בית לחם

בית לחם
بيت لحم
פוטומונטאז' של העיר בית לחם
פוטומונטאז' של העיר בית לחם
טריטוריה הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית
נפה בית לחם
ראש העיר אנטון סלמאן
תאריך ייסוד האלף ה-3 לפנה"ס
שטח 29.799 קמ"ר
גובה 775 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 36,000 (נכון ל־2019)
 ‑ במטרופולין 200,000
קואורדינטות 31°42′11″N 35°11′44″E / 31.703056°N 35.195556°E / 31.703056; 35.195556
אזור זמן UTC +2
http://www.bethlehem-city.org
The way between Ierusalem and Bethlem 1621

בֵּית לֶחֶםערבית: بيت لحم בֵּיתּ לַחְם) היא עיר בהר חברון שבהרי יהודה, כ-10 ק"מ דרומית לירושלים. העיר נמצאת בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית.

נכון ל-2010 מתגוררים בעיר כ-30,000 בני אדם. העיר היא בירת נפת בית לחם, שכוללת עיירות כגון בית סאחור, בית ג'אלה, אל-ח'דר ועוד. בנפה מתגוררים על פי הערכות הרשות הפלסטינית כ-200,000 בני אדם[1].

בעבר הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר נוצרית, אך שינויים דמוגרפיים שכללו הגירת נוצרים רבים אל מדינות המערב בשל חיכוכים עם המוסלמים שבעיר, הגירת מוסלמים מכפרי הסביבה ומחברון אל העיר, וילודה גבוהה יותר בקרב המוסלמים, הפכו אותה כיום לעיר מוסלמית בעיקרה. לפי אומדנים שונים, כיום הנוצרים מונים 20%–40% בלבד מאוכלוסיית העיר[2][3].

מפת בית לחם כפי שדמיין אותה צ'רו 1760

היסטוריה וארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרה של בית לחם הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקר הר יהודה[4] נמצאו החרסים הקדומים במדרונות מזרחית לכנסיית המולד, מכאן ברור שהאתר הקדום שכן בראש הגבעה, אלא שבניית כנסיית המולד מחקה את רובו. נ"צ האתר הוא 1698.1235 (מרכז הגבעה), גובה מוחלט 765 מ', גובה יחסי 2 מ', תצפית בינונית (לכיוון המדבר: טובה). קשה להעריך את שטחו המרבי, אך נראה שהיה כ-25 דונם.

הכלקולית ותקופת הברונזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי העדויות הארכאולוגיות מהסקר[4] ומחפירה, ראשית היישוב בתקופות הכלקולית והברונזה הקדומה 1, מהן נחשפו מערות מגורים וכן קברים, בשולי האתר. נראה שלא התקיימה אז עיר של ממש, אלא שתושבי היישוב היו חקלאים ורועים.

מתקופת הברונזה התיכונה 2 מוכרת מערת קבורה אחת באזור, אך אין עדות ליישוב. לא ברור עד כמה הייתה פה פעילות אנושית בתקופת הברונזה המאוחרת.

היו שסברו כי העיר נזכרת במכתבי אל-עמארנה, המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, ושזוהי הופעתה לראשונה בתעודה כתובה. סברה זו אינה מקובלת עוד, ואף היעדר הממצא הארכאולוגי מתקופת הברונזה המאוחרת מפריך אותה.

תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר חוזר ונושב בהיקף מצומצם (5–10 דונם ואולי פחות) בתקופת הברזל 1. הוא גדל בהדרגה עד תקופת הברזל 2ג, ואז מגיע לשיא גודלו, כמו רבים מאתרי יהודה המקראית. מתקופה זו נמצאה טביעת 'למלך' אחת; טביעות אלה מתוארכות למרד חזקיהו באשורים (705-701 לפסה"נ). בתקופת הברזל 2ד הצטמצם היקף האתר בכחצי בערך; סביר להניח שהעיר חרבה במסע סנחריב, והתאוששה באופן חלקי בלבד לאחריו. מהתקופה הפרסית ואילך היקף האתר הקדום מינימלי, ויש להניח כי בית לחם חרבה יחד עם ירושלים בעת חורבן בית ראשון, והתקיימה כיישוב קטן בימי שיבת ציון.[4]

בשנת 2012 נמצאה בולה עם כיתוב "בשבעה בת לחם למלך". זהו המקור האפיגרפי היחיד שנמצא עד היום ומזכיר את בית לחם של תקופת הברזל.

היסטוריה מקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית-לחם \ אפרתה נזכרת במסורות יעקב, בקשר לקבורת רחל בדרך אליה: ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק י"ט, פרק מ"ח, פסוק ז'.

בבית לחם התיישבו האפרתים, אחת משלוש המשפחות הגדולות ביהודה (לצד הכלבים והירחמאלים): אֵלֶּה בְנֵי חוּר בְּכוֹר אֶפְרָתָה אֲבִי בֵּית לָחֶם[5]. העיר נזכרת גם בספר שופטים, פרק י"ז ופרק י"ט בסיפור פסל מיכה ובפרשת פילגש בגבעה.

בנוסף, העיר בית לחם היא מוקד התרחשותו של סיפור מגילת רות, שגם הוא מתייחס לתקופת השופטים.

היא נזכרת הרבה בימי דוד, שמוצאו ממנה, ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק י"ב, ועוד הרבה אזכורים בספרי שמואל ודברי הימים א.

בית לחם נמנית ראשונה ברשימת הערים למצור המיוחסת לרחבעם[6] (דה"ב יא 6), וברשימת ערי יהודה, בקבוצה 9 שבהר[7]. שתי הרשימות מיוחסות במחקר המודרני למחצית השנייה של תקופת המלוכה.

התקופה הרומית ביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים כנסיית המולד.

העיר בית לחם נהרסה במהלך מרד בר כוכבא, ובמסגרת גזירות אדריאנוס תושביה היהודים גורשו מהעיר. ולאחריו הקימו הרומאים בעיר מקדש לאדוניס. בשנת 326 הקימה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס כנסייה במקום בו עמד המקדש. בסוף המאה הרביעית התיישב בעיר הירונימוס וייסד בה שני מנזרים.

במהלך מרד השומרונים בשנת 529 נחרבה העיר שוב. הכנסייה שנהרסה נבנתה מחדש בהוראת הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.

התקופה המוסלמית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 637 נכבשה העיר על ידי החליף עומר בן אל-ח'טאב שהורה לשמר את כנסיית המולד ונתן חופש פולחן לנוצרים בעיר.

התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1099 נכבשה העיר על ידי הצלבנים אשר ביצרו את העיר, בנו סביבה חומות וכן בנו את המנזר המצוי צפונית לכנסיית המולד. לאחר הכיבוש הצלבני נוספו נזירים בנדיקטינים למספר הנזירים המידלדל שהיה שם.

ביום חג המולד בשנת 1100 הוכתר בעיר בולדווין הראשון כמלך ממלכת ירושלים.

ב-15 בספטמבר 1187 כבש צלאח א-דין את העיר וגירש את כל תושביה הנוצרים, יחד עם הבישופות הלטינית והכמורה. בשנת 1192 התיר צלאח א-דין לארבעה כמרים לשוב אל העיר. לא נגרם שום נזק לכנסייה עם כיבושו של צלאח א-דין, למעט שומרים מוסלמיים שהוצבו בשער. בשנת 1229 נכבשה העיר בשנית על ידי הצלבנים, והכמורה שבה למקום באופן מלא מעכו. היא נשארה בידיהם עד שנת 1244, עת חוּללה על ידי הטורקים הח'וורזימים. עם עלייתו לשלטון של הסולטאן ביברס בשנת 1250 גורשו הכמרים שבעיר ובשנת 1263 נהרסו חומות העיר ביחד עם המנזר. ידוע על אגדה שלפיה ביברס ניסה להעביר לקהיר את השיש והעמודים מהכנסייה, אך כוונתו סוכלה על ידי הופעה ניסית של נחש. ב-1271 התיר ביברס גישה למקום עבור צליינים מהמערב. בשנת 1347 הותר לכמרים הפרנציסקנים לשוב לעיר ולהחזיק בכנסיית המולד.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית לחם בשנת 1856 כפי שצולמה בידי אוגוסט זלצמן
הכניסה למבנה הממשל הפלסטיני (במקור מצודת טיגארט),1995

במהלך השלטון העות'מאני בעיר רבו המחלוקות בין הכמרים היוונים אורתודוקסים והכמרים הקתוליים על השליטה בכנסיית המולד. בין השנים 1831–1841 שלט בעיר מוחמד עלי, ובשנת 1841 חזרה העיר לשלטון האימפריה העות'מאנית.

בשנת 1897 קנה שליחו של הרב צבי הירש קלישר חלקת אדמה בבית לחם, מול קבר רחל. הניסיונות ליישב את החלקה לא צלחו והוואקף השתלט עליה[8].

בראשית המאה ה-20 רכש נתן שטראוס נחלה נוספת באזור קבר רחל. הנחלה נקראה על שמו "נחלת שטראוס". יורשיו של נתן העבירו את החלקה לבעלות קרן קיימת לישראל, אך גם על חלקה זו השתלטו ערבים[9].

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1917 נכבשה העיר על ידי כוחות צבא בריטיים במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בסקר הכפרים בשנת 1945 אוכלוסיית העיר מנתה 8,820 תושבים[10].

בשנת 1930[11] הקימו רשויות המנדט את בית הסוהר לנשים בבית לחם שפעל בעיר עד תום המנדט במאי 1948.

על-פי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, הייתה בית לחם אמורה להיות חלק מהאזור הבינלאומי המצוי בשליטת האו"ם יחד עם העיר ירושלים. לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, עבר משליטה בריטית לירדנית, וסביבה הוקמו מספר מחנות פליטים עבור פליטים פלסטינים שנמלטו משטחי מדינת ישראל, מחנה אל-עזה (ידוע גם בשם מחנה הפליטים בית ג'יברין), מחנה עאידה, מחנה דהיישה ומחנה אל-ערוב מדרום לעיר.

לאחר 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי צה"ל. זמן קצר לאחר מכן, לאחר סיפוח מזרח ירושלים, פנו ראשי הערים בית לחם (אליאס בנדק), בית סאחור ובית ג'אלה וביקשו להסתפח לישראל[12]. על הבקשה חתמו גם 500 נכבדים מבית לחם[13].

בין השנים 19721997 שימש כראש עיריית בית לחם אליאס פריג'. פריג' היה ראש העירייה היחיד בגדה המערבית אשר לא הודח ממשרתו על ידי הממשל הצבאי הישראלי. הוא אף היה ראש העיר היחיד אשר לא הזדהה עם הפת"ח ואשר לא הודח ממשרתו בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית. הוא שמר על יחסים טובים עם שלטונות ישראל ועד האינתיפאדה השנייה המצב הביטחוני בעיר היה רגוע. פריג' עבד בשיתוף פעולה עם ראש עיריית ירושלים טדי קולק כדי לקדם את התיירות והתשתיות העירוניות באזור[14].

בעקבות הסכמי אוסלו הוגדר רוב שטח העיר כשטח A, וב-21 בדצמבר 1995 עברה העיר לשליטת הרשות הפלסטינית.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תחילת האינתיפאדה השנייה נכנסו כוחות צה"ל לעיר במאי 2002. כ-40 פלסטינים חמושים אשר היו מבוקשים על ידי צה"ל כאחראים לפיגועי טרור נמלטו לכנסיית המולד והסתגרו בה תוך שהם מחזיקים כ-200 בני ערובה בנוסף ל-46 כמרים. הפלסטינים המבוקשים הציתו חלקים מקודשים במתחם הכנסייה. בנוסף, לפי עדות כמרים שהוחזקו במקום, הם גנבו איקונות ומנורות יקרי ערך והשתמשו בדפים של ספרי קודש של הכנסייה כבנייר טואלט[15]. צה"ל צר על המבנה אך לא נכנס לתוכו על מנת שלא לפגוע בקדושת המבנה, עם זאת, צלפים של צה"ל ירו בחמושים במבנה שניסו לירות על חיילי צה"ל. לאחר משא ומתן שנמשך מספר שבועות הוסכם כי 13 מבוקשים שהוגדרו על ידי ישראל כבעלי "דם על הידיים" יגורשו לקפריסין, 26 מבוקשים נוספים יגורשו לעזה ושאר המבוקשים ישוחררו.

לדברי ראש העירייה לשעבר ויקטור בטארסה אם במאה ה-20 האוכלוסייה הנוצרית הייתה הרוב המוחלט בעיר (כ-90%), עתה הם מהווים מיעוט של כ-40% מאוכלוסיית העיר[16].

בית לחם במסורות הדתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול של ממשלת המנדט בשנת 1927 המראה את מבנה קבר רחל

בבית לחם חיו אנשים חשובים הן בעיני היהודים והן בעיני הנוצרים ובה אירעו אירועים בעלי משמעות לבני שתי הדתות.

במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מוזכרת העיר בית לחם, אשר הייתה קרויה גם "אפרת" בספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ט"ז, וכן בפרק מ"ח 7, וכן במגילת רות ד' 11, בשם "יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים" בספר שמואל א' י"ז 12, ובשם "א וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם" בספר מיכה, פרק ה', פסוק א'. רחל נקברה על אם הדרך המובילה לבית לחם ("דרך אפרתה") צפונית לעיר (בראשית מ"ח 7), וכן בעיר התגוררה רות המואביה בשובה לארץ. על פי ספר שמואל, בעיר נולד דוד המלך ובה נמשח למלך על ידי שמואל (שמואל א' ט"ז 4–13). לאחר שנאלץ דוד המלך לגלות מן העיר, התגעגע למי הבאר בעיר, ושלושה מגיבוריו הביאו לו מים מהבאר (שמואל ב' כ"ג 13–17).

לפי מסורת היהודים, בית לחם היא עיר הולדתו של דוד המלך בתחום נחלת שבט יהודה. סיפור מגילת רות נסב סביב העיר הזו. השופט אבצן היה מעיר זו.

ע"פ המדרש, פירוש השם "בית לחם" אינו לחם אלא מלחמה (שורש: ל-ח-מ).

לפי המסורת רחל נקברה לא הרחק מבית לחם, והמבנה הקרוי "קבר רחל" והמצוי במבואותיה הצפוניים, הוא אתר עלייה לרגל.

במסורת הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסורת הנוצרים ישו נולד בעיר, וכנסיית המולד הנמצאת בה נבנתה לפי אמונתם על הגבעה בה התרחשה הלידה. העיר בית לחם מוזכרת בברית החדשה כעיר הולדתו של ישו הנוצרי.

ישנם חוקרים הסבורים כי הזיהוי של בית לחם כאתר הולדתו של ישו שגוי וכי בית לחם הגלילית היא האתר המוזכר בברית החדשה. בבית לחם הגלילית התגלו שרידי עיר מהמאה הראשונה לספירה, וכן שרידי בית כנסת, ואף כנסייה מאוחרת יותר. המרחק בין בית לחם הגלילית לבין נצרת מסביר את התיאור המופיע בברית החדשה לפיו עבר ישו את המרחק בין הערים במשך שש שעות.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר ממוקמת אוניברסיטת בית לחם (בערבית: جامعة بيت لحم), אוניברסיטה פלסטינית נוצרית-קתולית. בשנת 2014 למדו באוניברסיטה כ-3,200 סטודנטים. האוניברסיטה נוסדה בשנת 1973, והיא האוניברסיטה הראשונה שנפתחה בגדה המערבית.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרתון פלסטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מרתון פלסטין

באפריל 2013 התקיים מרתון פלסטין הראשון בבית לחם, המרתון התחיל ונגמר ליד כנסיית המולד[17]. מאז מתקיים המרתון מדי שנה[18].

כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחמישה ק"מ מערבית לבית לחם ממוקם אצטדיון אל-ח'דר. האצטדיון נחנך בשנת 2007, מכיל 6,000 מושבים ונבנה במימון ממשלת פורטוגל. המגרש עומד בתקן הבינלאומי ובכל דרישות פיפ"א. אורכו 106 מטר ורוחבו 76 מטרים. באצטדיון משחקות קבוצות ואדי א-ניס ושבאב אל-ח'דר מליגת העל הפלסטינית[19].

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה כוכבי, הסקר בארץ יהודה. יהודה, שומרון וגולן - סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח (עורך: משה כוכבי), תשל"ב, עמ' 19-89
  • אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית, Localities in Bethlehem Governorate by Type of Locality and Population Estimates, 2007-2016
  2. ^ הכלכלה הפלסטינית: בין בית לחם לירושלים, באתר כלכליסט, 31 במאי 2010
  3. ^ [1], "Israel and the Plight of Mideast Christians". Wall Street Journal (בAmerican English). 2012-03-09. נבדק ב-2020-11-28.
  4. ^ 1 2 3 אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), 1993, עמ' 3: 23-24
  5. ^ ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק ד'
  6. ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"א, פסוק ו'
  7. ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק נ"ג, בנוסח שנשתמר רק בתרגום השבעים ומונה את קבוצה 9 שבהר. במחקר נהוג להתייחס לפרק זה כאל פרק 53ג בספר יהושע.
  8. ^ נדב שרגאי, ישראל השבוע, עמוד 24, 10.6.16
  9. ^ נדב שרגאי, ישראל השבוע, עמוד 24, 10.6.16
  10. ^ Government of Palestine, Department of Statistics, 1945, p. 26
  11. ^ מפת בית לחם, מאת מחלקת המדידות של ממשלת המנדט. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ‏1930
  12. ^ ריאיון עם אליקים העצני במעריב
  13. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1967
  14. ^ יוסף צוריאל, שלום נוסח קולק-פרג', מעריב, 28 בדצמבר 1973
  15. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 33
  16. ^ אלי אושרוב, הבשורה על פי ראש עיריית בית לחם: ברקת עוד יקנא בנו, באתר nrg‏, 19 ביולי 2010
  17. ^ אתר למנויים בלבד אילן גולדמן, 42 קילומטר מתחילים בצעד אחד, באתר הארץ, 22 באפריל 2013
  18. ^ אקטיבסטילס, מרתון בית לחם: רצים למען חופש התנועה, אתר שיחה מקומית, 1 באפריל 2016
  19. ^ יוני מנדל‏, הדשא של הפלסטינים ירוק פחות, באתר וואלה!‏, 5 במאי 2007