ברקן סורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןברקן סורי
ברקן סורי
ברקן סורי
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: אסטראים
משפחה: מורכבים
סוג: ברקן
מין: ברקן סורי
שם מדעי
Notobasis syriaca
קסיני

בַּרְקָן סוּרִי (שם מדעי: Notobasis syriaca) הוא צמח חד-שנתי ים-תיכוני, גבוה וקוצני ממשפחת המורכבים בעל קרקפות פרחים בצבע סגול[1]. מין זה נפוץ מין יחיד בסוגו בעולם ממשפחת המורכבים. תפוצתו משתרעת מאגן הים התיכון עד איראן (מערב אסיה) ובצפון עומאן. בישראל הוא שכיח כמעט בכל אזורי הארץ מלבד דרום הנגב ועמק הערבה. הוא גדל בצדי דרכים, בשדות חקלאיים מזובלים, שדות בור, ובמעזבות ובמקומות מופרים, עשירים בתרכובות חנקן, בהיותם מזוהמים בזבל או באשפה. הוא גדל בבתי-גידול טבעיים, וגם בבתי-גידול מופרים, בעיקר בקרבת האדם, וגם בקרבת תלי נמלים ובמרבצי בקר וצאן.

הגבעול אכיל, במיוחד חלקו העליון ובצעירותו. גם העלים אכילים בצעירותם, משמשים במיוחד בסלט מתובל. מצעית התפרחת אכילה כשהיא חיה או מבושלת.

מורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבעולים עגולים, חלולים, זקופים, גבוהים למדי ומסועפים מעט בחלקם העליון.

העלים גדולים וחתוכים לאונות קוצניות (שפתם מפורצת באופן בלתי סדיר ובעלת שיניים קוצניות)[2], שעורקיהן המודגשים לבנים או ארגמניים, והם קירחים בצדם העליון ומכוסים בשערות כקורי עכביש בצדם התחתון[2].

העלים התחתונים בעלי פטוטרת וערוכים בשושנת בבסיס הצמח, הם גדולים, אורכם 30 ס"מ ורוחבם 15 ס"מ, ירוקים מוכתמים בלבן-כסוף. ובעלי עורקים לבנים או ארגמניים.

העלים העליונים קטנים יותר ויושבים (ללא פטוטרת).

הקרקפות גדולות ומרובות פרחים, צבען סגול, דמויי ביצה נישאות בראשי הגבעולים בקבוצות של 2 או 3 פרחים[3]. הקרקפות שאורכם 1.5 עד 3.5 ס"מ, מוקפות (מתחת החפים) בעלים ארוכים (10 עד 15 ס"מ) מחלקים מנוצים[2]. עלים אלו ארוכים מהקרקפת, בלתי שווים באורכם ועשויים כקוצים מסועפים וחזקים, גונם אדום-סגול ועורקיהם כעין פס כסף[4].

המצעית אינה בשרנית והיא מכוסה מוצים צרים - (קשקשים מוארכים)[4]. חפי המעטפת ערוכים בדורים רעופים, כל אחד מסתיים בקוץ חלש[4].

הפרחים דו-מיניים, צינוריים כולם, צבעם אדום-סגול כהה, והם ערוכים בין המוצים שעל המצעית. פרחי ההיקף עקרים, פרחי המרכז פורים[4].

גביע הפרח חסר.

האבקנים 5, ניצבים במסורג לעלי הכותרת[5]. הזירים מפורדים, המאבקים מאוחים על פי רוב לצינור ויוצרים צינור סביב עמוד השחלה והם נפתחים כלפי פנים. כל מאבק מסתיים בתוספת בולטת של קונקטיב[4].

השחלה תחתית, בת שני עלי שחלה, מגורה אחת, ביצית הפוכה אחת, אַנְאַטְרוֹפִּית (Anatropous) – הקודקוד של גוף הביצית מופנה אחורה בכיוון לבסיס העוקץ שלו. עמוד שחלה אחד בכל סוגי הפרחים מוקפת בבסיסה בצופן.

עמוד השחלה מסתיים על פי רוב בשתי אונות ארוכות. נביטת גרגרי האבקה נעשה באזור העליון והפנימי במקום ששתי האונות נפרדות זו מזו.

הפרי הוא זירעון (cypsela, achene) יבש בעל קליפה עבה יחסית וקשיחה, חום, בעל ציצית לבנה גדולה, מוארך, אורכו 5 עד 6.5 מ"מ, דמוי ביצה הפוכה מלוכסנת ופחוסה, חלק וקירח. מקום חיבורו של הזירעון אל המצעית הוא בבסיסו ולא בצדו. הזרעים חביבים על ציפורים, במיוחד על חוחיות.

הציצית עשויה זיפים מנוצים, המאוחים בבסיסם לטבעת ונושרים כחטיבה אחת. היא ארוכה עד פי 3 מגוף הזירעון[3]. שערות הציצית של הזירעונים בהיקף הקרקפת אינן מנוצות[4].

הבחנה מבדלת בין גדילן מצוי לברקן סורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרח של ברקן סורי

הברקן הוא צמח קוצני הדומה מאוד לגדילן מצוי, אבל שני המינים משתייכים לסוגים שונים. עלי המעטפת של הברקן מבריקים וקוצניים ומזכירים את הברק, ומכאן שמו.

פנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקן סורי הוא הצמח הקוצני הנפוץ ביותר בישראל. הוא נובט בתחילת החורף, תחילת נובמבר ומצמיח שושנת עלים רחבה השרועה על גבי הקרקע. עמוד התפרחת מתחיל להתרומם בחודש מרץ והפריחה מגיעה לשיאה במחצית השנייה של חודש אפריל ומסיימת בסוף מאי.

הברקן במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה'ברקנים' נזכרו פעמיים במקרא (בצורת הרבים) כצמח קוצני שבו ייסר גדעון את אנשי סוכות על שסירבו לתת לצבאו לחם בעת המרדף אחרי מלכי מדין: ”וְדַשְׁתִּי אֶת-בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים... וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת-קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת-הַבַּרְקֳנִים” (שופטים ח טז).

לפי מסורות והצעות זיהוי קדומות, מדובר בעשב רע, נמוך, שהוא קוצני או שפרותיו קוצניים. החוקרים הציעו מגוון רב של צמחים קוצניים, ביניהם הצמח הקרוי בימינו ברקן סורי. אך רוב הזיהויים הללו חסרי יסוד, ונראה שמדובר בשם כללי לקוצים. גם בתלמוד נזכרו ה"ברקנים" כשם נרדף ל"קוצים"[6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Notobasis syriaca, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  2. ^ 1 2 3 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 470
  3. ^ 1 2 עזריה אלון, מיכה לבנה, דוד הלר (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1983, עמ' 166
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 718
  5. ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 442
  6. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 217


ערך זה הוא קצרמר בנושא בוטניקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.