דנטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


Gnome-colors-emblem-development-2.svg
WIKI AND ACADEMIA.PNG
הערך נמצא בשלבי עבודה במסגרת מיזם "עבודות ויקידמיות". נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.
העבודה על הערך עתידה להסתיים בתאריך 31 בינואר 2016. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב.
מבנה השן, עם סימון הדנטין בשן

דנטין או שינן, הוא רקמה מסוידת של הגוף, והוא מרכיב מרכזי בשיניים ביחד עם זגוגית השן (אמייל), מלט השן (צמנטום) ומוך השן. בדרך כלל מכוסה על ידי זגוגית השן באזור הכתר, על ידי צמנטום באזור השורש ומקיף את כלל מוך השן. מבחינת משקל, הדנטין מורכב 70% מהמינרל הידרוקסילאפטיט, 20% הוא חומר אורגני, ו- 10% הם מים. מראה הדנטין הוא צהוב, ומשפיע רבות על צבע השן עקב השקיפות של שכבת זגוגית השן. דנטין, שהוא פחות שביר מאמייל, דרוש לתמיכתו‏[1]. דנטין מדורג בערך 3 בסולם מוס למדידת קשיות של מינרלים.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך יצירת הדנטין (דנטינוגנזיס) מתחיל לפני תהליך היווצרות האמייל, ומתבצע על ידי האודונטובלסטים שמקורם במוך השן. לאחר התמיינות הפרה-דנטין לדנטין בוגר, גוף תאי האודונטובלאסטים נשארים בתוך מוך השן, לאורך שכבתו החיצונית. בניגוד לאמייל, יצירת הדנטין ממשיכה במהלך החיים ויכולה להתגבר בתגובה לגירויים (שחיקה, למשל)‏[2].

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו אמייל, דנטין יכול לעבור תהליך דה-מינרליזציה (תהליך בו יש פירוק של המינרלים המריכיבים את הדנטין על ידי חומצות שונות) ולהיצבע לשם בדיקות היסטולוגיות. דנטין מורכב מתעלות מיקרוסקופיות. תעלות אלו מתחילות ממפגש שכבות האמייל והדנטין, עד לשכבה החיצונית של מוך השן. צפיפותן באזור המוך היא בין 59,000 עד 76,000 למ"מ מעוקב בעוד שקרוב לאמייל צפיפותן היא בערך כמחצית. התעלו מכילות זיזים אודונטובלאסטיים שהם הארכה של אודונטובלאסטים, ונוזל דנטלי שהוא תערובת של אלבומין, טרנספרין, טנסקין ופרוטאוגליקנים‏[3].

דנטין הוא חומר דמוי עצם, נקבובי ובצבע צהוב. הוא מורכב מ70% חומר אינאורגני (בעיקר הידרוקסילאפטיט וגם סידן פוספט), 20% חומרים אורגנים (מתוכם 90% קולגן סוג 1 ו 10% מחלבונים דנטלים ספציפיים), ו10% מים (שנספחים לשטח הפנים של מינרלים). בגלל שהדנטין רך יותר מאמייל, הוא מתפרק יותר במהירות ועלול לפתח חורים אם לא מטופל, אך בגלל תכונותיו האלסטיות הוא מהווה תמיכה טובה לאמייל. גמישותו מונעת מהאמייל השביר להיבקע.

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שלושה סוגים של דנטין, ראשוני, שניוני ושלישוני. דנטין שניוני הוא שכבה של דנטין שנוצר לאחר שהשורש סיים להתפתח. דנטין שלישוני נוצר בתגובה לגירויים, כמו לאחר עששת.

דנטין ראשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטין ראשוני, הדנטין הכי עיקרי בשן, נמצא בין האמייל לחלל מוך השן. השכבה החיצונית, הקרובה ביותר לאמייל, ידועה בתור דנטין המעטפת. שכבה זו ייחודית ביחס לשאר הדנטין הראשוני. דנטין המעטפת נוצר על ידי אודונטובלסטים ממוינים חדשים והיא יוצרת שכבה ברוחב של 150 מיקרומטרים בערך. בניגוד לדנטין ראשוני, דנטין המעטפת לא עובר זירחון, מכיל פחות סיבי קולגן ועובר פחות מינרליזציה. מתחתיו נמצאת שכבה פנימית יותר שהיא השכבה העיקרית של הדנטין הראשוני, והיא עוברת יותר תהליכי מינרליזציה. שכבה זו מופרשת לאחר דנטין המעטפת, על ידי האודונטובלסטים, לפני סיום התפתחות השורש. דנטין חדש שהופרש, עוד לא עבר מינרליזציה ונקרא קדם-דנטין. ניתן לזהותו בקלות על ידי צביעת המטוקסילין-אאוזין מפני שעוצמת צביעתו קטנה יותר מאשר דנטין. קדם-דנטין בדרך כלל ברוחב של 10-47 מיקרומטרים ונמצא באזור הכי פנימי של הדנטין. הוא מכיל קולגן, גליקופרוטאינים ופרוטאוגליקנים.

דנטין שניוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטין שניוני נוצר לאחר סיום התפתחות השורש, בדרך כלל לאחר שהשן בקעה ומתפקדת. הוא גדל בקצב איטי הרבה יותר מאשר דנטין ראשוני. יש לו מבנה דומה לדנטין ראשוני, למרות שהוא לא תמיד נמצא באופן שווה סביב חלל מוך השן. גדילת שכבה זו היא שגורמת עם הגיל להקטנת חלל המוך. מצב זה ידוע מבחינה קלינית כנסיגת המוך. לכן היווצרות חורים בשיניים במטופלים צעירים, מהווה סיכון לחשיפת חלל המוך. במקרה כזה, ניתן להציע טיפולים שונים כמו חיפוי המוך. תהליך זה בדרך כלל נלווה בכתר מפלדת אל חלד כדי לשפר את יעילותו.

דנטין שלישוני - פתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך התפתחות "חור" בשן

דנטין שלישוני הוא דנטין שנוצר בתגובה לגירויים חיצוניים כמו חורים. הוא מחולק לשניים- תגובתי, בו הוא נוצר מאודונטובלסט קיים, או מתקן בו הוא נוצר מתא דמוי אודונטובלס חדש שסיים התמיינות עקב מוות של תא האודונטובלס המקורי. דנטין שלישוני נוצר מאודונטובלס שקיבל גירוי ישיר, לכן מבנהו יושפע מחוזק ומשך הגירוי. למשל במקרה של נגע של עששת, יש נזק נרחב לדנטין ולמוך השן, עקב המטבוליטים והרעלנים המופרשים מהחיידקים. לכן דנטין שלישוני שוקע מהר, עם פיזור דליל ולא אחיד של תעלות. אך אם הגירוי פחות אקטיבי, הוא נצבר בצורה איטית יותר עם דפוס תעלות רגיל יותר‏[4].

דנטין בבעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חט הפיל

שנהב של פילים עשוי מדנטין מוצק. חטי פילים נוצרים עם שכבה דקה של אמייל, שבמהרה נשחקת ומשאירה את הדנטין חשוף. בבני אדם, דנטין חשוף גורם לרגישות בשיניים.

בגלל שדנטין רך יותר מאמייל, הוא נשחק מהר יותר מאמייל. שיניים במספר יונקים מנצלות עובדה זו, בעיקר עשבוניים כמו סוסים וצבאים. בעשבוניים משטחי הנגיסה של השיניים מורכבים מאמייל ודנטין לסירוגין. הבדלים בשחיקה גורמים לקצות שיניים חדות שמסייעים בלעיסת חלקי צמחים קשים.

חומר דומה לדנטין יוצר את החומר הקשה שבונה את השיניים הקטנות של הכרישים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנטומיית גוף האדם של הנרי גריי, מהדורה 39
  • אסופת האיורים הרפואיים של פרנק נטר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קלארק ג'ונסון, "הביולוגיה של הדנטין האנושי" (באנגלית)
  2. ^ האנציקלופדיה הרפואית של אתר דוקטורס- בריאות השן
  3. ^ מאמרם של מייקל גולדברג ואנתוני סמית מאוניברסיטת ברמניגהם על "התאים והחומר החוץ תאי של דנטין" (באנגלית)
  4. ^ מאמרם של קיני, נלה, פופל, ברוניג וריצ'י על שקיפות הדנטין בהקשר לגיל (באנגלית)