הצומח הים-תיכוני בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החבל הפיטוגאוגרפי הים-תיכוני בישראל (בגוון מודגש)

הצומח הים-תיכוני בישראל הוא בִּיּוֹמָה (חברה אקולוגית המשתרעת על פני אזור טבעי נרחב), הכולל את כלל חברות הצומח (אנ') באזור ההר המרכזי, במישור החוף מהצפון עד לאשקלון, בגליל, בגולן ובמורדות החרמון - עד לגובה של כ-1500 מטר.

תנאי הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצומח, באופן כללי, מושפע ממספר רב של תנאים סביבתיים. בין הגורמים החשובים, ניתן להצביע על האקלים, התנאים האדפיים (תנאי הקרקע) - הכוללים את הקרקע, המסלע, המפנה והרום, והאדם, הגורם לשרפות, כריתה, רעייה ועיבוד חקלאי.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים האופייני לכלל האזור הים-תיכוני בארץ הוא חורף קצר, קר ולח, וקיץ ארוך, יבש וחם. ממוצע הטמפרטורה השנתית הוא 19oC. ממוצע המשקעים נע בין 400 ל-1,000 מ"מ בשנה.

בשל הקרבה למדבר בחלקו הדרומי של האזור הים-תיכוני, קיים מפל בלחות מצפון לדרום, וכן ממערב למזרח - בשל הירידה הטופוגרפית במזרח, והקרבה לים במערב.

למעשה האקלים הים-תיכוני בארץ משתנה בין מישור החוף - החם והלח, דרך ההר - הקר יחסית והלח, סְפַר המדבר החם והיבש וכלה בחרמון - הקר והיבש.

מסלע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסלע ממנו בנוי הקטע ההררי של האזור הים-תיכוני הוא סלעי משקע ימיים, בעיקר גיר, דולומיט, חוואר, קירטון, חרסית ונארי, בני תקופות הקרטיקון התחתון עד האאוקן. אזור הגליל מכוסה בסלעים וולקניים צעירים מן הנאוגן.

החרמון בנוי מסלע דומה לזה של אזור ההר, אלא שהוא עתיק יותר - בן תור היורה. למסלע של החרמון, השפעה רבה מאוד על האקלים. הסלע הקשה של החרמון קארסטי מאוד, המים מחלחלים לעומק רב, ועל אף כמויות המשקעים הגדולות, אקלימו של החרמון יבש בקיץ.

קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרקעות באזור הים-תיכוני בישראל עוצבו בעיקר על ידי שלושה גורמים:

  • שטיפה ובליה של הסלע המקומי על ידי מים.
  • השקעה של סחף איאולי (הנסחף על ידי הרוח) מהמדבר.
  • סחיפת הקרקע הקיימת על ידי מים.

הקרקעות האופייניות לחבל הים-תיכוני בארץ ישראל הן:

  • טרה רוסה - קרקע אדומה או חומה, מכסה גיר או נארי. תגובת הקרקע בסיסית, ובסוגים מסוימים נייטרלית. מצויה בהרים בצפון הארץ ומרכזה.
  • רנדזינה בהירה - קרקע חומה-אפורה, מכסה קירטון או חוואר באזור האקלים הים-תיכוני וגיר ודולומיט באזור האקלים הערבתי, בינונית בעומקה, מרקמה חרסיתי עד סייני-סילטי, התגובה בסיסית. מצויה בצפון הארץ ובמרכזה.
  • רנדזינה חומה - קרקע חומה, מכסה גיר, קירטון ונארי, רדודה. מכילה כמויות גדולות של הומוס (שרידי חומר צמחי מפורק). התגובה בסיסית או נייטרלית. מצויה בגבעות בצפון הארץ ומרכזה.
  • גרומוסול בזלתי - קרקע חומה כהה או חומה אפורה, עמוקה, עשירה במונטמורילוניט (מינרל חרסיתי הסופג מים רבים). ללא חתך מוגדר, קרקע הנסדקת בקיץ - דבר הגורם לעירבוב מתמיד של שכבות הקרקע. התגובה בסיסית. מצויה בעמקים בצפון הארץ.
  • פרוטוגרומוסול - קרקע חומה כהה, מכסה בזלת, רדודה, תגובה נייטרלית. תופחת ומתכווצת לפי רמת הלחות. מצויה במקומות נמוכים בגולן ובגליל.

השפעת האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדלים באינטנסיביות הרעייה בין ישראל (מימין) למצריים

הרעייה גורמת להשמדת צמחים הרגישים לשן הבהמות, ולהתפתחותם של מינים החסינים בפני הרעייה. המינים שאינם רגישים לרעיה, מתחלקים לשלושה מאפינים, על פי צורות ההגנה שלהם.

  • התאמה מורפולוגית - עלי הצמח, שהם המזון העיקרי של הבהמות, קשים או קוצניים.
  • התאמה ביוכימית - חומרים רעילים בעלים, או רפידים - מעין מחטים מיקרוסקופיות הבנויות מגבישים של אוקסלט הסידן.
  • התאמה התנהגותית - בעיקר פיתוח יחסי סימביוזה עם חרקים הדוחים בעלי חיים כגון מיני פשפשאים.

שרפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרפות גורמות להשמדת צמחים הרגישים להן, ויצרת חברות העמידות להן באופן יחסי. הצורות העיקריות של ההתאמה לעמידות בפני שרפות הן:

  • עמידות על ידי צמצום החלקים היבשים בצמח, ויצירת קליפה עבה המגנה עליו.
  • צמחים הנוטים למנוע התפשטות של האש, על ידי השארת רווחים גדולים בין הגזעים - יוצרים חברה של צמחים רחבי צמרת.

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החקלאות משפיעה על צומח הבר במישרין ובצורה עקיפה.

ההשפעה הישירה מתבאת בריבוי צמחים המועילים לאדם, העברתם ממקום למקום באותו אזור פיטוגאוגרפי, ויבוא צמחים גרים מאזורים אחרים לגמרי - מינים פולשים.

ההשפעה העקיפה מתבטאת בבירוא צמחייה מקומית, דבר המאפשר כניסה של צמחים ממקומות אחרים. יבוא זרעים ממקומות רחוקים גורם לעתים להתפשטות זרעים של צמחים שהתערבו בהם. נטישת השטחים החקלאיים, גורמת להתפשטות צמחי באשה. הרס הצמחייה המקומית גורם לעתים להגברה של סחיפת קרקע על ידי מים, שינוי צורתם של אגני ניקוז, הפחתת כמות המים הנספגת בקרקע, ויצירת בתי גידול יבשים יחסית לתנאי האקלים.

כריתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד היותה הגורם המרכזי בשינויים הנגרמים עקב בירוא לשם חקלאות, גורמת הכריתה לשינוי בכֵהות הקרקע, עלייה בקרינה החוזרת, והפחתה בהתחממות האדמה, המגיעה לעתים עד כדי שינוי של ממש באקלים המקומי. תוצאות אלו עלולות להיגרם גם על ידי הרעייה, אך הן משמעותיות ביותר בכריתה רחבת היקף.

מינים פולשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינים רבים של צמחים ובעלי חיים הנפוצים ברחבי העולם, חלקם כאוכלוסיות טבעיות וחלקם מינים מבויתים על ידי האדם, הובאו לישראל באמצעות האדם, אם בכוונה ואם במקרה. חלק מהמינים הנ"ל הצליחו להתבסס ולעתים אף להתפשט תוך כדי דחיקת החי והצומח המקומי. אלו האחרונים מכונים מינים פולשים. למינים פולשים מסוימים ישנה השפעה הרסנית על הסביבה הטבעית אליה הם פולשים, והם נחשבים לאיום חמור על המגוון הביולוגי.

התפתחות חברת הצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה משנת 1894 בה נראה הר הכרמל כשהוא מכוסה בגריגה. כיום מכוסה כולו בחורשים ויערות.

חברות הצומח מתפתחות בהדרגה, כך שכל חברה משנה את תנאי בית הגידול באופן המאפשר את כניסתה של החברה הבאה. התפתחות הדרגתית זו נקראת "סוּקְצֶסְיָה" (או "מַעֲקוֹבֶת"), שלבי ההתפתחות נקראים "טור סוקצוסיוני" והחברה אליה הסוקציה מכוונת נקראת "חברת קלימקס". ברוב שטחו של האזור הים-תיכוני קיימים תנאים אקלימיים וקרקעיים המתאימים להתפתחות של צמחי חורש, אבל רק לאחר התפתחות של חברות צמחים הקדומים להם. הסיבה לכך היא תנאי המיקרו-אקלים המתפתחים בין הצמחים הקודמים להם בסדר הסוקצסיה - שם יורדת מעט הטמפרטורה ועולה הלחות, תנאים המעלים את סיכויי הנביטה של הצמחים הבאים.

טור הסוקצסיה הנפוץ בחבל הים-תיכוני כולל את השלבים הבאים (לפי סדר): בָּתָה, גָּרִיגָה, חורש ויער. רוב שטחו של החבל הים-תיכוני היה מעובד בעבר, כך שהסוקצסיה העיקרית בו, היא סוקצסיה משנית (סוקצסיה הבאה לאחר השמדת הצומח הטבעי בידי האדם). במקרים אלו, מגיע לפני שלבי הסוקצסיה הנ"ל, שלב הצומח הסגטלי (צומח באשה).

בתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתה באזור ההר

בָּתָה היא צורה בה שולטים בשטח בני שיח, שגובהם אינו עולה על 50 ס"מ, בשילוב עם צמחים עשבוניים.

החברות העיקריות השולטות בבתה הים-תיכונית הן: חברת הסירה הקוצנית, חברת הקורנית המקורקפת וחברת הלוטמית הדביקה. בגולן נפוצה חברת החלבלוב המגובשש.

ברוב אזורי הארץ הבתה היא שלב מוקדם בטור הסוקצסיוני. במקומות מסוימים, בהם אין האקלים מתאים להתפתחות הצומח לשלב הבא בטור, שם מהווה הבתה את חברת הקלימקס. מקומות כאלה הם ספר המדבר - בשולי מדבר יהודה ומדבר שומרון, ומורדות הר החרמון. באזור ספר המדבר שולטת חברה הנקראת בתת ספר - שם שולטים צמחים שמוצאם ים-תיכוני, איראנו-טורני וסהרו-ערבי גם יחד. במורדות החרמון שולטת צורה הנקראת בתה כרקוצית (כר-קוצית. או טרגקנטית - על שמו של מין ממיני הקדד הנפוצים בחברה זו), בה שולטים צמחים היוצרים כרים עגולים וקוצניים - צורה העוזרת להם להתמודד עם הקור והיובש - בה נפוצים סירה קוצנית, קדד מאדים, וכרבולת מקרינה.

לעתים תבוא לפני הבתה תצורה הנקראת בתה עשבונית, בה שולטים בעיקר צמחים עשבוניים כמו דגניים, גאופיטים שונים, המיקריפטופיטים (צמחים שניצן ההתחדשות שלהם קבור בקרקע), וצמחי שושנת. בחבל הים-תיכוני תצורה זו אינה חברת הקלימקס, ותמיד תתפתח לבתה.

גריגה באזור הגליל
חורש ים-תיכוני. (בחזית התמונה פורחים לוטם שעיר ולוטם מרווני).
יער של אורן ירושלמי

גריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גָּרִיגָה (בעברית: שׂוּחַ) היא צורה בה שולטים שיחים שגובהם כמטר - מטר וחצי. השיחים העיקריים השולטים בגריגה הם שלהבית דביקה, לוטם, מרווה משולשת, קידה שעירה ואשחר ארצישראלי.

הגריגה היא לעתים חברת קלימקס, בעיקר באזורים הסמוכים לספר, בין בספר המדבר ובין בספר האזור ההררי בחרמון. במקומות בהם ממשיכה חברת הצומח להתפתח, מתחילים להתפתח עצי החורש, כבר בשלב הגריגה, ולכן המעבר מצורת הגריגה לצורת החורש הדרגתית, וקשה להגדיר את נקודת המעבר המדויקת.

חורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

החורש הוא צורה בה שולטים עצים, שביניהם צומחים שיחים, בני שיח, וצמחים מטפסים. בצורה זו, לא ניכר הבדל ברור בין שכבות הצומח - כולן מעורבות זו בזו. רוב הצמחים בעלי עלים קוצניים וקשים.

החברה השולטת בתצורה זו ברוב אזורי הארץ היא חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית.

תצורה זו, היא התצורה הנפוצה ביותר בארץ והינה חברת הקלימקס באזורים הצחיחים יחסית בחבל הים-תיכוני. במקומות לחים יותר, יכולה תאורטית הצמחייה לעבור לשלב היער.

תצורה דומה, היא תצורת החורש הפתוח - גם בתצורה זו צומחים עצים שיחים ומטפסים, אלא שהם מפוזרים בשטח. תצורה זו גם היא לעתים תצורת הקלימקס, בעיקר באזורים צחיחים.

יער[עריכת קוד מקור | עריכה]

יער הוא תצורה בה שולטים עצים בעלי גזע אחד ראשי. ביער פחות שיחים מאשר בחורש, ושכבתיות הצומח ברורה.

החברות האופייניות ליער הן: יער אלון מצוי ברוב האזור הים-תיכוני, יער אלון התולע וער אציל בצפון הארץ, יער אורן ירושלים בצפון הארץ ובהרי יהודה בקרקעות רנדזינה בהירה ויער אלון התבור ולבנה רפואי בצפון הארץ.

מקומו של היער בטור הסוקצסיוני של היער שנוי במחלוקת. אפשר למצוא את היער בעיקר באזורים בהם נשמר החורש מכריתה באופן מכוון. יש הטוענים כי מכאן הוכחה שהיער הוא התפתחות טבעית מהחורש במקום בו הוא לא ניזוק על ידי האדם, וכי החורש הוא תוצאה של כריתת עצים ושרפות. לעומתם, יש הסוברים כי היער מתפתח רק במקומות בהם הוא טופח במיוחד, ואם ימשיך להתפתח בצורה טבעית, הוא עלול לההפך חזרה לחורש.

לגבי יער האורן הירושלמי, רבות הדעות כי זוהי חברת הקלימקס האדפי האופינית לקרקעות הרנדזינה הבהירה, על אף שהאקלים מאפשר התפתחות לחורש ים-תיכוני, או ליער אלון המצוי באותם אזורים.

תצורה אחרת של יער היא תצורת היער הפתוח. בתצורה זו גדלים העצים הגדולים ברווחים ניכרים, כשביניהם צמחים עשבוניים. לתצורה זו אופייניות חברת האשחר ארצישראלי והעוזרר הקוצני, סמוך לספר המדבר, וחברת הערער בספר האזור ההררי של החרמון. במקומות אלו מהווה היער הפתוח את חברת הקלימקס.

לעתים יבוא היער הפתוח באזורים אחרים כשלב מקדים לחורש, שם שולטות חברת שיזף מצוי ושיזף קוצני, חברת חרוב ואלת המסטיק וחברת אלון התולע והלבנה הרפואי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]