בתיה ברנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתיה ברנר
בתיה ברנר.jpg
לידה 3 בספטמבר 1894
פלך צ'רניגוב, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בדצמבר 1975 (בגיל 81) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בתיה ברנר (3 בספטמבר 1894 - 12 בדצמבר 1975) הייתה חלוצה, מנשות העלייה השנייה, מדור המייסדים של קיבוץ עין חרוד, אחותו של הסופר יוסף חיים ברנר, מחברותיה הקרובות של רחל המשוררת.

בתיה ברנר עם אחיה יוסף חיים, מאיר ובנימין ועם אחותה אהובה (לובה).
בתיה ברנר עם שלושת אחיה ואחותה. מימין לשמאל: בנימין, בתיה (עומדת, בשמלה לבנה), יוסף חיים, מאיר, אהובה (לובה).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה ברנר נולדה ב-3 ספטמבר 1894 בעיירה נוביה מליני (רו') שבפלך צ'רניגוב, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), להוריה חיה-רייזל (לבית מינץ) ושלמה. בתיה הייתה הילדה הרביעית במשפחה. לפניה נולדו יוסף חיים, שמואל, אהובה (לובה), ואחריה נולדו מאיר ובנימין[1]. המשפחה הייתה ענייה, וילדותה עברה עליה בדלות קשה. שמהּ המקורי של משפחתה היה לובנוב; סבה, אב לשלושה בנים, שינה את שמות המשפחה של שניים מבניו ל'ברנר' ו'נרוצקי', כי בדרך זו הסטטוס של כל בן היה כביכול "בן יחיד", ובנים יחידים לא גויסו לצבא.

בחודש ספטמבר 1912 (תרע"ג) עלתה בתיה לארץ ישראל יחד עם אחיה מאיר. בארץ כבר היו באותה עת שלושה מאחיה: יוסף חיים, שעלה ב-1909, ואהובה (לובה) ובנימין, שעלו ב-1911. שמואל ברנר, היחיד מבין ששת האחים שלא עלה לארץ ישראל כי אם נשאר באוקראינה, נספה ב-1919 בפוגרום שנערך בעיירה, יחד עם אשתו ושלושת ילדיהם – נחום, לאה ורחל - ועם אבי המשפחה, שלמה ברנר.

בתקופת חייה העיקרית בארץ ישראל חייתה בעין חרוד, ושם גם נפטרה.

היא לא נישאה, ולא השאירה אחריה ילדים. בין היתר, כתוצאה מהשפעות של האידאולוגיה המהפכנית-סוציאליסטית, שבשנים ההן הפנתה ביקורת נגד מוסד המשפחה.

אניטה שפירא מציינת בביוגרפיה שלה על י.ח. ברנר, כי בתיה, בצעירותה, נודעה ביופיה הרב[2]. בנימין, אחיה, מציין באותו עניין, בספרו האוטוביוגרפי: "בתיה, אחותי השנייה, נערה בת שבע-עשרה, נחשבה ליפה בעיירה. היא עצמה ידעה זאת, כפי שניכר ממנהגה. תנועותיה מחושבות ומדודות, וכשהיא מבקשת לומר משהו היא עושה בידיה איזו תנועה ענוגה ואצילה, כיאה לבת-טובים יפה"[3].

עבודתה כחלוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה פנתה, עם הגיעה לארץ ישראל, ובעצתו של אחיה הגדול, הסופר י.ח. ברנר, לעבודת חקלאות. עבודה זו תאמה את הרוח החלוצית שאפיינה את אנשי העלייה השנייה, ועלתה בקנה אחד עם האידאולוגיה של בתיה. אחיה בנימין, מספר בספרו על החלטתה: "בתיה העלמה העדינה המתהלכת כפייה בבגדי מלמלה, כיוון ששמעה על הפועלים ועל החיים בקבוצה, על עבודת האדמה, מיד כבש הרעיון הזה את לבה, ובמהרה עברה אל קבוצת בן-שמן, שנוסדה לא מכבר, לחיות בה"[4]. גם בהספד שהספיד אותה, ציין בנימין את דביקותה השלמה של בתיה ברעיון העבודה, שהיה עבורה צו מוסרי ראשון של התנהגות[5]. קו נוסף באידאולוגיה שלה הייתה הצמחונות, מתוך רצון לא לפגוע בכל אשר נשמת-חיים באפו[6].

בתיה עברה כמה תחנות שבהן עבדה, ועם ייסודה של עין חרוד, באה אליה עם חבריה מכנרת[7]. בעלייה לגבעת קומי (שממוקמת במקום ייסודה של עין חרוד), נכחה בסכסוך בין חבריה המתיישבים לבין ערבים מקומיים, ושם נזרקה עליה אבן, שהשאירה צלקת במצחה[8]

בעין חרוד חייתה בתיה עד לפטירתה.

תחנות עבודתה העיקריות, עד הגיעה לעין חרוד (שהייתה התחנה הסופית) הן: חולדה, קבוצת הפועלות בבן-שמן (שם עבדה עם ברל כצנלסון)[9], קבוצת "השומר" בתל-עדשים, וקבוצת כנרת (שם התיידדה עם רחל המשוררת, שהייתה מבוגרת ממנה בארבע שנים).

אליעזר משה סלוצקין מסכם את עבודתה של בתיה בכנרת: "תנאי החיים בכנרת דאז היו קשים ביותר, אפשר לומר כמעט לא-אנושיים, ועבודת החברות קשה הייתה במיוחד. היה עליהן לבשל אוכל להרבה אנשים - ללא מצרכים, לכבס, לנקות ולארגן את כל השירותים - ללא תנאים מינימליים לכך. אף פעם לא שמעת תרעומת מפיה של בתיה, תלונה על קושי, אנחה; תמיד הייתה עושה כל עבודה תוך דבקות במשימה, תוך הרגשת קדושה כלפי העבודה..."[10].

בעין חרוד הייתה מראשוני ענף הלול, והתמידה בעבודתה עד גיל זקנה. בשנים האחרונות לחייה עברה לעבוד במחסן-הבגדים, בהטלאת בגדי החברים[11].

ידידותה עם רחל המשוררת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה התיידדה, כאמור, עם רחל המשוררת, כששהתה בקבוצת כנרת. בעיזבונה של בתיה נמצאו שמורים 6 מכתבים שכתבה לה רחל. אין תאריכים על המכתבים, והמביא לדפוס של הקובץ שבו הם נמצאים, הוסיף הערה, כי הם נכתבו, כנראה, בין השנים 1924–1931. חליפת מכתבים בין בתיה לרחל המשוררת, מגלה יחסים חמים מצדה של רחל, וכמיהה לשוב ולהיפגש עם בתיה[12]. במכתב הרביעי גם נזכרות צנצנות הדבש ששלחה בתיה אל רחל, והן חוזרות ומופיעות בעלילת הספר של נורית גרץ.

רחל, נתנה במתנה את ספר שיריה הראשון, "ספיח"[13], לבתיה, וכתבה עליו את ההקדשה הבאה, שהיא סתומה במקצת:

"האוכל לבגוד בך", בתיה, בתיה !?[14].

ההקדשה שהקדישה רחל המשוררת לחברתה, בתיה ברנר, על ספר שיריה הראשון, "ספיח" (1927).

בספרה של נורית גרץ על רחל המשוררת, מופיעה בתיה כדמות משנית בעלילה, והיא נזכרת מספר פעמים בספר. גרץ משתמשת במכתבים שכתבה רחל לבתיה, כדי לספר את סיפור היחסים בין השתיים. בזמן מחלתה של רחל, מהרהרת רחל בבתיה: "אבל בתיה שלחה לה צנצנת דבש מעין חרוד, העוזרת הניחה אותה על השולחן עם צלוחית וכפית ומדי פעם היא טועמת. 'לדבש יש כוחות מרפא, הוא מכיל בתוכו את האנרגיה של האדמה והצמחים"[15]. ובהמשך: "ולפעמים היא הייתה סופרת את כל מה שלא עשתה ובוודאי גם לא תעשה והשוותה עם החברים שלה: 'נוח הקים את המשתלה שלו, לדבורה יש משפחה וגן ירקות ופרה, ובתיה רודה דבש מהכוורות בעין חרוד, ומה אני?'..."[16].

בקורתו של י.ח. ברנר על עיסוקה בכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה ניחנה בכישרון כתיבה, אך פרסמה בחייה רק רשימות מועטות, ובעיזבונה לא נמצאו דברים נוספים שכתבה. בקובץ לזכרה, מצטט הכותב, אליעזר משה סלוצקין (חברה הוותיק של בתיה מימי קבוצת כנרת) את ברל כצנלסון שאמר: "דואב הלב על כשרון ביטוי מיוחד במינו שהולך כאן לאיבוד. ואין אני יודע איך להשפיע עליה שתכתוב"[17]. רשימה אחת שכתבה, בשם "צעדים ראשונים", שכן התפרסמה, מסכמת את ניסיונותיה הראשונים בחיים הקולקטיביים במסגרת הקבוצה[18]. שתי רשימות נוספות שכתבה, מובאות בסוף הקובץ שהוצא לזכרה לאחר מותה[19][20]. ברשימה השנייה, מספרת בתיה, כי בקורתו של אחיה הגדול, י.ח. ברנר, על עצם עיסוקה בכתיבה, הביא לכך שנמנעה מלהמשיך בכתיבה:

"פעם, כאשר ניסיתי לבטא את הרשמים החדשים שלי בכתב, נכנס אחי לחדר ותפסני בקלקלתי.

'מה את עושה? כותבת הביתה?'

'לא, כותבת לעצמי, כך סתם...'

'כך סתם לא צריך לכתוב! ישנם די כאלה שכותבים סתם. צריך ללמוד לחלוב ולדעת לאפות לחם בטבון. ללחם וחלב זקוקים גם אלה שכותבים סתם...'

עוד זכורים לי דבריו אלה כלשונם ביידיש, לשון-אמא, בה דיברנו בינינו"[21].

קיימת גם גרסה נוספת לסיפור על התייחסותו של י.ח. ברנר לניסיונות הכתיבה של אחותו, אך רוח הדברים דומה[22].

בכך, תמו כנראה ניסיונותיה של בתיה לעסוק בכתיבה.

בתיה ברנר בשנותיה האחרונות בקיבוץ עין חרוד

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות, עם עובד, 1978.
  • נורית גרץ, ים ביני לבינך, רומן היסטורי, הוצאת כנרת, 2015.
  • עין חרוד - הקיבוץ המאוחד, בתיה ברנר - לזכרה, חוברת זיכרון ביום השלושים למותה, דפוס מרחביה, 14.1.1976.
  • צפרירה שחם-קורן, חסד נעורים, הוצאת יד טבנקין ויד יצחק בן-צבי, 2018. בעיקר הפרק "להטליא בגדי כוהנים (בתיה ברנר)", עמ' 243–251.
  • חוה שטרן לבית ברנר, סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, הוצאת המשפחה, 2012.
  • אניטה שפירא, ברנר: סיפור חיים, עם עובד/ אופקים, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוחמה אלבג, 'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (א), באתר "עונג שבת", 28 באפריל 2017
  • רוחמה אלבג, 'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (ב), באתר "עונג שבת", 5 במאי 2017

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות, תל אביב: עם עובד, 1978
  2. ^ אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד/ אופקים, 2008, עמ' 270
  3. ^ בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות, תל אביב: עם עובד/אופקים, 1978, עמ' 11
  4. ^ בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות, תל אביב: עם עובד/אופקים, 1976, עמ' 29
  5. ^ עין חרוד - הקיבוץ המאוחד, בתיה ברנר - לזכרה, חוברת זיכרון ביום השלושים למותה, דפוס מרחביה, 14.1.1976, עמ' 8
  6. ^ עין חרוד - הקיבוץ המאוחד, בתיה ברנר - לזכרה, חוברת זיכרון ביום השלושים למותה, דפוס מרחביה, 14.1.1976, עמ' 10
  7. ^ עין חרוד - הקיבוץ המאוחד, בתיה ברנר - לזכרה, חוברת זיכרון ביום השלושים למותה, דפוס מרחביה, 14.1.1976, עמ' 4
  8. ^ בקובץ הנזכר בעמ' 10, וגם במאמר-זיכרון שכתבה: בתיה ברנר, "למות חיים שטורמן", בספר חברות בקיבוץ (קובץ ראשון), הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש"ד (1944).
  9. ^ בקובץ הנזכר, כותבת בתיה על עבודתה עם ברל כצנלסון: "עבודתי עם ברל בבן-שמן, הייתה נדמה לי, בסוף 1913 או תחילת 1914. עבדנו בהרכבת זיתים. הוא הרכיב ואני קשרתי את ההרכבות. עבדנו גם בכיסוי בורות לנטיעת שקדים....בכנרת עבדתי עם ברל בגן הירקות. כל שיחה אתו בעבודה הייתה בשבילנו, עובדות הגן, שיעור...", שם, עמ' 5.
  10. ^ א. סלוצקין, " עם בתיה", בקובץ בתיה ברנר - לזכרה, עמ' 17-16.
  11. ^ צפרירה שחם-קורן, חסד נעורים, יד טבנקין ויד יצחק בן-צבי, 2018, פרק "להטליא בגדי כוהנים (בתיה ברנר)", עמ' 243-251
  12. ^ עין חרוד- הקיבוץ המאוחד, בתיה ברנר - לזכרה, חוברת זיכרון ביום השלושים למותה, דפוס מרחביה, 14.1.1976, עמ' 6-7
  13. ^ רחל, ספיח: שירים, תל אביב: הוצאת דבר, 1927
  14. ^ ההקדשה מופיעה על עמוד השער הפנימי של הספר "ספיח". הספר נלקח מספרייתה של בתיה, אחרי מותה בשנת 1975, על ידי אחייניותיה (בנותיו של אחיה מאיר) : שושנה חזנולד וחוה שטרן, ונמצא בידי בני המשפחה.
  15. ^ נורית גרץ, ים ביני לבינך, כנרת, 2015, עמ' 128
  16. ^ נורית גרץ, ים ביני לבינך, כנרת, 2015, עמ' 129
  17. ^ עין חרוד - הקיבוץ המאוחד, בתיה ברנר - לזכרה, חוברת זיכרון ביום השלושים למותה, דפוס מרחביה, 14.1.1976, עמ' 17
  18. ^ עיקרי הרשימה שכתבה בתיה ברנר, "צעדים ראשונים" מסוכמת בקובץ הנזכר, עמ' 30.
  19. ^ בתיה ברנר, "גדוד העבודה", בקובץ הנזכר, עמ' 30-29.
  20. ^ בתיה ברנר, אכן ! "לא ישנו חמישים שנה", בקובץ הנזכר, עמ' 32-30.
  21. ^ בתיה ברנר, אכן! "לא ישנו חמישים שנה", בקובץ הנזכר, עמ' 30.
  22. ^ נעמה זר, "לברנר הייתה אחות", הארץ, 18.11.2003. https://www.haaretz.co.il/misc/1.925227 הכותבת מסתמכת על הרשימה הנזכרת "צעדים ראשונים" שפרסמה בתיה ברנר.