לדלג לתוכן

יוסף חיים ברנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף חיים ברנר
Йосеф Хаим Бренер
יוסף חיים ברנר, 1910
יוסף חיים ברנר, 1910
לידה 11 בספטמבר 1881
י"ז באלול תרמ"א
נובי מליני (אוק'), האימפריה הרוסית
נרצח 2 במאי 1921 (בגיל 39)
כ"ד בניסן תרפ"א
יפו, פלשתינה (א"י)
מדינה פלשתינה (א"י), האימפריה הרוסית, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודי
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1909
שם עט יוסף חבר, ח. ב. צלאל, בר יוחאי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, עורך, מורה
שפות היצירה עברית
סוגה פרוזה
נושאי כתיבה מצב היהדות והיהודים
יצירות בולטות שכול וכישלון, מסביב לנקודה, הוא אמר לה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוסף חיים בְּרֶנֶר (י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921) היה מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נודע במספר שמות עט, כגון בר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ויוסף חבר. בנוסף לשכלולים ולחידושים ספרותיים, ברנר קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ לבו לצאת נגד המוסכמות, הניכרים באמרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". תכונות אלו, יחד עם מותו הטרגי בפרעות תרפ"א, יצרו סביבו הילה שהפכה אותו לדמות כמעט אגדתית בתולדות הספרות והתרבות של ארץ ישראל.

תולדות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף חיים ברנר נולד ב-1881 בעיירה נוביה מליני (Новi Млини) בפלך צ'רניגוב שבצפון-מזרח אוקראינה (אז האימפריה הרוסית), כבן בכור להוריו, חיה-רייזל (לבית מינץ) (1861-1914) ושלמה ברנר ׁׁ(1860-1919). אחריו נולדו עוד חמישה אחים ואחיות: שמואל, אהובה (לובה), בתיה, מאיר ובנימין. המשפחה הייתה ענייה, וילדותו עברה עליו בדלות קשה. שמהּ המקורי של משפחתו היה לובנוב; סבו שמואל לובנוב, אב לשלושה בנים, שינה את שמות המשפחה של שניים מבניו ל'ברנר' ו'נרוצקי'. אביו היה מתנגד, אולם רב העיירה נוביה מליני, אצלו החל ללמוד בשנת תרנ"ג ב"חדר" היה חסיד לובביץ'. בפורים 1894 הוצגה בעיירה הצגת פורים היתולית ("פורים שפיל") שכתב ברנר הצעיר (הוא גם שיחק בה בתפקיד מרדכי), מה שהיה, ככל הנראה, ניסיונו הספרותי הראשון. באביב של אותה שנה עבר לישיבה בהומל ולמד בה כשנה וחצי. הוא למד תקופה גם בהלוסק ובקונוטופ. בקונוטופ החל לקרוא בספרים חיצוניים, ונעשה למתנגד חריף לחסידות. הוא סולק מן הישיבה בבושת פנים לאחר שנתפס כותב דברי-חול. בין השנים 1896–1898 למד בישיבה בעיירה פּוֹצֶ'פּ, ובהּ התיידד עם אורי ניסן גנסין,[1] שאביו היה ראש הישיבה. בתקופה זו החל לקרוא יצירות מהספרות העברית, ועשה צעדים ראשונים בכתיבה. ב-1898 התגורר זמן מה בביאליסטוק, וניסה להתפרנס כסופר סת"ם. באותה שנה חזר להומל, והצטרף לתנועה הסוציאליסטית היהודית, 'הבונד', וערך את העלון "דער קאמפף" ("המאבק"), אולם בהשפעת הלל צייטלין הצטרף לתנועה הציונית.[1]

ברנר עם אחיו ואחיותיו בתמונה משנת 1913 - מימין לשמאל: בנימין, בתיה, יוסף חיים, מאיר, אהובה (לובה)

בסתיו שנת 1901 גויס לצבא הרוסי[2]. שנתיים לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת רוסיה–יפן, ערק מהצבא, אך נתפס, ובשנת 1904 חבורת בונדאים הצליחה לחלצו מידי המשטרה כשהובל לבית סוהר בעיר בוברויסק, ולהבריחו ללונדון[3].

בין השנים 1904–1907 התגורר בשכונת וייטצ'אפל (Whitechapel) שבלונדון. בשנת 1904 כתב את הספר "מסביב לנקודה", שהתפרסם בירחון "השילוח" בעריכתו הספרותית של חיים נחמן ביאליק. בשנים 1906–1907 ערך והוציא לאור, ביחד עם חברו הסופר יהושע רדלר פלדמן (הידוע גם כר' בנימין), את כתב העת הספרותי 'המעורר', שהשפעתו על התפתחותהּ של הספרות העברית החדשה הייתה רבה. באנגליה למד ברנר את מקצוע סדר הדפוס, ובירחון 'המעורר' עשה הכול במו ידיו, למעט ייצור הנייר. בשנת 1907 הגיע ללונדון חברו מנוער, אורי ניסן גנסין, וסייע לו להוציא את העיתון. לאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם, וגנסין עזב ועלה לארץ ישראל[4].

ב-1908 עבר ברנר לעיר לבוב שבגליציה, שם פרסם את שני הכרכים הראשונים של "רביבים".[1] בלבוב התיידד עם הסופר גרשון שופמן, ואף שכר דירה בשותפות עמו לתקופה מסוימת. כעבור זמן מה נוצר קרע ביניהם, כנראה בשל אישה[דרוש מקור]. בעקבות המריבה עם שופמן, החליט ברנר לעזוב את לבוב ולעלות לארץ ישראל. על פי זיכרונותיו של הסופר חיים שלום בן-אברם[5], חלק ברנר דירה עם משפחתה של דורה אברהמית, ובתקופה מסוימת הלין בחדרו גם את האחים חיים שלום ומשה בן-אברם.

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובני
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

לחצו כדי להקטין חזרה
ש"י עגנוןדוד שמעונייוסף חיים ברנראלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
דיוקנותיהם של דבורה בארון, הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל.

בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנר עלה לארץ ישראל בתחילת שנת 1909,[1] והיה לאחד מראשי העלייה השנייה. בתחילה רצה לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, וניסה את כוחו כפועל חקלאי בחדרה, אך בשונה מידידו ומורו א"ד גורדון, לא עמד בעבודת האדמה, ונטש אותה לאחר שבוע לטובת עבודות פחות פיזיות, ולפי גרסה אחרת הדבר נכפה עליו[6]. עד 1914 התגורר בשכונת עזרת ישראל בירושלים בחדר נזירי שכור סמוך לבית הדפוס אחדות. היה חבר מערכת העיתון "האחדות", ופרסם מאמרים בעיתונים נוספים.

בסוף 1910 פרסם ברנר בעיתון "הפועל הצעיר" מאמר שהצית פולמוס ציבורי נרחב, אשר כונה בהמשך "מאורע ברנר"[7]. המאמר פגע ברגשותיהם של דתיים ומסורתיים בארץ-ישראל ומחוצה לה, כיוון שהיו בו, מצד אחד, דחייה בוטה ומבטלת של כל הדתות, כולל הדת היהודית, ומצד שני, הצהרת אמונים לתרבות היהודית הגלומה, על-פי ברנר, בברית הישנה (התנ"ך) ובברית החדשה גם יחד. הסערה שפרצה לא שככה במשך חודשים רבים. "הוועד האודסאי" הפסיק את תמיכתו הכספית בעיתון "הפועל הצעיר", ובתגובה התגייסו סופרי ארץ ישראל ופועליה ותרמו להמשך קיומו. הוויכוחים הסתעפו לכיוונים נוספים, ומאות מאמרים ומכתבים פורסמו בכל כתבי העת בארץ ישראל ובתפוצות סביב הפרשה וספיחיה. לאחר שדעכה המחלוקת ופינתה מקומה למחלוקות אחרות, עדיין הייתה לאירוע השפעה על חייו של ברנר. כך למשל, תחילת דרכו כמורה לספרות בגימנסיה הרצליה בשנת 1915 לוותה בהתנגדות מצד הוועד המפקח על הגימנסיה. כפשרה מונה מורה מיוחד, שתפקידו לפקח על שיעוריו של ברנר, ולוודא שהוא מלמד בהתאם לתוכנית ואינו מסית נגד הדת. בהמשך נמצאה עבודתו של ברנר טובה ביותר ותקינה לחלוטין, והוא המשיך ללמד בגימנסיה גם תנ"ך, משנה ולשון[8].

במסגרת פעילותו בתחום הספרות תרם ברנר לפריצתו של ש"י עגנון אל התודעה הספרותית-תרבותית היהודית, כאשר סייע בהוצאת ספרו "והיה העקוב למישור"[9]. הוא גם תרגם מרוסית לעברית את "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי, את "בעל בית ופועלו" מאת טולסטוי, שני ספרים מאת גרהרט האופטמן מגרמנית לעברית, ואת "היהודים בזמן הזה" שכתב ארתור רופין. כמו כן עסק ברנר בתרגומי מדע פופולרי.

בשנת 1913 נישא ברנר לגננת חיה ברוידא, וכעבור שנה נולד בנם היחיד, שברנר קרא לו אוּרי ניסן, על שם חברו אורי ניסן גנסין שמת כשנה קודם לכן. נישואיו לא החזיקו מעמד זמן רב, ואשתו עזבה אותו ונסעה עם בנם לברלין.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, קיבל ברנר אזרחות עות'מאנית כדי להישאר בארץ ישראל, והיה מורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב.[1] בשנת 1917, בימי גירוש תל אביב, כאשר גורשו תושבי תל אביב והתושבים היהודים של יפו על ידי השלטון העות'מאני, עבר ברנר לחדרה, ושב ליפו רק לאחר כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי. ב-1919 נבחר לעורכו של הירחון הספרותי "האדמה",[1] שצורף לכתב העת "קונטרס", ביטאון אחדות העבודה בעריכתו של ברל כצנלסון.

באותה שנה נרצחו בפוגרום אביו שלמה ואחיו שמואל ושלושת ילדיו, שלא עלו ארצה.

ב-1920 הצטרף ברנר למחנה "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור בכביש טבריהמגדל, שם הורה עברית לעולים חדשים.[1] במחנות הכבישים של הגדוד היה "מהנלהבים והמלהיבים לאיחוד מפלגות הפועלים בארץ ישראל"[10].

בחנוכה תרפ"א 1920, השתתף כאורח כבוד בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית, אך לא היה בה ציר. באירוע זה טבע את מטבע הלשון זכות הצעקה, לאחר שהיו"ר העיר על הערת הביניים שלו: "ברנר, אינך ציר! אין לך זכות הדיבור". ברנר השיב מיד: "זכות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי"[11].

לאחר מכן חזר לתל אביב והתגורר בשכונה ערבית ליד אבו כביר.[1]

ערך מורחב – רצח יוסף חיים ברנר וחבריו

ב-2 במאי 1921 כ"ד בניסן תרפ"א נרצח ברנר בפרעות תרפ"א. התנפלות הרוצחים החלה כנראה בקהל של אבלים ערבים בלוויה של ילד ערבי בבית הקברות המוסלמי שייח' מוראד הסמוך לבית שבו התגורר אז, בית אברהם יצקר. הבית ניצב באזור פרדסים (היום בשכונת אבו כביר) בסמוך לעיר יפו. עם ברנר נרצחו גם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור וצבי שץ. גופותיהם של שבעה נרצחים נתלו על חומות בית הקברות.

המקום, שבאותה עת היה חלק מיפו, הוא כיום דרך קיבוץ גלויות שבדרום תל אביב.

כ-150 מטרים ממקום הירצחו עומד כעת "משכן ברנר וחבריו" - מרכז הנוער העובד והלומד, שהוא שחזור של בית יצקר, המציג תערוכת הנצחה לנרצחים.

על שמו נקרא קיבוץ גבעת ברנר ובו תיכון אזורי ברנר, וכן רחובות בערים הבאות בישראל: חיפה[12], תל אביב, ירושלים, נתניה, פתח תקווה, רחובות, רעננה, בת ים, קריית שמונה, עכו, חולון.

בשנת 1923, ביקר דוד בן-גוריון בברית המועצות, ובשובו לארץ ישראל הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של ברנר, שקיבל מחברו, שמעון ביחובסקי[13].

ב-2021, במלאת 100 שנים להירצחו ועל תרומתו הגדולה כמנהיג התרבות העברית וטיפוחה, הוקדש לו יום עיון מקוון, על ידי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים[14].

ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם יוסף חיים ברנר, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול שהוקדש לו ושמו גם-כן הופיע על הבול עצמו.[15]

פרוטומה (1936) של י.ח. ברנר מאת בתיה לישנסקי

בשנת 1900 התפרסם סיפורו הראשון, "פת לחם", בכתב העת 'המליץ'. באותה שנה יצא לאור בוורשה ספרו "מעמק עכור" - אוסף סיפורים על עלובי החיים בעיירה היהודית של סוף המאה ה-19. בסיפורים אלה בולט ריאליזם מגמתי. הרומן "בחורף" (שברנר הסתייג מהגדרתו כרומן) החל להתפרסם בשנת 1903, בחלקים, בכתב העת "השילוח". שם גם התפרסם הרומן השני של ברנר, מסביב לנקודה, בשנת 1904[16].

יצירתו של ברנר מבוססת על שני מרכיבים עיקריים: מצד אחד קיים אדם צעיר בשנותיו אך זקן בנפשו. הביוגרפיה של כלל גיבורי יצירותיו דומה. גיבור יצירתו הוא בחור שהתפקר ומחפש דרך חדשה בעולם שאינו מאיר פנים אליו. הוא נידון למצוקה כלכלית, מחלות ונדודים. אישיותו מורכבת מניגודים, אין הוא שלם עם עצמו ועם המציאות החדשה והמכוערת שעימה הוא מתמודד. נושא היצירה של ברנר הוא תמיד המפגש שבין גיבור כזה ועולם מכוער ואכזר[17].

זהו תמיד אדם בודד בעל קשרים חברתיים מועטים, הנוטה להסתגרות ולחשדנות. הקשרים היחידים שנרקמים לעיתים בינו ובין אחרים, הם בדרך כלל בעייתיים ונוטים, לעיתים קרובות, להסתיים במפח נפש. פייארמן בנובלה "בחורף" אינו איש רעים, ונוטה להתקפד בתוך עצמו, כאשר הוא שולף מדי פעם את קוציו. אברמזון ברומן "מסביב לנקודה" מנסה אמנם לרקום קשרי ידידות עם הזולת, אך יכולתו הדלה לקיים קשרים חבריים חמים היא בעוכריו. וכך גם שאר הגיבורים נוטים להיכשל ביחסי החברה שלהם עם העולם, ויחסיהם עם נשים נידונים מראש לכישלון[17].

שלא כשאר הגיבורים התלושים בספרות העברית של התקופה, כמו למשל ביצירותיהם של שופמן וברדיצ'בסקי, נשארים גיבוריו של ברנר, גם כשהם תלושים ממקום הולדתם וממשפחתם, במסגרת יהודית כלשהי. בדרך כלל הם מתגוררים באזורים יהודיים וחווים יחד עם בני עמם את אווירת הפליטים, ולרוב הם חסרי בית וחסרי תקווה. אין הם מתפתים לצאת אל העולם הרחב ולהשליך לאחור את אחיהם, אף שהם מודעים לפגמיהם וסובלים מהם. ברנר וגיבוריו, על התלבטויותיהם וביקורתם, אינם מתנתקים מגורלו של העם היהודי[17].

בסיוון ה'תרפ"א, לאחר הירצחו של ברנר, פרסם אברהם אליהו קפלן מסה הגותית על העם היהודי, במתכונת ביקורת על ספרו של ברנר "שכול וכישלון". בביקורתו התייחס קפלן באהדה לתחושותיו של ברנר (למרות המחלוקת האידאולוגית העזה ביניהם), ניתח את היסוד היהודי שמתבטא בספר, והעלה השערה כי בספר ניתן ביטוי להרהורי תשובה שפקדו את ברנר[18].

במלאת חמישים שנה למותו של ברנר ביקשה הלית קתמור ממספר סופרים ואנשי תרבות לכתוב את חוות דעתם על ברנר[19]. ס. יזהר התרשם מאוד מהאמת וחוסר הזיוף ביצירתו.

ברנר כמו נזיר שיוצא לחיים מבלי למעול בעצמו. גוש אבן שאיננו סובל סיתות, שמבקש להישאר חשוף, שלא יארגנו לו את העוצמה, את הגושיות. ברנר האפיקורס, הראשון שידע להתנתק מהאיזמים למינהם. הראשון שדיבר אמת. לפעמים היה שיכור לדבר אמת

ברנר, מוסיף יזהר, סוגד לחיים עצמם, לוויטאליות שלהם, ועל אף כל לבטיו וקשייו, יש לו תיאבון אדיר לחיים.

נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית-נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן,"תוכן-החיים המצוי", שבלעדיו אין תוכן... אבל גם אם אין סיבה לשמוח, כי אם רק לבכות, אם מום נתנו בך החיים ושִלְיָתָם נהפכה לך על פניך, אם אוצרות-החיים חתומים לפניך, ואז רע, רע, רע, ואין לך מנחם – הנה גם אז החיים, חייך, טובים. בחיקם תשכב גם אז, ודבר אין לך חוץ מהם, ואתה דע להוקירם, לברכם ולאהבם – – – כלומר, לא “דע!”. איני מורה; אבל אני – אני יודע להודות גם על המעט שניתן לי, ובזה אשרי...

ברנר / שכול וכישלון

דן מירון אמר שהספרות עמדה בראש מעייניו של ברנר. המולדת של ברנר היא הספרות העברית. הביקורות הספרותיות שלו היו קצרות וחריפות. כי גם אם החשיב מאוד את הספרות, לא חשש לבקר אותה קשות. יסוד נוסף ביצירתו היה ההתחייבות המוסרית שלו לאדם באשר הוא אדם, ועל אף שכתב בדרך כלל את עצמו, ניסה לתפוס את האוניברסלי[19].

עמוס עוז כתב שברנר שנא את המליצה ואת הזיוף[19]. הוא היה שורף גשרים ופורץ בבכי למראה הריסתם. מה שעשה עגנון באירוניה עשה ברנר בשצף קצף. שניהם שנאו את העמדת הפנים.

על הקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה בין צורה ותוכן בספרות כתב ברנר:[20]

צורה ותוכן בענייני ספרות — עכשיו כבר ידוע, כמדומני, לכל בר-בי-רב, שאלה אינם שני עולמות נפרדים, כי אם דא ודא היינו הך. באמת לא תתואר צורה הגונה בלי תוכן הגון, שהרי הצורה ההגונה כל עיקרה למה היא באה, אם לא למסור באופן הכי מתוקן את התוכן, המבקש לו מוצא וביטוי? בלי זה, בלי תוכן חשוב, הרי הביטויים היפים וקישורי המשפטים הנאים רק דבר שלא לצורך הוא, רק גל של אגוזים ריקים — ואיזה יופי יש בגל של אגוזים ריקים? וכמו כן, איך אפשר שהתוכן החשוב ומלא-האונים לא יחגור שארית אונו למצוא את הצורה הכי מתאימה לו? ואם זה לא עצר כוח להתבטא כל צורכו, לעשות את עצמו מובן וברור לאלה שמסוגלים להשיגו, סימן רע הוא לו, שתוכו ניחר, שמחלת הריקנות קיננה בו.

יוסף חיים ברנר

סיפוריו של ברנר יכולים להיראות כהיפוכם הגמור של סיפורי ידידו שופמן – אם שופמן מבליט את מלאכותיותם המסוגננת של סיפוריו, ברנר מבקש ליצור את הרושם שהדברים הם תיעוד אמיתי, וידוי אוטוביוגרפי, ולא יצירת אמנות.

בנוסף לכתיבתו הספרותית הרבה ברנר לפרסם בבמות השונות מאמרים עיוניים בנושאים שונים: ספרות, יהדות, ארץ ישראל, פועלי ארץ ישראל, ענייני דיומא ועוד.

כתיבתו העיונית של ברנר הצטיינה בגילוי לב ובאבחנה חדה. ברנר היה הראשון שהתפעל מכתיבתו של עגנון, לאחר שקרא את סיפורו הראשון: "עגונות" שהתפרסם בכתב העת העומר. במאמר ביקורת שלו על מצב הספרות בארץ ישראל כתב: "היצירה 'עגונות'– מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש!"[21].

במאמרו הידוע "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", אשר מתייחס לפרסום כתביו של מנדלי מוכר ספרים בשלושה כרכים, הוא עושה מעין אנלוגיה בין כתיבתו של מנדלי למודעות העצמית של היהדות[22]. אדם או עם, טוען ברנר, מגיעים להערכה עצמית רק כאשר הם באים לידי בגרות רוחנית. רק אז הם מסוגלים לראות מעבר לאני האישי שלהם וצרכיו הבסיסיים. הם מתחילים להתעניין ביחסים עם זולתם, במשמעויות מטאפיזיות, בתהיות נפשיות, וכדומה. לספרות הרבנית אין הערכה עצמית, מפני שהכול מבוסס על דברי אלוהים חיים. ספרות ההשכלה הטיפה לשלטון השכל, לרכישת שפות זרות, לעימות עם האויב מבחוץ (אומות העולם) ולמלחמה באויב מבית (האורתודוקסיה הרבנית). אבל לא הייתה לה "הערכה נכונה, אנושית, בלתי משוחדה [...] מנקודת מבט גבוהה, גלוית עין". מנדלי היה האמן הראשון שכתב באמת על אודותינו, כותב ברנר. הוא הביט במציאות בצורה ישירה ולא משוחדת ובכך השיג את המהות של היהדות שלנו. הייחוד שלו הוא בכך, שאינו כותב על הכלל מתוך ניסיונו וחוויותיו האישיים. הוא מעמיד את האובייקט, החברה היהודית והעיירה היהודית, כדבר שעומד בפני עצמו. לכסלון, העיירה הבדיונית של מנדלי, ישנה האמת שלה.

במאמרו, "הַזַּ'נְר הָאֶרֶץ יִשְׂרְאֵלִי וַאֲבִיזְרַיְהוּ", אשר הופיע במכתב שכתב לידיד הוא שולל את קיומו של ז'אנר ארץ ישראלי כלשהו. האמן האמיתי כותב מהמיית נפשו. במילים אחרות, לא המקום (ארץ ישראל) עושה את היצירה, אלא הסופר בלבד הוא מולידה, ומכאן שהמילה ז'אנר מיותרת כאן[23].

ברנר פרסם עשרות מאמרים שונים שדנו בענייני ספרים וספרות. חלק מהמאמרים נלמדים עד היום בחוגי ספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטאות השונות בישראל.

משנתו היהודית - קיומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנר היה בעל תפיסה אקזיסטנציאליטית (קיומית) חילונית מובהקת[24][25], ושאף לתקומת העם היהודי תוך שחרורו מעול הגויים ומעול הדת.

בגיל צעיר חדל להאמין באלוהים וכתב בלשון חריפה נגד "מבקשי האלוהים". לדבריו "סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים – מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?"[26]. ברנר לא כתב את הדברים מתוך האדרת השכל והניסיון האנושי או מתוך שהוא מציע משמעות אובייקטיבית חדשה לעולם. לדבריו באותו המאמר:

"יודע אני ויודע, ככל פשוט שבפשוטים אשר נשמה לו, את כל קוצר-כוחו ואפסותו של השכל האנושי, את כל טעויות ותעתועי-הניסיון של חושינו, ויחד עם זה, את כל הקושי שבחיים ושבצירופי החיים, את כל מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים, ויחד עם זה את כל הפחד והרטט ואי-המוצא של תעלומת חיינו ומותנו".

דרישתו של ברנר היא שנעמוד אל מול הקושי והפחד הזה כבני חורין מבלי לברוח לאשליות שווא, כדבריו, כדוגמת הדת ואלוהים. "האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואיתם גם חוקיהם, פקודיהם ומצוותיהם המעשיות" (שם).

תפיסתו את היהדות היא תפיסה קיומית חילונית ולא תפיסה דתית. לדבריו "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכול את היהודים תחילה – סוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. או כל מה שיהיה – יהדות יקרא לו" (עמ' 152 אצל שגיא). על פי ברנר היהדות היא תרבותו של העם היהודי, תרבות אשר דורשת שינויים רדיקליים, ולא רק דתו. "צורות-החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפי הדת הן ניזונות וחיות... אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים" (ברנר, שם, עמ' 57–59).

למרות סלידתו הגדולה של ברנר מכל הקשור בדת ובאמונה הדתית, הוא נתן מקום של כבוד לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ כשורשי ספרותנו, וחשב שעלינו לינוק מהם, אך גם לדעת לצאת כנגדם. במאמרו "מן הספרות העברית" הוא כותב: "ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו – אל לנו לשכוח! – חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים. ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף"[27]. שלל יצירות היהדות הם מעין קרקע שעליה צומחת היהדות של ימינו, יהדות שברצותה יכולה להתנגד להם וברצותה לקבלם אך בכל מקרה נמצאת בשיחה עם מקורותיה.

על ארץ ישראל כתב ברנר:

לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים... אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!... ורק אותו החלוץ, שה"אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר.

ברנר / ביבליוגרפיה (יהואש), בתוך: האדמה, תשרי תר"ף

מכאן, וממקומות אחרים הגיע הביטוי הברנרי האופטימי הידוע,"אף על פי כן" שמשדר לכולם: אמנם יש צרות וספקות, אף על פי כן "כל החשבון עוד לא נגמר"[28].

כמו כן, ברנר חלק כבוד להוגים דתיים מקוריים, שהתעמתו עם שאלותיו של ברנר וחבריו ועם השקפת עולמם, כדוגמת הרב קוק, כפי שכתב: "גם השקפת העולם הרוממה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל 'זרעוניו' של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר הזה ופרכה היא לגבי דידן... מי שכתב את הפרק "הנשמות של עולם התוהו" ו"ייסורים ממרקים"[29] הוא מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פירכוסי הנפש של הכופרים ו"המהרסים""[30]. הלל צייטלין מתאר שיחה עם הרב קוק בה הסביר הרב שהוא שופט את ברנר לחיוב על אף שהוא "כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו".[31]

יחד עם אחד העם הטביע ברנר את חותמו על התרבות והלכי הרוח של רבים בחברה הישראלית באותה עת, בפרט באשר למשנתו היהודית-חילונית.

ערך מורחב – ביבליוגרפיה של תרגומי יוסף חיים ברנר
  • האורגים, חזיון משנות הארבעים, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1910.
  • אנשים בודדים, דרמה בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1912.
  • בעל הבית והפועל, לב טולסטוי, בבל, תל אביב, 2002.
  • בעל העגלה הנשל, חזיון בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, יפו, 1913.
  • הר הקרח, ספורי מדע מימים קדמונים, מאת יוהנס ב’ ינסן, יפו, 1914.
  • החטא וענשו, רומן בשישה חלקים עם אפילוג, מאת פ"מ דוסטויבסקי, הוצאת שטיבל, ורשה, 1924.
  • מיכאל קרמר, דרמה, תרגם י"ח ברנר, עם רשימה מאת יעקב רבינוביץ, יפו, 1911.

יצירות בימתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט דוקומנטרי על ברנר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "המעורר, י.ח. ברנר". הסרט נכלל בסדרת העברים, שביים והפיק יאיר קדר, בהשתתפות אריק גלסנר, אריאל הירשפלד, מנחם ברינקר ואחרים. הסרט לווה בקריינות של דורון תבורי ומנשה נוי, וכלל אנימציה של דוד פולנסקי ורועי ניצן. הקרנת הבכורה נערכה במאי 2015 בפסטיבל דוקאביב, והוא הוקרן בהמשך ברחבי הארץ[36].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנר הוא אחד הסופרים המוערכים והנחקרים ביותר במחקר ספרות העברית החדשה. עם החוקרים שחקרו את יצירתו וכתבו עליה נמנים: יוסף אבן, יפה ברלוביץ, אורציון ברתנא, נורית גוברין, אבנר הולצמן, חמוטל בר יוסף, מנחם ברינקר, הלל ויס, בועז ערפלי, חיים באר, דן לאור, יאיר מזור, יריב בן אהרון, עדה צמח, אמנון נבות, מוקי צור, אברהם ב. יהושע, אהוד בן עזר, זרובבל גלעד, פנחס שדה, אריה ליפשיץ, שלמה שבא, שמואל ורסס, בארי צימרמן, יצחק בקון, מתי מגד, דב סדן, שלמה גרודזנסקי, צבי צמרת, רות קרטון-בלום, אניטה שפירא, אוריאל זוהר, מנחם פרי, ועוד.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיון ביצירתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, עמ' 48.
  2. ^ אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008. עמ' 45.
  3. ^ הלל צייטלין, "בריחתו של י. ח. ברנר מהמשטרה בבוברויסק (1904)", בתוך: יהודה סלוצקי (עורך), ספר באברויסק, עמ' 385.
  4. ^ אשר ביילין, ברנר בלונדון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
  5. ^ ח. ש. בן אברם, זכייה, כתב יד כ-5118 (אוסף 167) בארכיון גנזים.
  6. ^ עופר אדרת, הצריף בפתח תקווה שוב מספר סיפורים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2012
  7. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי
  8. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 123
  9. ^ ש"י עגנון, יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו, בתוך: מרדכי קושניר (עורך), יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות, תל אביב 1971 עמ' 132
  10. ^ יהודה ארז, "אגרות דוד בן-גוריון", הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב,1971,כרך ראשון, עמ' 450
  11. ^ חיים גורי, דן גלברט, שלמה שבא, הפרק: הולדת, סיפור המעשה, חמישים שנה להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1969, חמ"ע.
  12. ^ אמציה פלד, רחוב יוסף חיים ברנר, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
  13. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 66.
  14. ^ יובל פלוטקין, הסופרת זכתה במיליון אירו - ואז התברר כי מדובר בשלושה גברים, באתר ynet, 21 באוקטובר 2021
  15. ^ אתר התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל
  16. ^ אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008. עמ' 68–69, 71.
  17. ^ 1 2 3 יוסף אבן, אמנות הסיפור של י.ח. ברנר, מוסד ביאליק, 1977
  18. ^ אברהם אליהו קפלן, "בין עוז לכישלון", ישורון, סיוון ה'תרפ"א. הופיע במהדורה מוערת עם הקדמה מאת אלון שלו, השילוח 16, אוקטובר 2019
  19. ^ 1 2 3 הלית קתמור, "מה אומר לך ברנר?", למרחב, 30 באפריל 1971
  20. ^ ראו לעיל: יוסף אבן, אמנות הסיפור של י.ח. ברנר, עמ' 43
  21. ^ יוסף חיים ברנר / "מהספרות והעיתונות שבארץ", העומר ד' (פרויקט בן-יהודה)
  22. ^ יוסף חיים ברנר, "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", רביבים, תרע"ד, קובץ ה'
  23. ^ יוסף חיים ברנר, "הז'נר הארץ ישראלי ואביזריהו" (ממכתב פרטי), הפועל הצעיר, אב, תרע"ה
  24. ^ היהדות החילונית קיומית של י.ח.ברנר (באנגלית), נבדק ב-2019-03-24
  25. ^ אבי שגיא, להיות יהודי - י"ח ברנר כאקזיסטנציאליסט יהודי, הקיבוץ המאוחד, 2007
  26. ^ ברנר, יוסף חיים, רגשים והרהורים, כרך כרך ב, הקיבוץ המאוחד ודביר, 1960, עמ' 37
  27. ^ ברנר, יוסף חיים, מן הספרות העברית, פרויקט בן-יהודה
  28. ^ וראו אניטה שפירא, ברנר, סיפור חיים, עמ' 220
  29. ^ פרקים מתוך המאמר 'זרעונים' שהתפרסם בכתב העת 'התרבות הישראלית' (העורכים: אז"ר וצ"י קוק), ולימים התפרסם בספר 'אורות' במהדורתו השנייה.
  30. ^ 'האחדות', גיליון 9
  31. ^ הלל צייטלין, "בין שני הרים גדולים", בתוך: על גבול שני עולמות, עמ' 238-240.
  32. ^ אתר למנויים בלבד דרור משעני, הרומן הקודר מאפשר להאיר את השכול והכישלון של ימינו, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2023
  33. ^ ראו ביקורת של אריק גלסנר: "היהודי החדש -על "סדנא דגלותא" של יוסף חיים ברנר"
  34. ^ אתר למנויים בלבד חיים באר, "עוולה", הסיפור האחרון שכתב ברנר, באתר הארץ, 24 במרץ 2021
  35. ^ "הופעתו המופלאה של א"ד גורדון בעלילות הנפש של ברנר", מאמר מאת פרופ' אוריאל זוהר על ההצגה הנ"ל, במשא דבר 20.6.1986.
  36. ^ סרט דוקומנטרי "המעורר, י.ח. ברנר", (55:28 דקות), (יו-טיוב)
  37. ^ מנחם ברינקר, ‏ביוגרפיה בצל מיתוס: בעקבות סיפור חיים מאת אניטה שפירא, מכאן י"ד, מרץ 2014, עמ' 276–285