בישראל הנבדלים ביניהם בדרגת השעירות, בעושר התפרחות, במספר העלעלים ובמאפייני הפרי — הבדלים הניכרים היטב גם בשדה. מין זה עלול לבלבל, ולעיתים הוא עשוי להיראות כמין מן הסוג עשנן, שאינו ממשפחת הפרפרניים, אך הדמיון חיצוני בלבד.
הצמח נובט בתחילת החורף ופורח לקראת תחילת האביב. עליו מנוצים פעם אחת ל-3 עד 10 זוגות עלעלים, וציר העלה מסתיים בקנוקנת מסועפת. תפרחותיו אשכולות ארוכים, חד-צדדיים, הנושאים פרחים צרים וארוכים רבים בגווני כחול-סגול.
המין נפוץ בבתי גידול מופרים כגון שדות בור, חורש ים-תיכוני, ולעיתים קשור גם לפעילות אדם, בין היתר כצמח מספוא וכפליט תרבות. שמו העממי האנגלי, fodder vetch, שתרגומו "בקיה למספוא", מרמז על שימושו להזנת בעלי חיים.
מורפולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בִּקְיָה שְׂעִירָה (Vicia villosa) היא צמח עשבוני חד-שנתי, בגובה 20 עד 80 ס"מ. הגבעולים והעלים מכוסים בשערות רכות ארוכות, מפושקות ואינן צמודות, או בשערות רכות באורך בינוני מהודקות (פלומתיות), עד כמעט קרח. השערות הללו מקנות לצמח מראה כסוף בשלב הפריחה.
השורש שיפודי יכול להגיע לאורך של עד כמטר. כצמח ממשפחת הקטניות, שורשיה נושאים פקעיות ובהן חיידקי ריזוביום סימביוטיים. חיידקים אלה מקבעים חנקן אטמוספרי והופכים אותו לזמין לקליטתן בצמח וליצרת חלבונים.
הגבעולים מרובים, זקופים, מסועפים ומצולעים. הצמח אינו מטפס עצמאי; הבקיה השעירה היא צמח דמוי מטפס בעל גבעולים חלשים ומשתרעים, היכולים להגיע לאורך של עד כשני מטרים.
העלים מסורגים, מנוצים זוגיים פעם אחת; ציר העלה חסר כנפיים ובדרך כלל מסתיים בקנוקנת מסולסלת ומסועפת, הנאחזת בגופים אחרים לתמיכה.
העלים באורך 2 עד 6 ס"מ, בעלי פטוטרת קצרה למדי;
הלוואים שעירים, באורך 5 עד 9 מ"מ וברוחב 1 עד 5 מ"מ, דמויי חצי ראש חנית או חצי ראש חץ (ישנה אונה אחת שפונה לצד או אחורה) או עד אזמלניים. ישנם מצבים שבהם הלוואים תמימים, לפחות העליונים שבהם[3].
העלעלים 4 עד 10 זוגות (לעיתים רחוקות 3 זוגות), באורך 0.8 עד 3.5 ס"מ וברוחב 0.1 עד 1.0 ס"מ (לעיתים רחוקות 0.1 או 1 ס"מ), דמויי ביצה-מוארכים עד סרגליים צרים, קודקודם חד-מחודד או קהה, עם חוד זעיר.
עוקצי התפרחת בדרך כלל ארוכים מן העלים היוצאים מהם.
התפרחות חיקיות, אשכולות ארוכים, בני 3 עד 30 (לעיתים רחוקות עד 40 פרחים), בדרך כלל חד-צדדיים, כלומר ערוכים לאורך צד אחד של ציר התפרחת.
הפרחים פרפרניים, דו-מיניים, צרים וארוכים באורך 1.2 עד 1.8 (לעיתים רחוקות עד 2) ס"מ, בעלי עוקצים קצרים, מפשוקים עד נטויים מטה.
הגביע דמוי פעמון, ארגמני, בעל 5 אונות, באורך 5 עד 8 מ"מ, תפוח במובהק, לעיתים סגול בקודקודו, שעיר בצפיפות עד מעט פלומתי; שפת צינור הגביע אלכסונית; שיני הגביע קצרות עד ארוכות מן הצינור; השיניים התחתונות באורך 1 עד 5 מ"מ, ארוכות מן העליונות, ריסניות או כמעט קרחות.
הכותרת ארוכה כמעט פי 3 מן הגביע, צבעה סגול-כחלחל עד כחלחל. המשוטים לעיתים לבנבנים או צהבהבים; המפרש שווה באורכו למשׁוטים או ארוך מהם, קודקודו קהה מאוד ובעל שקע רדוד; עם ציפורן שאורכה שווה או קצר (ולעיתים ארוך) מן הטרף.
האבקנים עשרה, מאוחים לשני צרורות: בדרך כלל תשעה מאוחים ואחד חופשי (9 מאוחים + 1 חופשי). תשעה זירים מאוחים ויוצרים צינור, והזיר העשירי חופשי או מחובר רק בבסיסו; עמוד השחלה עובר בתוך צינור זירי האבקנים. צינור זירי האבקנים אלכסוני; הזירים דמויי חוט; המאבקים אחידים בגודלם ובצורתם, וכל מאבק מחובר בגבו אל הזיר ונפתח בסדקים אורכיים.
השחלה עילית ומורכבת מעלה שחלה יחיד. היא נישאת על עוקץ קצר; עמוד השחלה שטוח במקצת ושעיר בקודקודו. הוא עולה מן השחלה ועובר במרכז צינור זירי האבקנים. הצלקת מצויה בקצה עמוד השחלה.
הפרי הוא תרמיל בעל מגורה אחת המכילה זרעים. הוא בנוי מעלה אחד המקופל לאורכו ומאוחה בשוליו, ונפתח בדרך כלל לשתי קשוות לאורך שני תפרים: תפר הבטן, שאליו מחוברים הזרעים, ותפר הגב שמולו. התרמילים נפתחים עם ההבשלה, כאשר קשוות התרמיל מתפתלות סביב צירן לאחר פתיחתן. התרמיל חסר מחיצות פנימיות. אורכו (1.5-) 2 עד 3 (עד 3.5) ס"מ ורוחבו 0.7 עד 1 (לעיתים רחוקות עד 1.2) ס"מ, מכיל 2 עד 8 זרעים, כפוף מטה, צורתו מעוין עד מאורך-סרגלי, פחוס, קירח או לעיתים נדירות בעל פלומה עדינה מאוד[4][5].
הזרעים באורך 3 עד 4 מ"מ, פחוסים במקצת, כמעט כדוריים, שחורים או חום-סגול; הטבורית קצרה, סרגלית, בצבע חום-לבנבן.
מספר הכרומוזומים 2n = 14.
השונות המורפולוגית של המין מתארגנת בתת-מינים הניתנים לזיהוי, אף שגבולותיהם בשדה אינם חדים.
שונות תוך-מינית ותת-מינים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]למין בקיה שעירה שישה תת-מינים בעולם, ומהם שניים בישראל, הנבדלים זה מזה בכמה תכונות:
התת-מין הטיפוסי שעיר ומכוסה בשערות מפושקות; תפרחותיו עשירות בפרחים שצבע כותרתם כחול עד סגול; התרמיל קירח; שיני הגביע שוות באורכן לצינור או ארוכות ממנו; מספר העלעלים בעלה אינו פוחת מ-8 זוגות[4].
לעומת זאת, בתת-מין מקריח השעירות דלילה ומהודקת עד כמעט קרח; תפרחותיו דלות יותר ומספרם אינו עולה על 15, וצבע כותרתם סגול-כחלחל ומשוטיה לבנבנים או צהבהבים; שיני הגביע קצרות מן הצינור; התרמיל מכוסה פלומה עדינה; מספר העלעלים בעלה עשוי להיות קטן יותר, עד 3 זוגות.
להלן התכונות המבדילות בין שני תת-המינים כפי שהן ניכרות בשדה:
שערות - בתת-מין טיפוסי הצמח שעיר בצפיפות ומכוסה בשערות ארוכות, רכות ומפושקות שאינן צמודות; לעומת זאת, בתת-מין מקריח השערות קצרות ומהודקות עד כמעט קרח.
לוואים - בתת-מין טיפוסי הלוואים רחבים יותר, עד 5 מ"מ; לעומת זאת, בתת-מין מקריח הלוואים צרים יותר, פחות מ-3 מ"מ.
עלעלים – בתת-מין טיפוסי העלעלים 8 עד 10 זוגות, סרגליים-אזמלניים עד מאורכים וקודקודם חד; לעומת זאת, בתת-מין מקריח העלעלים 3 עד 10 זוגות, סרגליים צרים עד אליפטיים-מאורכים, וקודקודם חד עד קהה.
תפרחות – בתת-מין טיפוסי התפרחות מונות 10 עד 30 פרחים; לעומת זאת, בתת-מין מקריח התפרחות מונות 3 עד 15 פרחים.
פרחים – בתת-מין טיפוסי אורך הפרחים 1.4 עד 1.8 ס"מ; לעומת זאת, בתת-מין מקריח אורך הפרחים 1.2 עד 2 ס"מ.
גביע – בתת-מין טיפוסי שיני הגביע שוות באורכן לצינור הגביע או ארוכות ממנו, ריסניות; לעומת זאת, בתת-מין מקריח שיני הגביע קצרות מצינור הגביע.
כותרת – בתת-מין טיפוסי צבע הכותרת כחול עד סגול, וטרף המפרש שווה באורכו לציפורן; לעומת זאת, בתת-מין מקריח הכותרת סגולה-כחלחלה ומשוטיה לבנבנים או צהבהבים, וטרף המפרש קצר מן הציפורן.
תרמיל – בתת-מין טיפוסי התרמיל כמעט קרח ואורכו 2 עד 2.5 ס"מ; לעומת זאת, בתת-מין מקריח התרמיל בעל פלומה עדינה ואורכו 2 עד 3 ס"מ.
בית גידול ותפוצה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הגידול בשני תת-המינים דומה: שדות, גדרות וחורש ים-תיכוני; תת-מין מקריח גם מתורבת.
- בתת-מין טיפוסי התפוצה כוללת את מישור השרון, דרום מישור החוף, הגליל התחתון, הר הכרמל, השפלה, הרי יהודה, צפון הנגב ועמק החולה.
- בתת-מין מקריח, לעומת זאת, התפוצה כוללת את מישור עכו, מישור השרון, דרום מישור החוף, הגליל העליון והגליל התחתון, עמק יזרעאל, הרי יהודה ועמק הדן.
האזורים החופפים לשני תת-המינים הם: מישור השרון, דרום מישור החוף, הגליל התחתון והרי יהודה. אזורים אופייניים לתת-מין טיפוסי הם הר הכרמל, השפלה, צפון הנגב ועמק החולה; אזורים אופייניים לתת-מין מקריח הם מישור עכו, הגליל העליון, עמק יזרעאל ועמק הדן. מכאן עולה כי התת-מין הטיפוסי נוטה יותר לאזורים דרומיים ויבשים יחסית, ואילו התת-מין המקריח שכיח יותר גם בצפון הארץ ובאזורים לחים יותר.
בקיה שעירה אינה נחשבת כיום לאיום על שלמותן הביולוגית של שדות בר. עם זאת, היא נחשבת לעשב שוטה במדשאות ובבתי גידול מופרים. ניתן לשלוט בה בקלות באמצעים מכניים, כגון עקירת הצמחים לפני הבשלת הזרעים, או באמצעות ריסוס בקוטלי עשבים סיסטמיים.
אקולוגיה ופנולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנביטה מתחילה בתחילת נובמבר, והצמח קמל באמצע מאי. הפריחה נמשכת מסוף ינואר עד אמצע מאי. פירות ירוקים ניכרים מסוף פברואר עד אמצע מרץ. הפירות מבשילים בסוף מרץ ותחילת אפריל. הפצת הזרעים נמשכת מאמצע אפריל עד תחילת יולי.
בספרות הבוטנית מתואר המין לעיתים כחד-שנתי ולעיתים כחד-שנתי או דו-שנתי, בהתאם לתנאי הסביבה. כך, במקורות מצפון אמריקה מצוין כי הוא עשוי להיות חד-שנתי או דו-שנתי, בעוד שבדרום אמריקה הוא מוגדר כחד-שנתי חורפי. הבדל זה נובע ככל הנראה מהשפעת האקלים: ברוב תחום תפוצתו מתנהל מחזור חיים חורפי טיפוסי (נביטה בסתיו, פריחה באביב והתייבשות בקיץ), אך בתנאים קרירים יותר או כאשר הנביטה מוקדמת, עשוי מחזור החיים להתארך ולהשתרע על פני שתי עונות גידול.
בקיה שעירה מגודלת בדרך כלל כגידול כיסוי ברוב אזורי ארצות הברית בזכות תכונותיה, הכוללות עמידות לקור חורפי, יכולת לשרוד בקרקעות לחות יחסית, ויכולתה להעשיר את הקרקע בחנקן באמצעות קיבוע ביולוגי. המין מעדיף קרקעות חומציות קלות עד נייטרליות (pH 6.0–7.0), אולם בארגנטינה תועדו אוכלוסיות טבעיות גם בקרקעות אלקליות (בסיסיות), דבר המעיד על סתגלנותו לטווח רחב של תגובת קרקע. בקיה שעירה יכולה לגדול בטווח חומציות קרקע של pH 5–7.5, אך הטווח האופטימלי הוא 6.0–7.0. מומלץ לבצע בדיקות קרקע כדי לקבוע את ה-pH וליישם אמצעים לתיקונו בהתאם לצורך.
טמפרטורת הנביטה האופטימלית באמריקה הצפונית היא 15 עד 23 מעלות צלזיוס. באמריקה הצפונית הפריחה מתרחשת בחודשים מאי עד אוגוסט, בשונה מן המצב בישראל.
הצמח מייצר ביומסה רבה ומספק כיסוי קרקע בעונות שבהן השדה אינו מעובד. הצימוח הרוחבי השופע של הגבעולים מסייע במניעת סחיפת קרקע ובדיכוי עשבים.
נמצא כי גידול משולב של בקיה שעירה עם שיפון (Secale cereale) משפר את הצלחת הגידול, באמצעות הגברת שרידות בחורף, יצירת תמיכה לטיפוס והאצת הפריחה.
שימושים חקלאיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיה שעירה נמנית עם גידולי המספוא והמרעה, ומשמשת מזון לבעלי חיים במשק האדם, וכן מקור צוף למאביקים, ובהם דבורים. נוסף על כך, היא תורמת לטיוב הקרקע ולהפחתת מחוללי מחלה ומזיקים הפוגעים בגידולי דגן במסגרת מחזור גידולים (המכונה גם „מחזור זרעים” בספרות העברית הקדומה והמתחדשת).
שימושים אלה, על היבטיהם האגרונומיים והאקולוגיים, שיפורטו להלן, נשענים על יכולתה לקבע חנקן אטמוספרי ולייצר ביומסה רבה בתנאי סביבה מגוונים. תכונות אלו הקנו לה ערך כלכלי הן במשק החקלאי המסורתי והן במשק המודרני, אף כי לגידולה גם חסרונות מנקודת מבט חקלאית, הבאים לידי ביטוי כמגבלות אגרונומיות, שיידונו בסוף הפרק.
רקע חקלאי ותפוצה בשימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]השימוש במיני בקיה במשק החקלאי ידוע מקדמת דנא. בארצות הים-תיכוניות בכלל ובישראל בפרט מקובלת יותר בקיה תרבותית (Vicia sativa), היציבה יותר כגידול שדה. לעומת זאת, בקיה שעירה מקובלת בצפון הממוזג של אירופה, בארצות הברית ובדרום אמריקה. היא נחשבת למין קוסמופוליטי בזכות יכולתה הגבוהה להתאקלם ולהתאזרח בתנאים מגוונים, וכן בזכות עמידותה לעקות מים, קרינה וקור. היא מצויה הן באזורים שחונים למחצה (300 עד 400 מ״מ משקעים) והן באזורים לחים יותר, ובכך מתאפשרים שימושיה החקלאיים במגוון רחב של אזורי אקלים ושל סוגי קרקע - כבדים או קלים, ואף קרקעות דלות בחומר אורגני ובחומרי הזנה.
מספוא ומרעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראש ובראשונה משמשת הבקיה השעירה כגידול מרעה זרוע וכגידול מספוא איכותי לבעלי חיים במשק האדם, בשל תכולה גבוהה של חלבון. היא נאכלת הן ברעייה ישירה והן לאחר איסופה והאבסתה ברפת. ערכה התזונתי הגבוה ויכולתה להניב יבול גבוה הופכים אותה למרכיב חשוב במערך הספקת המספוא.
גידול כיסוי וניהול קרקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנוסף, בקיה שעירה נחשבת לאחד מגידולי הכיסוי (cover crop) המומלצים, ומשמשת גם כגידול לוכד (catch crop) וכדשן ירוק (green manure), במסגרת ניהול מושכל של חומרי הזנה וטיוב הקרקע. שימושים אלה נשענים על תרומתה להגדלת תכולת החנקן בקרקע ועל יכולתה להתאים למרבית מערכות הגידול החקלאיות, ובעיקר למערכות חקלאות משמרת ואורגנית.
הצמח מניב יבול צמחי רב ומספק כיסוי קרקע בעונות שבהן השדה אינו מעובד, ובכך מדכא עשבים שוטים, מפחית סחיפה ותורם לייצוב תלכידי הקרקע. נוסף על כך, הוא קולט חומרים מזינים מן הקרקע ואוגר אותם ברקמותיו. לאחר סיום הגידול, החיפוי הצמחי שנותר מתפרק, וחומרי ההזנה, ובעיקר חנקן, משתחררים מחדש לקרקע ומזינים את הגידול הבא.
בכך משמשת הבקיה הן לשימור חומרי הזנה בקרקע והן להשבתם באופן מבוקר, תוך הגדלת תכולת החומר האורגני ושמירה על לחות הקרקע. היא מתאימה הן למערכות עיבוד רגילות והן למערכות ללא עיבוד (no-till), ומהווה רכיב מרכזי בשיפור פוריות הקרקע לאורך זמן[6].
תרומה סניטרית של בקיה שעירה במחזור גידולי דגן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקטניות בכלל, ולבקיה שעירה בפרט, חשיבות רבה בהפחתת מחוללי מחלה ומזיקים הפוגעים בגידולי דגן במסגרת מחזור גידולי השדה — גידולי דגן וגידולי קטניות לסירוגין. הסיבות לכך הן:
- הפחתת עשבים דגניים קשי הדברה – עשבים דגניים (כגון זון ושיבולת-שועל בר) דומים לדגנים התרבותיים, ולכן קשה להדבירם מבלי לפגוע בגידול. גידול בקיה שעירה כגידול כיסוי חורפי מאפשר שימוש באמצעי הדברה המכוונים לדגניים לא רצויים.
- צמצום מחלות פטרייתיות בקרקע – מחלות פטרייתיות התוקפות דגניים תלויות בדגנים כצמח פונדקאי; בהיעדר דגן כפונדקאי, בעת גידול חורף של בקיה שעירה בלבד, נפגע מחזור חייהן של הפטריות, וכמות הנבגים פוחתת לקראת זריעת הדגן.
- הפחתת נמטודות התוקפות דגניים – הנמטודות הן תולעים זעירות החיות בקרקע וניזונות משורשי הצמח; הצטברותן בקרקע מגידול לגידול פוגעת בתנובת הדגן. בקיה שעירה אינה פונדקאי מתאים לנמטודות התוקפות דגניים, ולכן כמותן פוחתת במהלך גידולה הבלעדי בשדה.
- צמצום מחלות עלים של דגניים – מחוללי מחלות עלים התוקפים דגניים שורדים על שאריות צמחי דגן ומשמשים מקור הדבקה לעונה הבאה; בהיעדר דגן בשדה, בעת גידול בקיה שעירה, נפגע רצף ההדבקה, ועומס מחוללי המחלה פוחת.
- צמצום מזיקים של דגניים – מזיקים אחדים של דגניים, כגון זבלית הקמה, חיפושית רחבת הבטן וזבוב הקמה, מתפתחים בשדות דגן וניזונים משאריות הצמח או מרקמותיו. הפחתת שאריות הדגן (למשל באמצעות הצנעת השלף), חיסול ספיחים וחריש עמוק, וכן מחזור גידולים תקין, מצמצמים את אוכלוסיותיהם ואת הפגיעה בגידול הבא.
העיקרון המשותף לכל התהליכים המתוארים הוא שהקטניות, ובכללן בקיה שעירה, אינן משמשות פונדקאי למרבית המזיקים ולמחוללי המחלה של דגניים, ולכן מחזור גידולים מפחית את עומסם בשדה. לעומת זאת, שילוב בקיה עם דגנים באותה חלקה ובאותה עונה עלול לפגוע בתפקוד זה, שכן הוא מאפשר את המשך קיומם של מחוללי המחלה והמזיקים ומצמצם את תרומתה הסניטרית של הקטנית.
שימוש כדשן ירוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבקיה יוצרת קשר סימביוטי עם חיידקי ריזוביום בפקעיות השורש, המקבעים חנקן אטמוספרי והופכים אותו לזמין לצמחים. במהלך עונת הסתיו והחורף מצטברים חומרי הזנה בביומסה. כאשר הצמח נקצר או מוטמן בקרקע (בדרך כלל באותו שדה), מתפרקת הביומסה וחומרי ההזנה שבה, ובעיקר חנקן, משתחררים לקרקע ומזינים את הגידול הבא.
במקרים מסוימים, ובייחוד בשיטות חקלאות מסורתיות, נעשה שימוש גם בהעברת הביומסה לשדות אחרים, אך זה אינו המודל המקובל בהגדרת דשן ירוק במובן המודרני.
תרומה אקולוגית ומזון לבעלי חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבקיה השעירה משמשת מקור מזון לבעלי חיים שונים, בהם שליו, תרנגול הודו וארנבת. פרחיה מושכים מגוון רחב של חרקים ומאביקים ותורמים להגברת המגוון הביולוגי בנוף.
מגבלות ואתגרים בגידול
[עריכת קוד מקור | עריכה]תכונות אחדות של הבקיה השעירה, אשר עשויות להוות יתרון בתנאים טבעיים, כגון תרדמת זרעים והתחדשות הדרגתית של האוכלוסייה, נתפסות בחקלאות כחסרונות, שכן הן מקשות על ניהול יעיל של הגידול ועל השגת אחידות בנביטה, בצמיחה ובהבשלה.
גידולי כיסוי של בקיה שעירה אינם תמיד אמינים מבחינת קליטתם בשדה — נביטה מוצלחת, התבססות הנבט וכיסוי אחיד של השטח — וכן מבחינת המשך התפתחותם עד שלב האיסוף, ובכלל זה ייצור יבול גבוה, קצב צמיחה אחיד ויכולת כיסוי מלאה של הקרקע. אי-ודאות זו בהצלחת הגידול מגבילה לעיתים את אימוצה על ידי חקלאים, המעדיפים יבול גבוה, הבשלה אחידה ואיכות מספוא יציבה.
הזרעים מפגינים תרדמה משולבת (פיזית ופיזיולוגית), הגורמת לנביטה מדורגת בזמן. תכונה זו מאפשרת התמדה של האוכלוסייה לאורך שנים, אך מקשה על גידול אחיד בתנאים חקלאיים, כנדרש בחקלאות המודרנית.
למרות ערכה האגרונומי הגבוה, הבקיה השעירה — לעומת בקיה תרבותית — היא מין שבוית חלקית בלבד, ומספר הזנים המשופרים עדיין מועט. נוסף על כך, המחקרים על תפוצתה הגאוגרפית ועל דרישותיה האקלימיות מועטים, וחקר הנישות האקולוגיות של אוכלוסיות הבר, במסגרת מאמצי טיפוח, עשוי להעמיק את הבנת יכולת הסתגלותה ולסייע בהתמודדות עם מגבלות אלה[7].
תת-מינים ותפוצתם בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריבוי השמות והמעברים בין דרגות טקסונומיות שונות משקפים את אופיו הפולימורפי של המין בקיה שעירה ואת הקושי להגדיר בבירור את גבולותיו הפנימיים[8].
המין בקיה שעירה תואר למדע לראשונה בשנת 1793, ובשנת 1830 תואר טקסון נוסף, אשר נודע לימים כתת-המין המקריח (subsp. varia; במקור כ-Vicia dasycarpa Ten.)[8]. מאז נוטים הבוטנאים להתייחס לשני תת-המינים העיקריים — הטיפוסי והמקריח — כאל חלק מקומפלקס טקסונומי רחב, המאופיין בשונות מורפולוגית גבוהה ובגבולות שאינם חדים.
שני תת-המינים יחד מכסים את כל תחום תפוצתו הטבעי של המין: התת-מין הטיפוסי משתרע מזרחה עד מרכז אסיה, ואילו התת-מין המקריח מוגבל בעיקר לאזור הים-תיכוני ולאירופה. יחד הם מקיפים תחום תפוצה טבעי המשתרע מן האיים הקנריים, צפון אפריקה, מרכז ומזרח אירופה ודרומה, דרך המזרח התיכון, ועד מרכז אסיה ואפגניסטן. המין חסר באזורים טרופיים לחים ובמדבריות קיצוניים[9].
בקיה שעירה הוכנסה לאזורים רבים בעולם, כולל אמריקה הצפונית והדרומית. בצפון אמריקה נזרעה כגידול כיסוי וכצמח מספוא לבקר, והיא נפוצה כיום בכל המדינות בארצות הברית. היא הוכנסה גם לאירופה הצפונית והמערבית, בחלקים מאסיה, וכן באוסטרליה ובניו זילנד.
התפשטותו והתאזרחותו של המין נובעות משילוב תכונותיהם של שני תת-המינים: התת-מין הטיפוסי מותאם להתפשטות באזורים בעלי אקלים ממוזג, ואילו התת-מין המקריח מותאם בעיקר לאזורים בעלי אקלים ים-תיכוני ואירנו-טוראני.
לצד שני התת-מינים העיקריים, תוארו במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 עוד 4 תת-מינים בעלי תפוצה מצומצמת יותר.
תת-מין מרוקני (subsp. garbiensis) תואר לראשונה למדע בשנת 1932, ותפוצתו בלעדית למרוקו.
תת-מין זעיר-עלים (subsp. microphylla) תואר לראשונה למדע בשנת 1968, ותפוצתו הטבעית במזרח הים התיכון (האיים האגאיים המזרחיים, מצרים, יוון, כרתים, לוב וטורקיה); הוא התאזרח בלבנון–סוריה.
תת-מין אמביגואה (subsp. ambigua) תואר לראשונה למדע בשנת 1987, ותפוצתו הטבעית באיים הקנריים ובמערב ומרכז הים התיכון (אלג'יריה, צרפת, לוב, מרוקו, פורטוגל, ספרד ותוניסיה); הוא התאזרח באיים הבלאריים.
תת-מין יווני (subsp. maniatissa) תואר לראשונה למדע בשנת 2001, ותפוצתו בלעדית לדרום יוון.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Vicia villosa Roth, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ↑ Vicia villosa Roth, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, 15-12-2025
- ↑ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 370-371
- 1 2 Zohary, M., Flora Palaestina – Part Two, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1972, עמ' 197
- ↑ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 268-268
- ↑ Chintala, R., S Haller, and B. Holleman., Plant Guide for Hairy vetch (Vicia villosa Roth), USDA-Natural Resources Conservation Service, Booneville Plant Materials Center. Booneville, Arkansas 72927, 2023
- ↑ Renzi JP, Chantre GR, Smýkal P, Presotto AD, Zubiaga L, Garayalde AF and Cantamutto MA, Diversity of Naturalized Hairy Vetch (Vicia villosa Roth) Populations in Central Argentina as a Source of Potential Adaptive Traits for Breeding., Front. Plant Sci 11:189, 2020 doi: 10.3389/fpls.2020.00189
- 1 2 Vicia villosa subsp. varia (Host) Corb., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ↑ Vicia villosa subsp. villosa, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיה שעירה, באתר ITIS (באנגלית)
בקיה שעירה, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
בקיה שעירה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)- בקיה שעירה, באתר צמח השדה
- בקיה שעירה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- בקיה שעירה, באתר Tropicos (באנגלית)
בקיה שעירה, באתר GBIF (באנגלית)- בקיה שעירה, באתר The Plant List (באנגלית)
בקיה שעירה, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
