דובון (מעיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעיל דובון הוא מעיל עמיד, מרופד, בעל בטנה מניילון וכיסוי בד חיצוני אטום למים שביניהם שכבת מילוי מבודדת מסיבים סינתטיים. למעיל ברדס. המעיל מתאים לשוהים בחוץ זמן ארוך בימים קרים כגון חיילים ופועלים. שמו הרשמי ברישומי האפסנאות: "מעיל מארב מרופד". נקרא "דובון" עקב גִזרתו העבה המקנה ללובש אותו מראה מגושם, מנופח ודמוי דוב.

חיילים לבושים במעילי דובון בבית לחם, 1978

המעיל הוצג לראשונה ב-1971 על ידי חיל התחזוקה עבור חיילי צה"ל, כדי להחליף את מעילי ה"שינל" הכבדים שהיו עשויים צמר ומעילים מתוצרת ארצות הברית ("בטלדרס"). צבעו המקורי היה ירוק-זית לחילות היבשה וכחול לחיל האוויר והים, ואלו שני צבעי הדובון היחידים עד היום. בהמשך קיבלה חברת "חגור" את הזיכיון להשתמש במותג "דובון" ולייצר את המעיל הן עבור צה"ל והן עבור אזרחים ואף לייצוא.

בהמשך, פותחו מכנסי הדובון שהיו בעלי הרכב חומרים דומה לזה של הדובון והוחזקו על הגוף בסיוע כתפיות ולאחר מכן פותחה החרמונית שהייתה חליפה שלמה באותו סגנון.

לבישת המעיל מעידה על שהייה ארוכה בחוץ, ונתפסת כהתעלמות מנורמות לבוש אופנתיות ומראה חיצוני אלגנטי. הוא מהווה סימן היכר למגזרים מהציבור הישראלי המרוחקים מאופנת הלבוש המערבית, כגון המתנחלים, תלמידי ישיבות הסדר, קיבוצניקים וחקלאים.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדובון כסמל לישראליות מופיע, בין היתר, בשירו של יהונתן גפן "בלדה לדרוזי" בשורה החוזרת "נו, עם הדובון והעוזי - מי יכול לראות שהוא דרוזי?"

העיתונאית ליסה פרץ כתבה בטורה במעריב בשנת 2002 את הדברים הבאים: "אי אפשר להפריז בחשיבותו של הדובון: דמויותיהם השרמנטיות של חנן פורת והרב לוינגר נישאים על כתפיים ביום העלייה לסבסטיה לא תיזכר בגלל ההישג הלאומי של הקמת מפעל ההתנחלויות. אלה הדובונים התואמים ומרהיבי העוז שעטו על פלג גופם העליון שהפכו את הרגע להיסטורי."[1]

חגי אפרתי, מבטא ברשימה יס פליס שפורסמה במדור "יהדות" בפורטל nrg מעריב את הדעה שעבור הציבור הדתי לאומי: "המפתח להשתלבות אמיתית באתוס הישראלי, שהיום משמעותו היא פשוט להתלבש נכון, עובר דרך מעילי הפליס. מעתה, לא עוד דובון שלא כובס שנים אלא פליס מודרני שלא מפריע לשכנים."

התסריטאית ליאורה רוזנפלד-סופר מאפיינת את דמותו של סוכן חומרי ההדברה בסיפורה "תפוזי דם" באופן הבא: "מבחינה זו, של הלבוש, עבודתי נוחה ביותר: ג'ינס מהוה. חולצות פלנל. מעיל דובון צבאי בימות גשם. רק לעיתים רחוקות בלבד, כאשר אני עומד להיפגש לראשונה עם לקוח שנאמר לי עליו מראש כי הוא בעל רפת או לול מצליחים במיוחד, או אחד המחשיב עצמו איש עסקים לכל דבר, אני מיטיב מעט את לבושי."[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ליסה פרץ - אופטימי
  2. ^ ליאורה רוזנפלד-סופר, תפוזי דם, באתר הארץ