דאחיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

דאחִיֶהסרבית:Дахије- Dahije) נקראו הקצינים היניצ'רים, סרבים לשעבר, מתאסלמים ומוסלמים מלידה, שבראש יחידות היאמאקים - היניצ'רים החניכים - נועדו להגן על הגבולות של האימפריה העות'מאנית בסרביה, על הנהרות דנובה וסאווה. הם השתלטו בשנים 1804-1802 על הסנג'אק סמדרבו (שנודע גם כ"פשאליק בלגרד") אחרי שרצחו את חאג'י מוסטפא פאשה של בלגרד ב-15 בדצמבר 1801. ארבעת מנהיגי הדאחיה היו קוצ'וק עליה,הרוצח של מוסטפא פאשה, אגאנליה (אגנלי ביירקטר), מולה יוסוף ומהמט-אגא [1] פוצ'יץ' (פולה-אולו). הם חילקו את הסנג'אק ביניהם ושלטו בו בלי לציית לשלטון המרכזי של הסולטן העות'מאני. הם הגבירו במקום את דיכוי האיכרים הסרבים והטילו עליהם מסים נוספים. השלב הראשון של ההתקוממות הסרבית הראשונה כוון נגדם ונקרא גם "ההתקוממות נגד הדאחיה" (Буна против дахија-Buna protiv dahija) והוא הסתיים בתבוסת היני'צרים האלה על ידי המורדים הסרבים.

השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "דאחייה" שבהם כונו הקצינים היניצ'רים בסרביה בא מהמילה הטורקית dayı שמשמעותה "דוד" (אח של אמא).[2] הקצינים הזוטרים נקראו "קאבאדאחיה", מן המילה הטורקית kabadayı שמשעותה "בריונים".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1788 בעת המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1788–1791) מורדים סרבים מאזור הספר המאורגנים ב"קורפוס הסרבי החופשי" בראשות קוצ'ה אנג'לקוביץ' שפעלו במסגרת הצבא האוסטרי יחד עם היידוקים סרבים, כבשו את מזרח שומאדיה ואחר כך שחררו את רוב השטח של הסנג'ק סמדרבו מהעול העות'מאני. ב-15 בספטמבר-8 באוקטובר 1789 כוח אוסטרי צר על המבצר בלגרד. ההבסבורגים החזיקו בעיר בלגרד עד בשנת 1791 שנאלצו להחזירה לעות'מאנים בהתאם להסכם סבישטוב (סיסטוב). עם חזרת הסנג'ק לאימפריה העות'קמאנים ציפו הסרבים לנקמת הטורקים על שתמכו באוסטרים. הסולטן סלים השלישי מסר את פיקוד הסנג'ק סמדרבו ובלגרד לידי היניצ'רים למודי הקרבות שנאבקו בצבאות הנוצרים בימי המלחמה באוסטרים ובעימותים צבאיים אחרים. אף-על-פי שהסולטן העניק בשנת 1793 את התפקיד הבכיר ביותר באזור לווזיר חאג'י מוסטפא פאשה שנודע כשוחר שלום (אף כינו אותו "אמא של הסרבים") [3] , המתחים בין האוכלוסייה הסרבית למנהיגים היני'צרים לא פסקו לרגע.[4]

בשנים 1793, 1794 ו-1796 הוציא הסולטן סלים השלישי פירמנים שהרחיבו את זכויות הסרבים. התאפשר לאובור-קנזים שלהם לגבות את המסים, וכן הובטחו חופש פולחן ומסחר, רשות לשאת נשק ושלום התושבים. [5] סלים השלישי ציווה על חלק מהיניצ'ירים, השנואים מביניהם על האוכלוסייה המקומית, לעזוב את הפשליק בלגרד כיוון שהם היוו איום על סמכותו של האג'י מוסטפא פאשה, הנציג הבכיר של הסולטן בסנג'ק. רבים מאותם היניצ'רים נמלטו לשטחי בולגריה של ימינו, בסנג'ק וידין שבה שלט מנהיג שמרד בסולטן, הפאשה מווידין, אוסמן פאזנוואנטולו, בן למשפחת המתאסלמים ארומנים מבוסניה. מתוך חשש שהסולטן יפזר את מפקדת היניצ'רים בסנג'ק סמדרבו, יצא בפשיטות חוזרות נגד הסרבים ללא רשות הסולטן והן זרעו אימה רבה באזור. [6]. לבסוף בבשנת 1793 בקרב קולארי הביסו הסרבים את פאזוואנטולו. בקיץ 1797 הסולטן מינה את מוסטפא פאשה לביילרביי של האליט רומליה הוא עזב את בלגרד לכיוון פלובדיב על מנת להתפנות להמשך המאבק נגד פאזוואנטולו.

בהעדרו של מוסטפא פאשה הכוחות של פאזוואנטולו כבשו את פוז'ארוואץ והטילו מצור על המבצר בלגרד. [7] בסוף חודש נובמבר 1797 האובור-קנזים אלקסה ננאדוביץ' ,איליה ביצ'אנין וניקולה גרבוביץ' מוואלייבו, הגיעו לבלגרד ואילצו את היניצ'רים לסגת לסמדרבו. ב-1799 בתקופת המסע של נפוליאון נגד העות'מאנים במצרים העניק הסולטן מחליה ליני'צרים והם הורשו לחזור לסנג'ק סמדרבו.[3]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכתבו שירים אפיים סרבים רבים על המאבק בדאחיה, כמו למשל,באוסף Početak bune protiv dahija (התחלתה המרד נגד הדאחיה) שלוקט על ידי הבארד העיוור פיליפ וישניץ' (1834-1767)

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליטה בפאשאליק בלגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"דאחיה" עורפים את ראשו של קנז סרבי, בתחילת בשנת 1804. לפי איור במגזין סרבי במאה ה-19

ב-15 בדצמבר 1801 הווזיר האג'י מוסטפא, הפאשה של בלגרד, נרצח בעיר על ידי אחד מארבעת מנהיגי הדאחיה, קוצ'וק עליה. הרצח הביא לנפילת הסנג'ק סמדרבו או הפאשאליק של בלגרד לידי הדאחייה בהנהגתם של קוצ'וק עליה, אגנליה, מולה יוסוף ומהמט אגא פוצ'יץ', שלא ראו עצמם מחויבים לסולטן באיסטנבול.[8]. ה"דאחיה" כפו על התושבים משטר דכאני ושרירותי שלא נראו הרבה כמוהו בכל תולדות הדיכוי העות'מאני בבלקן.מנהיגי הדאחיה חילקו ביניהם את הסנג'ק לארבעה פאשאליקים. הם ביטלו את האוטונומיה שוענקה על ידי סלים השלישי והעלו באופן דרסטי את המסים, הפקיעו אדמות, הנהיגו עבודות כפייה ("צ'יפטליק" - בסרבית - čitlučenje). סרבים רבים נמלטו מפניהם.

כמה מהסיפאהים העות'מאנים ואנשים נאמנים למוסטפא פאשה המנוח קשרו קשר נגד שלטונם של הדאחיה בברית עם הקנזים הסרבים. לצורך המרד הוברחה תחמושת מעבר לגבול האימפריה ההבסבורגית והיא הוחבאה אצל הסרבים ועל ההר אוואלה. המרד שפרץ בפוז'ארבאץ ב-1802 דוכא באיבו. [9] נוכח המשך הרודנות שלחו הסרבים קובלנה לסולטן. הדבר נודע לדאחייה שחששו כי הסולטן ייעזר בסרבים נגדם. על מנת למנוע זאת הם החליטו להוציא להורג את מנהיגי הסרבים מכול הסנג'ק. הטבח של הקנזים סרבים התרחש בסוף ינואר 1804 ונודע בהיסטוריה כ"טבח הקנזים" (Seča knezov). נפלו לו בין 150-70 קרבנות. [10]. לפי עדויות מן התקופה הראשים הערופים של הקנזים הסרבים הוצגו בפומבי בככר המרכזית בולייבו כדי למשמש לקח לכל אלה שיעזו להתקומם. הטבח גרם לזעם בקרב הסרבים. רבים נמלטו ליער עם משפחותיהם והתחילו לארוב לפקחים של הכפרים -הסובאשים -ששירתו את הדאחייה - ולרוצחם. הפ תקפו גם חיילים עו'תמאנים. בסופו של דבר, מתוך חשש להסלמה, שלחו הדאחייה אל הכפריים את אחד מהם, אגנליה, שנחשב יותר דיפלומט, והוא מלווה בכוחות רבים, ניסה להרתיעם והרגיעם.

המרד באנשי דאחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בפברואר 1804 נאספו כ-300 מנהיגי סרבים בכפר אוראשאץ על ידי אראנג'לובאץ במרכז החבל שומדיה ,והחליטו לצאת למרד בהנהגתו של קאראג'ורג'ה פטרוביץ'. תחילה התכוונו הסרבים להיאבק למעשה לצד הסולטן העות'מאני נגד היניצ'רים, כשהם נהנים מעידודם וסיועם של כמה בכירים ופרשים (סיפאהים) עות'מאנים [11]. ביחס למספרם הקטן, השיגו הלוחמים הסרבים הצלחות מרשימות. עם כבשו את פוז'ארבאץ, את שאבאץ ותקפו את סמדרבו ואת בלגרד. הסולטן, שהתחיל לחשוש שהתנועה הסרבית תצא משליטה, שלח לאזור את ווזיר בוסניה, בכיר פאשה, שכיהן בעבר כפאשה של בלגרד. המטרה הרשמית הייתה לסייע לסרבים, אך למעשה, נדרש המפקד העות'מאני להחזיק אותם בשליטה. מול הלחץ משני הצדדים - הסרבים וכוחות הסולטן, הסכים המפקד היניצ'רי של בלגרד, עליה גושאנאץ, לתת את בכיר פאשה להיכנס לעיר. הדאחיה נמלטו מזרחה לכיוון אדה קאלה אי מבוצר בדנובה.בכיר פאשה דרש את כניעתם. באותו זמן קאראג'ורג'ה שיגר לשם את וויבוד מילנקו סטויקוביץ'. כשהדאחייה לא נענו לקריאות להיכנע, תקף אותם סטויקוביץ', לקח אותם בשבי ובלילה 5 -6 באוגוסט 1804 ערף את ראשם.אחרי שריסק את יחידות הדאחיה, דרש בכיר פאשה גם את פירוק הסרבים מנשקם. הסרבים היססו להיענות ללא קבלת ערבויות, מכיוון שערים חשובות כמו למשל, אוז'יצה, נותרו בידי היניצ'רים הסולטן פקד אז על הפאשאליקים הסמוכים לדכא את המורדים הסרבים. משלחת סרבית שביקרה בספטמבר 1804 בסנט פטרסבורג חזרה עם כסף ועם הבטחות לתמיכה דיפלומטית. ברגע זה פרצה המרד הסרבי הראשון, הנחשב לשלב הראשון במהפכה הסרבית

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2007 Holm Sundhaussen Geschichte Serbiens: 19.-21. Jahrhundert Böhlau Verlag, Wien
  • , Željan E. Šuster Historical Dictionary of the Federative Republic of Yugoslavia, European Historical Dictionaries, The Scarecrow Press inc. Lanham, Md.&London 1999
  • Dušan Pantelić Beogradski Pašaluk pred Prvi srpski ustanak Naučna Kniga Beograd 1949
  • Charles Jelavich, Barbara Jelavich The Establishment of the Balkan National States 1804-1920, University of Washington Press 1986,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דאחיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אע'א
  2. ^ Sundhaussen ההערה 112 בעמ' 66
  3. ^ 3.0 3.1 Ch and B. Jelavich עמ'28
  4. ^ S.J.Shaw ב- W.Vucinich ע' 72
  5. ^ Ch and B. Jelavich עמ' 27
  6. ^ L.Von Ranke
  7. ^ Ćorović
  8. ^ Ranke
  9. ^ Novakovic
  10. ^ Ch and B. Jelavich עמ'29
  11. ^ Morison