קאראג'ורג'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קאראג'ורג'ה - ג'ורג'ה פטרוביץ'
Đorđe Petrović – Karađorđe
Ђорђе Петровић - Карађорђе
Karađorđe Petrović, by Vladimir Borovikovsky, 1816.jpg
לידה 16 בנובמבר 1768
וישובאץ, האימפריה העות'מאנית, בימינו בסרביה
פטירה 24 ביולי 1817 (בגיל 48)
ראדובנסקי לוג, נסיכות סרביה
שם מלא ג'ורג'ה פטרוביץ', נסיך סרביה
מדינה סרביה
מקום קבורה טופולה, סרביה, בכנסייה ג'ורג'ה הקדוש Civil Flag of Serbia.svg
דת הכנסייה האורתודוקסית הסרבית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג ילנה יובאנוביץ
שושלת בית קאראג'ורג'ביץ'
תואר דוכס גדול (וליקי ווז'ד) של סרביה
כינוי קאראג'ורג'ה - ג'ורג'ה השחור
אב פטר יובאנוביץ'
אם מריצה לבית ז'יבקוביץ'
צאצאים אלכסה קאראג'ורג'ביץ'
אלכסנדר קאראג'ורג'ביץ', נסיך סרביה
סימה
סווה
שרה
פולקסיה
סטאמנקה.
דוכס גדול (וליקי ווז'ד) של סרביה ה-1
תקופת כהונה 14 בפברואר 180421 בספטמבר 1817 (13 שנים)
הבא הנסיך מילוש אוברנוביץ'
ראש מועצה שלטת של סרביה ה-1
תקופת כהונה 22 בינואר 18113 באוקטובר 1813 (שנתיים ו-36 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
בית קאראג'ורג'ביץ'
Ђорђе Петровић Карађорђе
סרביה
סמל נסיכות סרביה
סמל נסיכות סרביה
מדינה דוכסות גדולה של סרביה
תארים דוכס גדול של סרביה
השליט האחרון פטר השני, מלך יוגוסלביה
ראש הבית הנוכחי הנסיך אלכסנדר השני קאראג'ורג'ביץ'
שנת ייסוד 1804 כדוכסות גדולה של סרביה
התפזרות 1813
הדחה 29 בנובמבר 1945
אתניות סרבית
הסמל ההרלדי של קאראג'ורג'ה

קאראג'ורג'הסרבית: Карађорђе, באלפבית לטיני: Karađorđe, כלומר "ג'ורג'ה השחור", מטורקית "קארא" = שחור) בשמו האמיתי ג'ורג'ה פטרוביץ (בסרבית: Ђорђе Петровић או Đorđe Petrović;‏ 16 בנובמבר 1768 וישובאץ - 24 ביולי 1817 ראדובנסקי לוג) היה מייסדה של סרביה המודרנית, ראש המרד הסרבי הראשון נגד השלטון העות'מאני (1813-1804). הנהיג אישית את כוחות המורדים במספר קרבות ובעקבות מלחמתו בטורקים הקים מחדש ישות מדינית סרבית, שבראשה עמד ב-14 בפברואר 1804 - 21 בספטמבר 1813. נשא את התואר "ויליקי ווז'ד" - "המנהיג הגדול" או "הדוכס הגדול". בניהול המדינה נעזר באסיפת העם ובמועצה.

קאראג'ורג'ה נולד ב-1768 כג'ורג'ה פטרוביץ', בנה של משפחה דלת אמצעים משומאדיה, במרכז סרביה. אבות המשפחה היו במקור ממונטנגרו. בגיל צעיר היה ג'ורג'ה משרת בבתים של סרבים וטורקים אמידים. אחרי שהרג אע'א מקומי משפחתו נאלצה להימלט מעבר לנהר סאווה לתוך אזור הספר שבשליטת האימפריה ההבסבורגית. קאראג'ורג'ה עלה בהייררכיה במסגרת הצבא האוסטרי. השתתף במרד בקראינה של קוצ'ה. זכה בעיטור כבוד על מעשי גבורה. כשהצבא האוסטרי נאלץ לסגת, והעות'מאנים כבשו שוב את שומדיה, קאראג'ורג'ה הצטרף למורדים הקרויים היידוקים. עמד בראש קבוצת לוחמים שנלחמו בעות'מאנים עד שנת 1794. אחר כך חזר למשפחתו. בשנים הבאות יניצ'רים מקומיים מרדניים חיזקו את אחיזתם בסנג'אק, הגבירו את דיכוי התושבים על ידי מסים כבדים ביותר ומעשי אלימות. הם חששו כי הסולטן ינצל את התנגדות הסרבים נגדם, ואז טבחו בשנת 1804 במאות סרבים מן המעמד הבינוני-גבוה, במה שנקרא "טבח הקנזים". 300 בני האצולה הסרבית התאספו בהמשך ובחרו בקאראג'ור'ה במנהיגם. עד סוף השנה היניצ'רים הובסו על ידי הסרבים שזכו בשבחים מהסולטן. אולם כש המושל העות'מאני, הפאשה הגיע לסרביה לקחת בידיו את ניהול האזור, הוא נרצח. בסרביה פרץ מדר סרבי רב- ממדים שבמהלכו המורדים נחלו מספר ניצחונות רצופים והקימם ממשל אוטונומי בראשותו של קאראג'ורג'ה. המנהיג הסרבי ביטל את הסדר הפאודלי ששרר בארץ.

אחרי דיכוי המרד בשנת 1813 נאלץ קאראג'ורג'ה לצאת לגלות יחד עם עוד כמה ממנהיגי המרד. אולם בשנת 1815 מנהיג סרבי אחר, מילוש אוברנוביץ', הרים שוב את דגל המרד – במה שכונה "המרד הסרבי השני". המרד הסתיים בשנת 1817 בהסכם בין אוברנוביץ' לשלטון העות'מאני, שהכיר בו כנסיך שליט של סרביה.

בשנת 1817 חזר קאראג'ורג'ה על מנת לארגן מרד חדש, בתזמור משותף עם המורדים היוונים בבלקן. אולם הוא רומה על ידי ידיד סרבי ונרצח בשנתו בפקודת מילוש אוברנוביץ', שראה בו יריב וחשש מיוקרתו ומן הפופולריות שלו. הטורקים עצמם חששו מפניו. בסופו של דבר ראשו הערוף של קאראג'ורג'ה נשלח לאיסטנבול ואוברנוביץ' המשיך בשלטונו.

קאראג'ורג'ה הקים שושלת - בית קאראג'ורג'ביץ', שהפך לימים למשפחה המלכותית השנייה של סרביה.

ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג'ה פטרוביץ' נולד ב-16 בנובמבר (לפי לוח השנה היוליאני - ב -3 בנובמבר) 1768 בכפר וישבאץ, אז בסנג'אק סמדרבו, חלק מהאימפריה העות'מאנית, בימינו חלק מן המוניקיפיום ראצ'ה במחוז שומאדיה. הוא היה אחד מחמשת ילדיהם של פטר או פטרוניה יובאנוביץ' ושל מריצה לבית ז'יבקוביץ' ממאסלושבו (בסטראגארי). הקדוש הפטרון של המשפחה היה קלמנט הקדוש. אבות המשפחה מצד האב באו לסרביה מן היישוב ואסוייביצ'י במונטנגרו. הם התיישבו קודם במצ'יטבו בסובה רקה ומשם הסבא רבא יובאן עבר לגור בווישבאץ. אנשי ואסוייביצ'י התגאו בייחוסם לסטפאן קונסטנטין, שליט סרביה מבית נמאניה. לימים קאראג'ורג'ה הפך גם כן לגיבורם וגאוותם.

משפחתו של קאראג'ורג'ה הייתה ענייה. מצבה הכלכלי ידע שיפור מסוים אחרי שהוא ואביו עבדו בשירותם של סרבים ומוסלמים אמידים. אחד ממעסיקיהם היה אלבני בשם פאזליבאשה, שהתעשר משדידת סוחרים ושקנה בית גדול בסמדרבסקה פאלאנקה. כשקאראג'ורג'ה נכנס לסכסוך עם כמה טורקים מקומיים פזליבאשה הגן עליו והעניש את אותם הטורקים. בהמשך עברה המשפחה לגור בזאגוריצה, שם קאראג'ורג'ה התחתן בשנת 1785 עם ילנה יובאנוביץ', בת היישוב מאסלושבו. בני משפחתה, שהיו מבוססים דחו את הצעת הנישואים ואז נאלץ קאראג'ורג'ה לחטוף את אהובתו והתחתן איתה ללא הסכמת הוריה. אחרי תקרית בזאגוריצה, שבה הרג טורקי שתקף אותו, קאראג'ורג'ה הסתתר בביתו של פזליבאשה ואחר כך שב לביתו. בגלל השמועות על הרצח שנפוצו סביבו, הוא תיכנן לחצות את נהר סאבה, אל חבל סירמיה, באזור הספר של האימפריה ההבסבורגית. לפי אחת המסורות, המשפחה עזבה את זאגוריצה בחשאי, אך בדרך אבי המשפחה, פטר,חזר בו וביקש לשוב מדרכם, מה שהיה מסכן את הישרדות המשפחה. בנסיבות אלה קאראג'ורג'ה החליט בקור רוח לרצוח את אביו והמשיך את המסע לסירמיה, לשם הגיע בערך בשנת 1787. הוא מצא מחסה ועבודה במנזר קרושדול.

המלחמה האוסטרית-עות'מאנית (1787-1791)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1787 בימי המרד של קוצ'ה אנדלקוביץ' בטורקים באזור הגבול עם האימפריה ההבסבורגית, התגייס קאראג'ורג'ה לפרייקור של הצבא האוסטרי שנאבק בטורקים. השתתף במתקפה כושלת על בלגרד ובקרבות במערב ודרום סרביה ואזר ניסון צבאי רב. באמצע שנת 1791 כשהושג הסכם שלום, קאראג'ורג'ה זכה בעיטור כבוד אוסטרי. לאחר מכן הצטרף להיידוקים ועמד בראש כנופיה גדולה. אחרי שמאבק ההידוקים שכך בשנים 1793–1794, חזר קאראג'ורג'ה למשפחתו וחי בשלווה ביישוב טופולה. התחיל לעבוד כסוחר בקר כולל בגבול עם האימפריה ההבסבורגית.

המאבק ביניצ'רים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-19 חלה הרעה נוספת בדיכוי העם הסרבי כשמנהיגי היניצ'רים, ה"דאחי", התקוממו נגד הסולטן ותפסו את השלטון בסנג'ק סמדרבו. הוא הגיע לשיא חדש בינואר ופברואר 1804 כשה"דאחי" הוציאו להורג כ-150 מקרב הנכבדים הסרבים, לרבות אצילים, מנהיגים קהילתיים, סוחרים מבוססים, מורדים לשעבר, במה שכונה בהיסטוריה "טבח הקנזים". קאראג'ורג'ה ועוד כמה מנהיגים לעתיד של המרד הסרבי, הצליח לחמוק ולשרוד.

כתגובה להוצאות להורג, האוכלוסייה הסרבית נקטה באמצעי הגנה עצמית ובאופן ספונטני תקפה את היניצ'רים. פרוטה מאטייה ו אחרים אירגנו גדודים צבאיים שתקפו את ה"דאחי" בוואלייבו. ב-14 בפברואר 1804 300 נכבדים סרבים נפגשו באוראשאץ, ארנג'לובאץ, ובחרו בקאראג'ורג'ה למנהיגם הבלתי מעורער. מצידו פרוטה מאטייה קרא לכל ראשי הסרבים להתקומם נגד ה"דאחי" והשלטונות העות'מאנים. הוא התמנה לסגן מפקד של הסרבים בואלייבו ומאוחר יותר נשלח לרוסיה, אוסטריה, ולאכיה ואיסטנבול בשליחויות דיפלומטיות. עד לאביב 1804 מסביבו של קאראג'ורג'ה התאספו 30,000 לוחמים מוכנים לקרב. אחרי מאי 1804 הוכתר קאראג'ורג'ה בתואר "וויבוד עליון".

בתירוץ המאבק ב"דאחי", ההתקוממות התפשטה מהר. באזורים שהצליחו לשחרר ביטל קאראג'ורג'ה את המשטר הפאודלי ומינה את מפקדיו ונכבדים מקומיים למושלים של הנפות הקרויות "נאחי". אותם מפקדים של יניצ'רים שסירבו לעזוב נלקחו בשבי והוצאו להורג אחרי שחרור בלגרד.

המרד הסרבי הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרץ 1805 קאראג'ורג'ה הוכרז רשמית כמנהיג צבאי של סרביה, "ווז'ד" ("מנהיג"). השלטון באיסטנבול קיבל בהתחלה בברכה את המרד נגד ה"דאחי" והחליט למנות מושל חדש בבלגרד. אולם קאראג'ורג'ה, מעודד על ידי ההצלחות, החליט שלא לתת לפאשה החדש להיכנס לאזור המשוחרר והביס אותו בקרב איוואנקובאץ ב-1805. קרב זה היווה ציון דרך מפני שהפך את המרד נגד הטרור היניצ'רים למלחמת שחרור נגד השלטון העות'מאני בכלל. קאראג'ורג'ה הקים אספה עממית "נארודנה סקופשטינה" - (Narodna Skupština) ומועצה מושלת (Praviteljstvujušči Sovjet) שחוקם נכתב על ידי הסופר והמשפטן תאודור פיליפוביץ' (הידוע גם בשם העט "בוז'ידר גרויוביץ'").

לכן, אחים סרבים יקרים,...עכשיו כשהכל תלוי רק בנו, תקחו דוגמה מאותם עמים היוצרים אחדות וסדר, כי הם הפכו לחזקים ומשגשגים; תעוצו עצות זה לזה, כדוגמת הכמרים כשמלמדים את צאן מרעיתם:למדו את דברי כריסטוס, האומרים כך:אהבו איש את רעהו. לא כל כך במלים, כמו במעשיכם... אם תעשו כן, בסוף חיפושיכם תראה לכם התהילה הנושנה של סרביה מי אנחנו באמת: בניהם של אבותינו המהוללים והאמיצים. (הכרזתו של קאראג'ורג'ה בבלגרד המשוחררת, 1809)

קאראג'ורג'ה ולוחמיו נחלו שורה של ניצחונות - במישארלט מישאר, בדליגרד וב-1806 בבלגרד. בעקבותיהם הם שחררו שטחים משמעותיים. ב-1807-1807 שליח סרבי בשירותו של קאראג'ורג'ה דן עם השלטון העות'מאני באיסטנבול והצליח להשיג הסכם שלום שנודע בשם "השלום של איצ'קו". עם זאת קאראג'ורג'ה התכחש להסכם וכרת ברית עם רוסיה במלחמה שפרצה בשנת 1809 בינה לאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1808 הסולטן סלים השלישי הודח ונרצח על ידי מהמוט השני. בעיצומו של משבר פוליטי בארצם, העותמאנים היו מוכנים להציע לסרבים אוטונומיה רחבה, אולם הצדדים לא הסכימו בסוגיית הגבולות של סרביה. בשלב זה הכריז קטאראג'ורג'ה על עצמו מנהיג עליון תורשתי של סרביה. הסכים עם זאת לפועל בשיתוף פעולה עם מועצה מושלת, שנועד לתפקד גם כבית משפט עליון. אחרי פריצת המלחמה ההרוסית-טורקית בשנת 1809 קאראג'ורג'ה ביקש לסייע למאמץ המלחמתי הרוסי, אבל אך שיתוף הפעולה הזה בפועל לא היה מועיל. הסרבים יצאו למתקפה מוצלחת בנובי פאזאר אך הובסו בקרב צ'גאר. באוגוסט 1809 צבא עות'מאני פנה נגד בלגרד, מה שהאיץ בריחה המונית של סרבים מעבר לדנובה. יחד איתם נמלטו גם סוכנים רוסים כמו ראדופיניקין. מול האסון קרא קאראג'ורג'ה לעזרת ההבסבורגים אך לשווא. המורדנים הסרבים רצו להגן על השטחים שכבשו וויתרו על כיבושים נוספים.

ביולי 1810 הופיעו בשנית כוחות רוסיים בסרביה והפעם נרקם שיתוף פעולה מסוים בין הרוסים לסרבים. המורדים קיבלו נשק, תחמושת וסיוע רפואי והמרשל מיכאיל קוטוזוב לקח חלק בתכנון הפעולות המשותפות. אולם לזירה האירופית הייתה דימניקה משלה. מול איום הפלישה הצרפתית בפיקודו של נפוליאון לשטחה, רוסיה ביקשה לחתום הסכם שלום קבוע עם הטורקים והתעלמה מהאינטרסים של סרביה. הסרבים לא שותפו במידע על קיום המו"ם. הנסיגה הרוסית התרחשה בשיא כוחו האישי של קאראג'ורג'ה וברגע של שיא בציפיות הסרבים לניצחון. הסכם השלום בבוקרשט שנחתם ב-1812 כלל את הסעיף 12 שדן בנושא הסרבי: סוכם בו על הריסת הביצורים הסרבים, פרט לאלו היכולים לשמש לעו'תמאנים, כמו כן כוחות עות'מאנים היו אמורים להשתלט מחדש ולאייש את כל המתקנים העות'מאנים שהיו קיימים לפני 1804. בתמורה השער הנשגב הבטיח חנינה כללית וזכויות אוטונומיות מוגבלות. הסרבים הורשו "לנהל את עיניניהם העצמיים" ונדרשו לגבות ולספק מס קבוע לאימפריה העות'מאנית. התגובות בסרביה היו קשות. נוצר פחד מההשתלטות מחדש של הטורקים על מבצריהם ומתגובות תגמול ונקם.

בשנת 1813 פרצה מתקפה גדולה של העות'מאנים שפשטה על כל השטחים שעד הנהרות מורבה ודרינה. קאראג'ורג'ה יחד עם מנהיגים אחרים של המורדים נמלטו ב-21 בספטמבר 1813 לשטח האימפריה ההבסבורגית.

הגלות ומותו. האירועים בהמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור זמן מסוים קאראג'ורג'ה נסע לבסרביה שרובה סופחה לרוסיה בעקבות הסכם בוקרשט. הוא הצטרף שם לתנועה היוונית לשחרור לאומי "פיליקי אתריה" והיה לחבר פעיל בה. היוונים הביעו עיניין בשימוש בשטחים סרבים כבסיס למבצעים שלהם נגד הטורקים.

ב-24 ביולי 1817 כמה ימים אחרי שהסתנן לסרביה על מנת לארגן מרד חדש, נרצח קאראג'ורג'ה במולדתו, ביישוב ראדובנסקי לוג, על ידי אנשי מילוש אוברנוביץ'. הרצח הוזמן על ידי השלטונות העות'מאנים עצמם שחששו מהאפשרות של מרד חדש, בעוד מילוש אוברנוביץ' ראה בקאראג'ורג'ה יריב מתחרה, פופולרי מדי בקרב ההמונים הסרבים. היסטוריונים אחדים שיערו שלקאראגורג'ה לא היו אז שאיפות פוליטיות ושרק רצה לחזור הבייתה מן הגלות ושהודיע זאת מראש לאוברנוביץ'. אוברנוביץ' לא בטח בדבריו והורה על רציחתו. רציחתו של קאראג'ורג'ה פטרוביץ' ציין את תחילת השלטון של בית אוברנוביץ' שנמשך (עם הפסקה אחת) בסרביה עד שנת 1903.

דמותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ווק קראג'יץ', בן זמנו, תיאר את קאראג'ורג'ה כגבר גבה-קומה, חסון, עם כתפיים רחבות. איש בצבא המהפכני הסרבי לא היה יכול לו בקרב ישיר. רק קטאנויה גלאבאש, נחשב לחזק ממנו. היה לו אף גדול, שיאר שחור, וסבל מפריקה של כף ידו השמאלית, אך נכות זאת לא מנעה ממנו לקלוע ברובהו בדיוק גדול. היה אדם קפדן וקשוח, נחשב בעיקר לאיש צבא ולגאון אסטרטגי, אך לא מתאים במיוחד לפוליטיקה וניהול. אהב את הטיפה המרה, וכשהתשכר קולו נעשה חד משהו.

יש אומרים כי פרט לאביו, הוא רצח גם את אחיו. זה קרה אחרי זהלה אנס נערה, וקאראג'ורג'ה שראה בכך פשע בלתי נסלח, רצח אותו. בימי שלום נהג לעבוד את האדמה כאחד האיכרים. בזמן שכיהן כמנהיג עליון סירב להעניק לבתו פריבילגיות כלשהן ודרש ממנה לעבוד כמו כולם. אהב להתבדח ולשמוע בדיחות, עד גבול מסוים. נפוליאון העריך אותו על כישוריו הצבאיים. פטר פטרוביץ'-נייגוש שכתב עליו, השווה אותו לנפוליאון, ולינגטון וקוטוזוב, שלושה מן המצביאים הגדולים של התקופה. פושקין כתב עליו שיר שהוקדש לביתו. גם הפילוסוף הגל כתב עליו.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • R-J. V. Vesović,, "Pleme Vasojevići", Državna Štampa u Sarajevu, Sarajevo 1935
  • Vukićević, Milenko M. (1912). Karađorđe Belgrade: Državna štamparija Kraljevine Srbije 1912.
  • Dimitrijević, Kosta (1971). Vožd Karađorđe (in Serbian). Industrodidakta 1971 .
  • Ljušić, Radoš (2003). Vožd Karađorđe: biografija . Завод за уџбенике и наставна средства.2003 ISBN 978-86-17-10705-3.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קאראג'ורג'ה בוויקישיתוף