המהפכה הסרבית

המהפכה הסרבית

ציור של קרב מישר שהתחולל באוגוסט 1806 בעיירה מישר הסמוכה לשאבאץ
ציור של קרב מישר שהתחולל באוגוסט 1806 בעיירה מישר הסמוכה לשאבאץ
תאריכים	15 בפברואר 1804 – 26 ביולי 1817 (13 שנים)
מקום	מרכז סרביה המודרנית, אזור בלגרד וכן בבוסניה
תוצאה	תבוסה עות'מאנית הקמת נסיכות סרביה
הצדדים הלוחמים האימפריה הרוסית נסיכות סרביה מנהיגים סלים השלישי מוסטפא הרביעי מהמוט השני  אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה מילוש אוברנוביץ'  מפקדים סולימאן פאשה סקופליאק חורשיט אהמט פאשא קאראג'ורג'ה במרד הראשון מילוש אוברנוביץ' במרד השני חאג'י פרודאן מיכאיל קוטוזוב כוחות חיל מצב עות'מאני, כוחות דאחיה חלקם לא סדירים במבנה של מיליציות בהיקף של 150,000 חיילים במרד הסרבי הראשון כ-40,000 חיילים במרד הסרבי השני כ-15,000 חיילים אבדות במרד הסרבי הראשון כ-60,000 נפגעים במרד הסרבי השני כ-10,000 נפגעים במרד הראשון כ-11,000 נפגעים במרד השני כ-2,000 נפגעים

המהפכה הסרבית (בסרבית קירילית: Српска револуција) הייתה התקוממות עממית סרבית בת מספר שלבים צבאיים, שהתרחשה בשנים 1804–1817 נגד השלטון העות'מאני והסתיימה בהקמת נסיכות סרביה, ודחיקה בפועל של העות'מאנים מהשטחים המהווים את מרכז סרביה המודרנית ובטבורם הבירה בלגרד. ב-1835 הוסדר מעמדה המשפטי של הנסיכות כיישות וסאלית של האימפריה העות'מאנית ופורסמה חוקה לנסיכות. מועד זה נחשב לסיום השלב המדיני של המהפכה.

רקע

ב-1521 הכריעו העות'מאנים בראשות סולימאן הראשון את הישות הסרבית וכבשו את בלגרד. כישלון המצור השני על וינה במהלך מלחמת האימפריה העות'מאנית-הליגה הקדושה (1683–1699) סימל את תהליך שקיעתה של האימפריה. המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1788–1791), שבמהלכה נכבשה שוב בלגרד על ידי האוסטרים, הובילה לתפישת האימפריה העות'אנית כמעצמה שהולכת ומתנוונת. בנוסף, מנגנון השלטון המקומי היה מנותק ממרכז הכוח בקונסטנטינופול ולא פעם נקט צעדים עצמאיים תוך התעמרות באוכלוסייה הסרבית. מעת לעת מרדו כוחות שונים מקרב היניצ'רים בשלטון המרכזי, ובמהלך המרידה עשו שמות באוכלוסייה האזרחית. ב-1804 רצחו כוחות מקרב הדאחיה 150 נכבדים סרביים, והאירוע הוליד מרד סרבי נגד הכוחות העות'מאניים.

המרד הסרבי הראשון

את המרד הסרבי הראשון הוביל ג'ורג'ה פטרוביץ' שכונה "קאראג'ורג'ה", והוא החל בתגובה לפעולתם של כוחות הדאחיה. בראשית המרד מנו כוחות המורדים 30,000 לוחמים, ובהמשך עלה מספרם ל-40,000. בתמיכת האימפריה הרוסית תבע קאראג'ורג'ה זכויות לממשל עצמי במסגרת האימפריה העות'מאנית. בהמשך, מעודד מהצלחותיו, הטילו כוחותיו מצור על בלגרד, ובדצמבר 1806 כבשו את העיר. קאראג'ורג'ה הכריז על בלגרד כבירת הישות הסרבית החדשה. העות'מאנים הסכימו לחתום על הסכם שלום עם הסרבים, אך אלו כרתו ברית עם הרוסים נגד העות'מאנים ובעלי בריתם הצרפתים. המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812), שהסתיימה בחתימת הסכם בוקרשט, הובילה למתן זכויות אוטונומיות לסרבים. עם זאת, נאלצו הרוסים להקצות כוחות רבים ללחימה בצבאו של נפוליאון והעות'מאנים ניצלו את שעת הכושר, וב-1813 תקפו את אזור סרביה, והשתלטו מחדש על בלגרד. קאראג'ורג'ה נמלט לשטחי ממלכת הבסבורג וכעבור מספר שנים נרצח.

המרד של חאג'י פרודאן

חאג'י פרודאן (1825-1760) היה ממפקדי המרד הסרבי הראשון. ב-27 בספטמבר 1814, לאחר כיבושה מחדש של בלגרד על ידי העות'מאנים, הוביל פרודאן מרד נגד העות'מאנים, שמרכזו היה באזור סמדרבו. המרד שנמשך עד 30 בדצמבר 1814 נחל כישלון חרוץ. העות'מאנים הביסו את כוחותיו של פרודאן והוא נמלט לשטחי אוסטריה. בהמשך, נטל חלק במלחמת העצמאות היוונית. העות'מאנים הגיבו בצעדים נוקשים נגד האוכלוסייה הסרבית. הטילו מסים חדשים וגבוהים, וכן שלחו גברים סרביים לעבודות כפייה. צעדים אלו הגבירו מאוד את התסיסה של האוכלוסייה, והובילו לפרוץ המרד הסרבי השני.

המרד הסרבי השני

ב-23 באפריל 1815 פרץ המרד הסרבי השני, שבראשו עמד מילוש אוברנוביץ', ובמהלכו עלה בידי כוחותיו של אוברנוביץ' להשתלט על אזור בלגרד. להבדיל מהמרד הראשון, מחד הסרבים לא הוציאו להורג שבויים עות'מאנים, ומאידך העות'מאנים לא פגעו באוכלוסייה האזרחית. ברקע, התנהל קונגרס וינה שהעצים את הדיפלומטיה על פני הלוחמה. תבוסתו של נפוליאון עוררה חשש אצל השער הנשגב, והעות'מאנים החלו במשא ומתן עם אוברנוביץ' ונציגיו. רציחתו של קאראג'ורג'ה, שעסק בארגון מרד נוסף נגד העות'מאנים על ידי שליחיו של אוברנוביץ', חיזקה את האמון של העות'מאנים בהסכם המתגבש. ב-1817 הכירו העות'מאנים בנסיכות סרביה כיישות סוזרנית של האימפריה העות'מאנית, וב-1833 כיישות וסאלית של האימפריה. ב-1835 פורסמה חוקה לנסיכות ומועד זה נחשב לסיום השלב המדיני-משפטי של המהפכה הסרבית.

השלכות האירועים על יהודי סרביה

ערך מורחב – יהדות בלגרד

לאורך שנות שלטונם, התייחסו העות'מאנים לנתיניהם היהודים כמיעוט תורם ונאמן לסולטאן. גישה זו הובילה לא אחת ליחס מועדף ליהודים על פני הנוצרים. וכך לתפישתם של הסרבים, נוצרה זהות בין היהודים והעות'מאנים ובני הקהילה היהודית נחשבו כ"עושי דברם" של העות'מאנים. עם זאת, היה שוני מהותי בין גישת בית אוברנוביץ' המכלילה והפלורליסטית לגישת בית קאראג'ורג'ביץ' הלאומנית והנוקשה.

בפרוץ המרד הסרבי הראשון, תקפו כוחותיו של קאראג'ורג'ה שכללו לא מעט פורעי חוק עיירות וכפרים ברחבי סרביה, תוך שהם טובחים בתושבים טורקים ויהודים. עשרות רבות של פליטים יהודים הגיעו לבלגרד. ב-12 בדצמבר נכבשה בלגרד וכוחותיו של קאראג'ורג'ה ביצעו פוגרום בשכונה היהודית. בוצעו מעשי ביזה, נרצחו מספר יהודים ואחרים נחטפו למטרות כופר נפש. בינואר 1807, לאחר ששולם סכום נכבד שוחררו 182 נשים, ילדים וקשישים והורשו לעזוב את בלגרד לזמון. אחרים שבו לשכונה היהודית. ב-7 במרץ 1807, התחולל שוב פוגרום ביהודי בלגרד ובאוכלוסייה הטורקית שנמשך יומיים. עשרות נרצחו ורבים הוכרחו להמיר את דתם לנצרות. בהמשך, גורשו מהעיר מאות יהודים והם עברו לערי בולגריה, בוסניה ולשטחי אוסטריה. המטה הכללי של קאראג'ורג'ה לא הכחיש את הפגישה המשמעותית ביהודי בלגרד וציין שהדבר בוצע משום שהיהודים היו "סוכנים עות'מאניים".

ב-1813, לאחר כיבושה מחדש של בלגרד על ידי העות'מאנים חלה הטבה מסוימת במצבם של יהודי בלגרד, ורבים שבו לעיר. עם זאת, הממשל העות'מאני היה נוקשה מבעבר גם כלפי נתיניו היהודים ובני הקהילה הוכרחו להקצות כספים ועובדים לשיפוץ מצודת בלגרד. לאחר המרד הסרבי השני ועלייתו לשלטון של מילוש אוברנוביץ' החל "תור זהב" קצר ימים בחיי יהודי סרביה ככלל ויהודי בלגרד בפרט. אוברנוביץ' העניק ליהודי נסיכות סרביה שוויון זכויות שכלל חופש תנועה, חופש מסחר וחופש מגורים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המהפכה הסרבית בוויקישיתוף

• המהפכה הסרבית והמדינה הסרבית, באתר אוניברסיטת מישיגן (באנגלית)
• דושאן באטאקוביץ', "A Balkan-Style French Revolution? The 1804 Serbian Uprising in European Perspective", באתר Balcanica (באנגלית)