גוסטבה יארצקה
 | |
| לידה |
23 בדצמבר 1908 קאליש, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
ינואר 1943 (בגיל 34) |
| מדינה |
פולין |
| מקום מגורים |
גטו ורשה |
| השכלה |
אוניברסיטת ורשה (24 בפברואר 1931) |
  | |
גוסטבה יארצקה (בפולנית: Gustawa Jarecka 23 בנובמבר 1908, קאליש, פולין - 22/23 בינואר 1943, ורשה, פולין הכבושה) הייתה סופרת, מורה לפולנית, מתורגמנית, מחנכת והוגה דעות פולניה מתבוללת ממוצא יהודי.
תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוסטבה יארצקה הייתה סופרת פולנייה ממוצא יהודי. היא כתבה רומנים רבים ואף תרגמה ספרים לפולנית. עד מלחמת העולם השנייה הייתה הסופרת הצעירה רחוקה מן החיים היהודים וגילתה עניין מועט בלבד בעניינים יהודים. יארצקה הושפעה מן התפיסה הקומוניסטית-סוציאליסטית והשפעה זו הופיעה רבות ביצירותיה הספרותיות. ליארצקה נולדו שני ילדים, הראשון מנישואי בוסר שהתפרקו, לא ידוע מי הוא אביו של בנה השני.[1][2]
הגירוש לגטו ורשה ותרומתה לארכיון עונג שבת בגטו ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית בשלהי 1939, נשלחה יארצקה לגטו ורשה, יחד עם שני בניה, בני ה-12 וה-3. השהות בגטו היא זו שמשכה אותה בעל כורחה אל סביבה יהודית. יארצקה הועסקה במזכירות הקהילה ובנה הבכור עבד בתור שליח בקהילה. היא מונתה על ידי היודנראט לעבוד במחלקה שנקראה "המשרד לתרגום ותכתובת" בשל ידיעתה את השפה הגרמנית. ארכיון עונג-שבת גייס אותה להעתקת מסמכים של היודנראט שכללו בעיקר מסמכים סטטיסטיים וכרוזים רשמיים כדי לשמור אותם בארכיון הסודי. על אף הסבל הרב והסכנה, עבדה יארצקה אחר הצהריים לטובת הארכיון המחתרתי שפעל בגטו תחת אפם של הנאצים. ארכיון זה היה מיזם תיעוד של ההיסטוריון היהודי- פולני עמנואל רינגלבלום, אשר תיעד את חייהם של היהודים בגטו ורשה ללא ידיעתם של הנאצים, שכן התיעוד בגטו היה אסור בתכלית האיסור. תפקידה של יארצקה היה העתקת המסמכים החשובים מארכיון הקהילה. היא גם כתבה דוח מפורט על האקציה הראשונה של יהודי ורשה. בנוסף, תיעדה במסמכים שונים את חיי היומיום של היהודים בגטו. היא ניצלה מהסכנות השונות של מבצע החיסול הראשון של יהודי ורשה. יארצקה חשבה פעמים רבות על מעבר לצד הארי, אך לא היה לה את הכסף הדרוש למעבר שכזה. היא ביקשה עזרה מידידיה הפולנים, אך העזרה מעולם לא באה.[3][4]
במשרד לתרגום ותכתובת פגשה את מרסל רייך-רניצקי. בעדותו סיפר: "עבדנו במחלקה, שהועסקו בה ארבעה אנשים: משפטן צעיר, סופרת פולנייה ידועה למדי, גוסטבה יארצקה, מתרגמת מקצועית ואני. אני הצעיר ביותר, צעיר בעשר עד חמש עשרה שנים מן האחרים, התמניתי למנהל משרד. משום שאולי ייחסו לי כישורים ארגוניים? בעיקר משום שידעתי גרמנית טוב יותר מאותם אנשים שעכשיו הייתי ממונה עליהם."
רייך-רניצקי העיד מתוך היכרותו עם יארצקה. הוא היה מספר על איך הוא הכתיב ליארצקה את הטקסט הגרמני כדי שתתרגם אותו לפולנית: "האם אהבתי אותה? את הסופרת הפולנייה גוסטבה יארצקה? כן, אבל יחסי אליה היה שונה לחלוטין מיחסי לטוסיה".
רייך רניצקי היה מספר על כך שצ'רניאקוב, ראש היודנראט היה מסייע בנדיבות לאינטלקטואלים מחוסרי עבודה בגטו - בדרך כלל העסיקם באחד ממשרדי היודנראט. מאחר שגוסטבה ידעה להדפיס במכונת כתיבה וידעה גם גרמנית, שלחו אותה למשרדו של רייך רניצקי. הוא תיאר אותה בתור אישה רזה, שיערה חום ועיניה כחולות, בתחילת שנות השלושים לחייה, מאופקת ושקטה. היא הייתה סופרת די ידועה, גם אם לא מפורסמת. כשספרה הראשון התפרסם הייתה צעירה מאוד. בעקבות הספר הראשון הופיעו לפני המלחמה עוד שלושה ספרים - רומנים ריאליסטים שחלקם לפחות מתרחש במעמד הפועלים ובהם ביקורת חברתית בעלת אופי קומוניסטי-סוציאליסטי".
גוסטבה יארצקה עצמה הרשימה אותי עמוקות כמעט מן הרגע הראשון. מה שחיבר בינינו הייתה, פעם נוספת, הספרות - לא הספרות הגרמנית, שעליה ידעה רק מעט, וגם לא הספרות הפולנית, שרק מעט ממנה הכרתי. דיברנו בעיקר על צרפתים ורוסים, על פלובר ועל פרוסט, על טולסטוי. לשיחות האלו אני חב רבות. גוסטבה הייתה בשבילי דמות מנוגדת: לא זו בלבד שהייתה מבוגרת מטוסיה, היא הייתה גם בשלה יותר ועצמאית. מבלי לדעת מצאתי אצלה עזרה, שאמי כבר לא יכולה לתת לי - וטוסיה עדיין לא יכולה. אני נוטה לחשוב שגוסטבה אהבה אותי."[5]
מתוך יומנה של יארצקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"צווארנו נתונים בלולאת חנק (...) כאשר הלחץ שוכך לרגע, אנו פולטים צעקה. אין להמעיט מחשיבותה. פעמים רבות בהיסטוריה הדהדו צעקות כאלה; זמן רב הן הדהדו לשווא ורק הרבה יותר מאוחר הן עוררו הד. מסמכים וזעקת כאב, אובייקטיביות ולהט רגשות אינם מתיישבים זה עם זה", הודתה יארצקה. "התשוקה לכתוב חזקה כמו הדחייה שמעוררת המילים עצמן. אנו שונאים מילים מפני שלעיתים קרובות מאוד הן משמשות כיסוי לנביבות או לרוע. אנו בזים להן משום שהן מחווירות בהשוואה לרגשות המייסרים אותנו. ובכל זאת, בעבר הבעיה המילה את כבוד האדם, והייתה הקניין המועיל ביותר שלו, אמצעי לתקשורת בין בני אדם. המסמכים והרשימות האלה הם רמז שדומה למפתח של תעלומה בסיפור בלשי. אני זוכרת מילדותי סיפור כזה מאת קונן דויל שם הקורבן הגוסס כותב בשארית כוחותיו מילה אחת על הקיר המכילה הוכחה לאשמתו של הפושע. המילה הזאת, המשורבטת בידי אדם גווע, השפיעה בעבר על דמיוני …אנחנו כותבים את הראיות לפשע."[6]
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סופה של יארצקה ידוע לנו מתוך עדותו של מרסל רייך-רניצקי: הוא זכר בבירור את פגישתו האחרונה עמה. זה היה ב-18 בינואר 1943, ביום הראשון של האקציה של ינואר, כאשר הגרמנים נתקלו לראשונה בהתנגדות חמושה בגטו. יארצקה, שני ילדיה ורייך-רניצקי עם אשתו החדשה, היו כולם בהמון שצעד אל רכבות המוות. רייך-רניצקי ואשתו החליטו לברוח. הוא אמר ליארצקה לברוח איתם, היא אמרה שהיא וילדיה מוכנים. אבל כאשר רייך-רניצקי ואשתו פרצו בריצה מטורפת, יארצקה נשארה בטור האנשים. אולי הילד הקטן שלה שהיה אז בן 4 לא היה יכול לרוץ. "גוסטבה יארצקה לא באה בעקבותינו, היא ושני בניה נספו בקרון לטרבלינקה."[7][8]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים יחסי פולנים-יהודים ינואר 1943-אפריל 1944, ישראל: יד ושם ומוזיאון לוחמי הגטאות, 1994, עמ' 121
- ^ שמואל ד' קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו, ישראל: כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014, עמ' 18
- ^ עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים יחסי יהודים-פולנים ינואר 1943-אפריל 1944, ישראל: יד ושם ומוזיאון לוחמי הגטאות, 1994, עמ' 121-122
- ^ שמואל ד' קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?, ישראל: כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014, עמ' 18
- ^ מרסל רייך-רניצקי, החיים והספרות, ישראל: כנרת-זמורה ביתן-דביר, 2004, עמ' 179-180
- ^ שמואל ד'. קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?, ישראל: כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014, עמ' 19
- ^ שמואל ד'. קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?, ישראל: כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014, עמ' 203.
- ^ מרסל רייך-רניצקי, החיים והספרות, ישראל: כנרת-זמורה ביתן-דביר, 2004, עמ' 200