בקיה (צמח)

בקיה
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	קטניתאים
משפחה:	קטניות
תת־משפחה:	פרפרניים
סוג:	בקיה
שם מדעי
Vicia ‏לינאוס, 1753

בִּקְיָה או בַּקְיָה (שם מדעי: Vicia) היא סוג של עשבים חד-שנתיים, דו-שנתיים או רב-שנתיים חסרי קוצים בתת-משפחת הפרפרניים במשפחת הקטניות. הסוג כולל כ-250 מינים, שרובם נפוצים באזורים הממוזגים של חצי הכדור הצפוני ומיעוטם בדרום אמריקה ובהרי אפריקה הטרופית.

עם הסוג נמנה, בין היתר, המין בקית הגינה (Vicia faba), המוכר בשם פול, אחד מצמחי התרבות החשובים במשפחה. בישראל גדלים בר 24 מינים מן הסוג, ולצדם ארבעה מינים של הסוג עדשה (Lens), אשר במחקרים טקסונומיים אחדים אוחד עם הסוג בקיה.

טקסונומיה

במחקרים פילוגנטיים מודרניים אוחדו חלק מן הסוגים הקרובים בשבט Vicieae. במסדי נתונים עדכניים כגון Plants of the World Online נכלל הסוג עדשה בתוך הסוג בקיה, ואילו הסוג אפון נכלל בתוך טופח. עם זאת בפלורות אזוריות ובמגדירים המשמשים בישראל עדיין מקובל להתייחס אליהם כסוגים נפרדים לצורכי זיהוי.

הסיבה להפרדת הסוגים הם: המיזוג יוצר סוגים גדולים מאוד שקשה לזהות בשדה. נוחות מאוד לזיהוי מורפולוגי מסורת ארוכה ואימץ שמות עבריים בפי העם.

מקור השם

שם הסוג מצוי בארמית: "בִּיקְיָא" מושאל מיוונית-עתיקה בהגיית: בּיקייה βῐκία לטינית vicia.

גרסה לשם הצמח שמקורה עממי מצויה בערבית-מצרית, וערבית-דרומית בצורה: بيقية (ביקיה) או باقية (באקיה) שנוצרו כנראה בהשפעת (בַאקילא) بَاقِلّاء בהוראת פול. בעברית ההגייה המקורית היא עם פתח (בַּקיה).

תיאור כללי

בסוג זה נכללים עשבים חד או רב-שנתיים, שרובם מטפסים בעזרת קנוקנות. למינים בסוג זה חשיבות כלכלית – בעיקר לפול, הנאכל לאחר בישול או טרי, ובנוסף למינים בקיה תרבותית, בקיה שעירה ובקיה ארגמנית, המשמשים כצמחי מספוא (מזון לבהמות), בייחוד למטרת הכנת שחת.

הפרחים מפרישי צוף, ומותאמים להאבקת חרקים, בעיקר הפרפר כחליל הבקיה, וכן דבורים.

עם סוג זה נמנים כ-120–150 מינים, שתפוצתם רחבה בייחוד בחצי הכדור הצפוני ובדרום אמריקה. אזור המזרח התיכון מהווה מוקד התמיינות משני עבור המין. 24 מינים מסוג זה מצויים בארץ ישראל.

מאפיינים מורפולוגיים של הסוג

עשבים חד-שנתיים, דו-שנתיים או רב-שנתיים, חסרי קוצים.

הפטוטרת קיימת. הלוואים קיימים ומשתיירים, בלתי בולטים או דמויי עלה, לרוב כמעט דמויי חץ, עם או בלי בלוטה מפרישה צוף.

הגבעולים זקופים, משתרעים או מטפסים; מצולעים וחסרי כנפיים; קירחים או שעירים. השערות חד-תאיות ואינן בלוטיות.

הלוואים קטנים מן העלעלים.

העלים מסורגים, מנוצים זוגיים; ציר העלה חסר כנפיים ובדרך כלל מסתיים בקנוקנת, לרוב מסועפת ולעיתים רחוקות פשוטה, ולעיתים מסתיים בחוד קצר (mucronate). העלעלים 2 עד 30 (לעיתים רחוקות רק 2 או 4), לרוב מפוזרים לאורך הציר ואינם צפופים או מסודרים בזוגות ברורים; לעיתים הם מוזחים מעט זה ביחס לזה, ולעיתים מופיע עלעל בודד בעקבות נשירה או דיכוי של אחד העלעלים. העלעל בניצן מקופל לאורך העורק הראשי לשניים (ptyxis conduplicate). שפת העלעל תמימה או משוננת ופניו קירחים או שעירים.

התפרחות אשכולות חיקיים מרובי פרחים (עד 50) או מועטי פרחים, ולעיתים קרובות מצטמצמות לפרח יחיד בחיק העלים. האשכולות זקופים או רפויים; חפי התפרחת זעירים ונושרים מוקדם ולכן הם חסרים בדרך כלל בזמן הפריחה.

הפרחים פרפרניים, קטנים עד גדולים. במרבית המינים הפרחים נפתחים ומואבקים לאחר פתיחתם (chasmogamous), אך בחלק מהמינים עשויים להופיע גם פרחים סגורים המאביקים את עצמם (cleistogamous).

הגביע דמוי פעמון; עלי הגביע מאוחים לפחות בבסיסם ובסיסו לעיתים תפוח. צינור הגביע סימטרי או אלכסוני ולעיתים דו-שפתי. אונות הגביע חמש, שוות או בלתי שוות זו לזו; אחדות מן האונות או כולן מגיעות לפחות למחצית אורך צינור הגביע.

הכותרת אורכה עד 35 מ״מ; צבעיה מגוונים: לבן, לבן שמנת, צהוב, ורוד, לילך, כחול, ארגמן, סגול או סגול בהיר. הכנפיים והסירה לעיתים קרובות בהירות מן המפרש; עלי הכותרת בעלי ציפורן קצרה; המפרש דמוי ביצה הפוכה עד מוארך, בעל שקע רדוד מאוד בקודקודו; המשוטים לעיתים קרובות מהודקים לסירה.

האבקנים עשרה, מאוחים לשני צרורות: בדרך כלל תשעה מאוחים ואחד חופשי (9 מאוחים + 1 חופשי). תשעה זירים מאוחים ויוצרים צינור והזיר העשירי חופשי או מחובר רק בבסיסו; עמוד השחלה עובר בתוך הצינור. במינים מסוימים האבקנים מאוחים לשתי צרורות של חמישה אבקנים כל אחת (5+5), ועמוד השחלה עובר ביניהן.

צינור זירי האבקנים אלכסוני; הזירים דמויי חוט; המאבקים אחידים בגודלם ובצורתם, וכל מאבק מחובר בגבו אל הזיר ונפתח בסדקים אורכיים.

השחלה עילית ומורכבת מעלה שחלה יחיד. השחלה קירחת או שעירה, נישאת על עוקץ קצר, בעלת ביציות רבות עד אחדות ולעיתים רחוקות רק אחת או שתיים.

עמוד השחלה גלילי או פחוס מעט ואינו מפותל. הוא עולה מן השחלה ועובר במרכז זירי צינור זירי האבקנים, או במינים שבהם האבקנים מאוחים לשתי אגודות של חמישה הוא עובר ביניהן. עמוד השחלה שעיר בחלקו העליון ולעיתים גם מכל צדדיו; לרוב מצויה סמוך מתחת לצלקת טבעת של שערות קצרות ולעיתים נישאת בקצהו בצדו הגבי ציצת שערות ארוכות, מעין "זקן". לעיתים נדירות עמוד השחלה קירח. הצלקת מצויה בקצה עמוד השחלה.

הפרי הוא תרמיל (קטנית) בעל מגורה אחת המכילה זרעים. הוא בנוי מעלה אחד המקופל לאורכו ומאוחה בשוליו, ונפתח בדרך כלל לשתי קשוות לאורך שני תפרים: תפר הבטן, שאליו מחוברים הזרעים, ותפר הגב שמולו.

התרמילים יושבים או בעלי עוקץ קצר, לרוב פחוסים ולעיתים רחוקות גליליים; מוארכים, מוארכים-חרמשיים, ישרים או אליפטיים. התרמילים נפתחים עם ההבשלה כאשר קשוות התרמיל מתפתלות סביב צירן לאחר פתיחתן. הקשוות גלדניות ולעיתים רחוקות בשרניות. שולי התרמיל בדרך כלל אינם בולטים ופניו קירחים, כמעט קירחים או שעירים. התרמיל חסר מחיצות פנימיות.

הזרעים 2–15 במספר, לרוב חומים או שחורים; בדרך כלל כדוריים ולעיתים זוויתיים. זרעי הסוג בקיה מגוונים בצורתם; יש זרעים כדוריים, כמעט כדוריים, מרובעים בעלי פינות מעוגלות, אליפטיים, פחוסים ("עדשתיים" או כמעט "עדשתיים") ולעיתים גם זוויתיים בעלי ארבע צלעות. הטבורית (hilum) מוארכת.

בזרעי שבט הבקיות האנדוספרם נותר כשכבה דקה הצמודה לקליפת הזרע ויוצרת נדן סביב השורשון. במינים מסוימים האנדוספרם עשוי להימצא בעיקר באזור השורשון, ואילו באחרים הוא עשוי לעטוף את העובר כולו, כולל הפסיגים.

מספר הכרומוזומים הבסיסי הוא x = 6 או 7.

הבחנה מסוגים קרובים בתת-משפחת הפרפרניים

לאחר זיהוי הצמח כשייך לתת-משפחת הפרפרניים במשפחת הקטניות - בין אם לפי מבנה הפרח הפרפרני, לפי התרמיל או לפי שני הסימנים גם יחד - ניתן להמשיך במפתח הבא כדי לבדוק אם מדובר בצמח מסוג בקיה.

• העלים מנוצים זוגיים פעם אחת, כלומר מורכבים משני זוגות או יותר של עלעלים. ציר העלה חסר כנפיים ובדרך כלל מסתיים בקנוקנת, לרוב מסועפת ולעיתים רחוקות פשוטה, ולעיתים מסתיים בחוד קצר. מאפיינים אלה שוללים סוגים רבים ממשפחת הקטניות ומתת-משפחת הפרפרניים, ומצמצמים את האפשרויות למספר סוגים קרובים בלבד: בקיה, טופח, אפון ועדשה.
• הלוואים קצרים מן העלעלים, שפתם תמימה ולעיתים רחוקות משוננת; במקרים אלה עשוי להופיע עליהם כתם כהה. לכל עלה זוגות אחדים של עלעלים, לרוב תמימים או פגומים במקצת בקודקודם. לעיתים רחוקות העלעלים משוננים ואז שפת התרמיל ריסנית-גבשושית. האפון נשלל על סמך מאפיינים אלה, שאצלו הלוואים בדרך כלל ארוכים מן העלעלים, רוחבם כ-1 ס"מ או יותר, שפתם משוננת או מאונה ואין עליהם כתם כהה. מספר העלעלים באפון קטן יותר (1–3 זוגות), ושפתם משוננת או מאונה.
• התרמיל סרגלי עד מאורך, ואורכו גדול לפחות פי שניים מרוחבו. הזרעים בדרך כלל אינם דמויי עדשה, ועמוד השחלה שעיר סביב הצלקת או בצדו הקדמי. העדשה נשללת על סמך מאפיינים אלה, שאצלו התרמיל קצר ורחב יותר ולעיתים הזרעים דמויי עדשה; ואם התרמיל מאורך יותר, הרי עמוד השחלה שעיר בצדו האחורי וקירח בצדו הקדמי.
• משוטי הפרח מהודקים אל הסירה עד מחצית אורכם או יותר, והגבעול חסר כנפיים. הטופח נשלל על סמך מאפיינים אלה, שאצלו משוטי הפרח מפורדים מן הסירה והגבעול מכונף. בנוסף, קשוות התרמיל בטופח נושאות לרוב 2 עד 4 עורקים בולטים מאוד, והעלעלים והלוואים תמימים תמיד ואינם נושאים כתמים כהים.

הצעדים הללו שוללים בתחילה את מרבית הסוגים במשפחה, ולאחר מכן מאפשרים להבחין בין הסוגים הקרובים בקיה, אפון, עדשה וטופח.

אקולוגיה

ברוב מיני הבקיה, כאשר התרמיל מכיל יותר משני זרעים, הוא נבקע ומתפוצץ עם התייבשותו; שתי קשוות התרמיל מתפתלות סביב צירן וגורמות להשלכת הזרעים למרחק קצר מצמח האם, ולכן קשה לגדלם כצמחי גרגרים. לכן, מיני בקיה שימש כמספוא עשיר חלבון ותוספי-טבע לגידול בעלי חיים. תכולת החלבון במיני בקיה מסומים גבוהה פי 2 ואף יותר מזו שבחיטה.

צורת הזרעים מושפעת מידת הדחיסה בין הזרעים ומבנה הפסיגים וצורתם. צורת הזרעים מותנת במספר הזרעים ומדחיסותם, כלומר מלחץ הזרעים זה על זה בתוך התרמיל והן ממבנה הפסיגים (העלים העובריים הגדולים האוגרים חומרי תשמורת), הממלאים את מרבית נפח הזרע, הן מעוביים של הפסיגים וקימורם ובן מהאופן שבו שני הפסיגים נסגרים זה על זה בתוך קליפת הזרע.

המבנה היסודי של התפרחת בסוג בקיה הוא עוקץ תפרחת המתפתח בחיק העלה ונושא עליו מספר פרחים, שכל אחד מהם נישא על עוקץ פרח משלו. כאשר מספר הפרחים בתפרחת מצטמצם לפרח יחיד, עוקץ הפרח מתאחד למעשה עם עוקץ התפרחת.

הזיף האופייני למינים אחדים של בקיה (וכן לשברק) שבהם התפרחת מצטמצמת לפרח יחיד הוא קצה עקר של עוקץ התפרחת — שריד אבולוציוני של פרח נוסף שהיה קיים במבנה הקדום של התפרחת. קצה זה מתנוון לעיתים לבליטה אשונה הנראית כזיף.

האבקה

בפרחי בקיה האבקנים מבשילים ומשחררים את אבקתם עוד לפני שהצלקת בשלה לקליטתה (דיכוגמיה מסוג פרוטנדריה). תופעה זו מגדילה את הסיכוי להאבקה הדדית ומפחיתה את ההאבקה העצמית. מאידך, המנגנון הייחודי של הבקיה מאפשר קיום מקביל של האבקה עצמית והאבקה הדדית.

מנגנון זה מאפשר סינון של מאביקים, שחרור מדורג ומבוקר של אבקה בעת ביקור המאביק, וכן צמצום ניצול הצוף על ידי מבקרים שאינם תורמים להאבקה. להבנת מערכת זו יוצגו תחילה מבנה הפרח והמאפיינים המורפולוגיים הרלוונטיים, ולאחר מכן יתואר מנגנון ההאבקה עצמו, לרבות אופן פעולתו בעת ביקור המאביק, תפקיד הצוף בסינון מבקרים, ותופעת גנבת הצוף והשפעתה על תהליך ההאבקה.

מבנה הפרח ומנגנון האבקה

בפרחי בקיה מבנה הכותרת הפרפרני אינו רק מבנה טיפוסי לתת-משפחת הפרפרניים, אלא גם מערכת מכנית תפקודית הקשורה ישירות לתהליך ההאבקה — כלומר להעברה יעילה של גרגרי האבקה אל הצלקת. להבנת מנגנון זה יוצג תחילה המבנה הבסיסי של הפרח, ולאחר מכן יוצגו המאפיינים הייחודיים לפרח הבקיה.

הכותרת בנויה משלושה טיפוסים של עלי כותרת: המפרש — העלה העליון והבולט; המשוטים — שני עלי הכותרת הצדדיים; והסירה — המורכבת משני עלי הכותרת התחתונים המאוחים זה לזה. הסירה סוגרת בתוכה את צינור זירי האבקנים ואת עמוד השחלה שבמרכזה, ובכך היא מונעת גישה ישירה אל הצוף המצוי בירכתי הסירה סמוך לבסיס הכותרת. מתחת לצלקת מצויה טבעת של שערות צפופות בחלל הסירה. ובנוסף קיים גוש אבקה דביק הנאגר בתוך חלל הסירה מעל לצלקת במהלך שחרור האבקה מן המאבקים. לאחר שחרור האבקה מתכווצים הזירים, והמאבקים הריקים נותרים סמוך לצוואר עמוד השחלה.

בתוך מבנה כללי זה, המאפיין מינים רבים בתת-משפחת הפרפרניים, ייחודם של פרחי הבקיה מתבטא במשוטים: אלה אינם איברים חופשיים לחלוטין, אלא צמודים לסירה ומהודקים אליה, ולכן פועלים יחד עמה כיחידה מכנית אחת. הצמדה זו מאפשרת להעביר את הלחץ המופעל על המשוטים אל הסירה, וכך מתאפשרת פתיחתה הזמנית של יחידת הכותרת וגישה אל פנים הפרח.

מבנה מכני זה, מנגנון מכני זה, המתואר בספרות כ־tripping mechanism (“מנגנון פתיחה בלחיצה”), מופעל בעת ביקור המאביק. כאשר מאביק מתאים, לרוב דבורה, נוחת על המשוטים ולוחץ עליהם כדי להגיע אל הצוף המצוי בעומק הפרח, מועבר הלחץ אל הסירה והיא נדחפת כלפי מטה ונפתחת לזמן קצר. עמוד השחלה נותר כמעט במקומו, ובשל תנועת הסירה נחשפים קצה עמוד השחלה והאזור שמעל לצלקת. לעיתים נדמה כאילו עמוד השחלה משתרבב החוצה, אך למעשה מדובר בחשיפתו כתוצאה מתנועת הסירה, ולא בתנועה עצמאית שלו.

עם פתיחת הסירה נדחפת האבקה מן המאגר הפנימי ובו־זמנית חלקה נמרח ישירות על גוף המאביק, בעיקר על בטנו, בעוד שחלק אחר נדחף אל פני הצלקת, וכך מתרחשת האבקה עצמית, או נלכד בצרור השערות שעל עמוד השחלה, התורם גם הוא להגדלת שטח המגע עם המאביק. בעת הצמדת גוף המאביק לפתח הפרח באה בטנו במגע עם אזור המגע המורחב של הצלקת ושל השערות.

בביקור הבא בפרח אחר, האבקה שנדבקה לגוף החרק באה במגע עם הצלקת ומביאה להאבקה זרה. במקביל, חלק מן האבקה עשוי להיאסף על ידי הדבורה כמקור מזון, כך שהפרח מספק הן צוף והן אבקה, ובכך מעודד ביקורים חוזרים של מאביקים.

צרור השערות שעל עמוד השחלה מגדיל את שטח הפנים שבו האבקה נאגרת ומסייע בהעברתה. כאשר החרק עובר לפרח אחר, האבקה שנדבקה לגופו עשויה לבוא במגע עם הצלקת של הפרח החדש. נוסף על ההאבקה העצמית יכולה להתרחש בדרך זו גם האבקה זרה.

מנגנון זה, שבו האבקה נאגרת תחילה בתוך חלל הסירה מעל הצלקת ומוצגת למאביק רק בעת פתיחת הפרח, מתאים למה שמכונה בספרות secondary pollen presentation (“הצגת אבקה משנית”). כלומר, האבקה אינה נחשפת ישירות מן המאבקים, אלא מועברת תחילה אל אזור סמוך לצלקת ומשם מוצגת למאביק בעת ביקורו.

במקביל, פתיחת הפרח באמצעות לחץ על המשוטים גורמת לשחרור הדרגתי של האבקה במנות מדודות בכל ביקור של מאביק — תופעה המתוארת בספרות כ־metered pollen release. מנגנון זה מבטיח כי האבקה אינה משתחררת בבת אחת, אלא מתחלקת בין ביקורים עוקבים של מאביקים באופן מבוקר.

שילוב זה בין הצגת האבקה המשנית לבין שחרורה המדוד מייעל את ניצול האבקה: מצד אחד הוא מאפשר את פיזורה היעיל והגברת ההאבקה ההדדית, ומצד אחר מבטיח כי גם ללא ביקורים חוזרים תוכל להתרחש מידה מסוימת של האבקה עצמית כבר במהלך הביקור הראשון.

לאחר שהמאביק עוזב את הפרח, חוזרת הסירה ונסגרת סביב האבקנים ועמוד השחלה, ואברי הרבייה מוסתרים שוב. בכך נמנעת גישה חופשית אל הצוף והאבקה, והפעלת המנגנון מותנית בביקור של מאביק מתאים המסוגל להפעילו.

הצוף וסינון מאביקים

בצמחים רבים הצוף מצוי בעומק הפרח, ולכן רק חרקים בעלי חדק או לשון ארוכים מסוגלים להגיע אליו. אולם בפרחי בקיה פועל בנוסף לכך מנגנון סינון נוסף. הצוף אכן מצוי בעומק הפרח, אך הגישה אליו מחייבת גם הפעלה של המנגנון המכני שתואר לעיל: לחץ על המשוטים הגורם לפתיחה רגעית של הסירה. בכך פועל מנגנון הפרח לא רק לשחרור האבקה במנות קצובות בכל ביקור וביקור של מאביק, אלא גם לסינון מבקרים שאינם מסוגלים להפעילו. רק חרקים בעלי גודל וכוח מתאימים — בעיקר דבורים — יכולים הן להגיע אל הצוף והן להפעיל את מנגנון הפרח, ולכן הם גם המאביקים היעילים של הבקיה. מכלול התאמות זה נחשב להתאמה אבולוציונית המגבילה ניצול של הצוף על ידי מבקרים שאינם תורמים להאבקה, ובכך מגבירה את יעילות ההאבקה של הפרח.

גנבת צוף בפרחי בקיה

בפרחים פרפרניים של בקיה הצוף מצוי עמוק בבסיס הפרח, סמוך לבסיס השחלה ולבסיס צינור זירי האבקנים. הגישה אליו בדרך הרגילה מחייבת את החרק לנחות על הכנפיים, ללחוץ עליהן וכך להפעיל את הסירה. פעולה זו גורמת לפתיחה רגעית של הסירה ולחשיפת האבקנים והצלקת, ולכן היא מביאה גם להאבקה.

אולם לא כל המאביקים משתמשים במסלול הזה. ישנם מאביקים שמנצלים קיצור דרך המכונה גנבת צוף. במקום להיכנס דרך פתח הפרח וללחוץ על הכנפיים, החרק נושך או מחורר את דופן הפרח סמוך לבסיס הכותרת או הגביע. דרך הפתח הזה הוא מחדיר את הלשון ישירות אל מאגר הצוף ושואב אותו.

גנבת צוף נפוצה בעיקר אצל חרקים בעלי לשון ארוכה או יכולת נשיכה, כגון דבורי בומבוס מסוימות, דבורי עץ ולעיתים גם חרקים אחרים. בדרך זו הם נהנים מן הצוף מבלי להפעיל את מנגנון הפרח, ולכן בדרך כלל אינם גורמים להאבקה. עם זאת, כאשר אותם חרקים בעת שהם אוספים אבקה הם עשויים גם להאביק את הפרחים. הנזק הנגרם מגנבת הצוף נחשב בדרך כלל קטן ואינו מונע בסופו של דבר האבקה והיווצרות תרמילים.

לאחר שנוצר חור כזה בפרח, חרקים קטנים יותר יכולים להשתמש בו גם הם ולשאוב את הצוף בלי להפעיל את מנגנון הפרח. למשל, דבורי דבש עשויים להאביק את הפרחים כאשר הם אוספים אבקה. אולם בעת איסוף צוף הם נוטים לעיתים להשתמש בחורים שנוקבו קודם לכן על ידי דבורים גונבות צוף, וכך לשאוב את הצוף מבלי להפעיל את מנגנון ההאבקה.

בלוטות צוף שבלוואים

בחלק ממיני הבקיה קיימות גם בלוטות צוף מחוץ לפרח, לרוב על הלוואים שבבסיס העלה. בלוטות אלו אינן משתתפות במנגנון ההאבקה, שכן הן מצויות על העלים ולא בפרח עצמו. הצוף המופרש בהן מנוצל בעיקר על ידי חרקים קטנים, כגון נמלים ולעיתים גם צרעות וחרקים אחרים. חרקים אלה ניזונים מן הצוף, ובתמורה נוטים להישאר על הצמח ולצמצם פגיעות של אוכלי צמחים, לעיתים באמצעות הרתעה או תקיפה של מזיקים.

כך נוצר קשר הדדי: הצמח מספק מקור מזון, והחרקים מספקים הגנה חלקית מפני אוכלי צמחים. לפיכך מתקיימות בבקיה שתי מערכות צוף נבדלות בתפקודן: האחת בפרח עצמו, שתפקידה למשוך מאביקים; והשנייה על העלים, שתפקידה למשוך חרקים המפחיתים את נזקי האכילה.

הסוג בארץ ישראל

בארץ ישראל גדלים 24 מינים בסוג זה; מרביתם אופייניים לחבל הצומח הים-תיכוני של הארץ, ומספרם עולה ככל שמצפינים. הם מופיעים בבתי גידול שונים: 10 מינים מצויים בנופי צומח עשבוני, 11 מיני אופייניים לחורשים ובתות, 8 מינים נוטים להופיע באדמות כבדות ומעובדות ו-7 מינים אופייניים לבתי גידול לחים כדוגמת גדות נחלים וביצות. רק שני מינים מופיעים בבתי גידול יובשניים כדוגמת ערבות ומדבריות.

4 מינים נחשבים למינים "אדומים" – כלומר, הנמצאים בסכנת הכחדה ממשית בארץ: בקיית הבזלת, בקיית החולה ובקיית יזרעאל – שלושתם אנדמיים (בלעדיים) לארץ. המין בקיית קפריסין הוא מין אדום נוסף, המופיע באופן נדיר בגליל, והוא אנדמי למזרח הים התיכון.

מיני הסוג בארץ ישראל

עלים של בקיה דקת-עלים

בקיית הכלאיים, קריית שמונה

בקיית הביצות, קריית שמונה

המינים שלהלן מובאים בסדר שיטתי:

1. בקיה אנטולית (Vicia bithynica)
2. בקיה ארץ-ישראלית (Vicia palaestina)
3. בקיה בנגלית (Vicia benghalensis)
4. בקיה דקת-עלים (Vicia tenuifolia) – ערך טבע מוגן[9]
5. בקיה דקיקה (Vicia laxiflora)
6. בקיה חדודה (Vicia cuspidata)
7. בקיה טופחנית (Vicia lathyroides)
8. בקיה מדורבנת (Vicia monantha)
9. בקיה מצויה (Vicia peregrina)
10. בקיה עדינה (Vicia tetrasperma)
11. בקיה צהובה (Vicia lutea)
12. בקיה צרפתית (Vicia narbonesis)
13. בקיה קטנה (Vicia pubescens)
14. בקיה שעירה (Vicia villosa)
15. בקיה תרבותית (Vicia sativa)
16. בקיית הבזלת (Vicia basaltica)
17. בקיית הביצות (Vicia galeata)
18. בקיית הגליל (Vicia galilaeae)
19. בקיית החולה (Vicia hulensis)
20. בקיית הכלאים (Vicia hybrida)
21. בקיית הכרשינה (Vicia ervillia)
22. בקיית המשי (Vicia sericocarpa)
23. בקיית יזרעאל (Vicia esdraelonesis)
24. בקיית קפריסין (Vicia cypria)

לקריאה נוספת

• נעמי פינברון-דותן ואבינעם דנין, "בקיה", בתוך: המגדיר לצמחי בר בארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת כנה, 1991, עמ' 366–372. (הספר בקטלוג ULI)
• עזי פליטמן, "בקיה", בתוך: החי והצומח של ארץ ישראל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983, כרך 10, עמ' 182–185.
• אבי שמידע וגדי פולק, "בקיה", בתוך: הספר האדום צמחים בסכנת הכחדה בישראל, ירושלים: הוצאת רשות הטבע והגנים, 2007, כרך א', עמ' 214–222.

קישורים חיצוניים

• בקיה, באתר ITIS (באנגלית)
• בקיה, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
• בקיה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• בקיה, באתר Tropicos (באנגלית)
• בקיה, באתר GBIF (באנגלית)
• בקיה, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
• בקיה, באתר iNaturalist (באנגלית)
• בקיה, באתר הפלורה של פקיסטן (באנגלית)
• בקיה, באתר צמח השדה