צמנט (שן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צמנט
הפריודונטיום של השן
הפריודונטיום של השן
שיוך רקמה דנטלית קשה, מבנה אנטומי לא-תאי
מיקום אנטומי מבנה התומך בשיניים עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהים
לטינית (TA98) cementum עריכת הנתון בוויקינתונים
טרמינולוגיה אנטומיקה A05.1.03.057 עריכת הנתון בוויקינתונים
FMA 55630 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הצמנטום[1] הוא חומר מיוחד עשוי סידן, אשר מכסה את שורש השן. הצמנטום הוא חלק מהפריודונטיום של השן, שמחבר את השן למכתישי העצם על ידי עיגון רצועות החניכיים.[2]

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמנטום מופרש על ידי תאים בשם צמנטובלסטים בתוך השורש של השן, בעלי שורש איפקס עבה. צמנטובלסטים אלו מתפתחים מתאי מזנחימאל בלתי מובדלים ברקמת החיבור של זקיק השיניים או השק.[3] בניגוד לאמלובלסטים ולאודונטובלסטים, אשר לא משאירים שום גופי תאים בתוצריהם המופרשים, בשלב מאוחר יותר של התוצר, רוב הצמנטובלסטים נלכדים על ידי הצמנטום שהם מייצרים, והופכים לצמנטוציטים. לכן שוב, צמנטום דומה יותר לכתשי העצם, עם תאי העצם שלהם שהופכים לאוסטאוציטים לכודים. הצמנטום מסוגל לתקן את עצמו במידה מוגבלת והוא לא נספג מחדש בתנאים רגילים.[4]

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמנטום מעט רך יותר מהדנטין והוא כולל בין-45% ל-50% חומרים אורגניים(הידרוקסילאפטיט, ובין-50% ל-55% חומר אורגני ומים.[5] החלק האורגני מורכב בעיקר  מקולגן ומפרוטאוגליקן .הצמנטום חסר כלי דם, והוא ניזון דרך תאים משלו המקיפים את כלי הדם ברצועת החניכיים. הצמנטום נראה בצבע צהוב בהיר, מעט בהיר יותר מדנטין. הוא מכיל את כמות הפלואור הגבוהה ביותר מכל רקמות המינרלים. הצמנטום גם חדיר למגוון רחב של חומרים. הוא נוצר באופן רציף לאורך כל החיים כי שכבה חדשה של צמנטום תמיד "נשארת" לשמור את הצירוף שלם כשכבה השטחית של הצמנטום. שורש של הצמנטום מסתיים היכן שהוא מסיים להקיף את נקב הפסגה והוא יכול להאריך מעט את עצמו על הקיר הפנימי של עיסת התעלה.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמנטום סביב שן טוחנת באדם

התאים של הצמנטום, הצמנטוציטים לוכדים את הצמנטובלסטים.כל צמנטוציט נמצא בחלל משלו, בדומה לתבנית של עצמות. לחללים אלו יש גם תעלות משלהם. עם זאת, בניגוד לעצמות, התעלות בתוך הצמנטום לא מכילות עצבים, והן לא מקרינות כלפי חוץ. במקום זאת, התעלות מכוונות לכיוון רצועת החניכיים ומכילות תהליכים צמנטיים אשר קיימים כדי לפזר חומרים מזינים ברצועות. לאחר התמורה של הצמנטום לשכבות, הצמנטובלסטים שלא נלכדים בצמנטום עומדים בשורה יחד עם המשטח הצמנטי והכיסוי החיצוני של רצועת החניכיים. צמנטובלסטים אלה יכולים ליצור שכבות עוקבות של הצמנטום אם השן נפגעת. סיבי העצם הם חלק מסיבי הקולגן העיקריים של רצועת החניכיים הנמצאות בצמנטום ובמכתשי העצם המחברות את השן למכתש השן.[2]

צומת צמנטואמיילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמנטום מתחבר אל האמייל על מנת ליצור צומת צמנטואמיילית, אשר מכונה קו הצוואר.שלושה סוגים אפשריים של מעבר ממשקים יכולים להיות נוכחים בצומת זו. ישנן שלוש אפשרויות שונות ליחסים בין הצמנטום לאמייל בצומת זו, כאשר ב60-65% של השיניים, הצמנטום נמצא על האמייל, ב-30% מהמקרים הם נמצאים אחד בצמוד אל השני ורק ב5-10% של השיניים יש מרווח ביניהם ושכבת הדנטין חשופה.[6] בעבר האמינו שממשקים מסוימים ישלטו בחללי פה מסוימים. כיום אנו יודעים שצומת זו יכולה להכיל שלושת ממשקים השונים בחלל פה של כל אדם.[2]

צומת הדנטינוצמנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הצמנטואיד מגיע אל מלוא העובי הדרוש, הצמנטואידים המקיפים את הצמנטוציטים והופכים למינרלים, או שהם גדלים, ואז הם נחשבים לצמנטום. בגלל תרומת הצמנטום לדנטין, נוצרת צומת הדנטינוצמנטית. ממשק זה אינו מוגדר קלינית ולא היסטולוגית, כמו זה של צומת הדנטינואמיילית, למרות שלצמנטום ולדנטין יש רקע אמבריולוגי משותף, שלא כמו של האמייל והדנטין. הצומת הדנטינוצמנטית יחסית חלקה באזור השן הקבועה, וההיקשרות של הצמנטום לדנטין חזקה, אך לא ברור לחלוטין מדוע.[7]

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוצרים שני סוגים של צמנטומים: תאי ולא תאי, והסיבים יכולים להיות פנימיים או חיצוניים, וכתוצאה מכך ישנן ארבע אפשרויות שונות; הצמנטום הראשון שיכול להיווצר במהלך התפחות שן הוא לא תאי בעל סיבים חיצוניים.[8] השכבה הלא תאית של הצמנטום היא רקמה חיה אשר לא כוללת תאים במבנה שלה, בדרך כלל שולטת על חלק הקורונלי של השורש; תאי צמנטום נוצרים בתדירות גבוהה יותר על החצי האפיקלי.

פתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חלק מהאזור האפיקלי של שורש השן עלול להיספג אך, זה עשוי לקרות רק אם יהיה יתר לחץ אורתודונטי ותנועה מהירה מדי. מספר מומחים מסכימים על סוג שלישי של צמנטום,צמנטום אפיברילרי אשר לפעמים משתרע על האמייל של השן.
  • עודף הצטברות של צמנטום על השורשים של שן הוא מצב פתולוגי ידוע בתור היפרצמנטוסיס. עובי הצמנטום יכול לגדול בקצה השורש, כדי לפצות על השחיקה של המשטח האוקלוסלי ועל ההתפרצות של השן.[9]
  • כאשר הצמנטום נחשף דרך נסיגת חניכיים, הוא עשוי להישחק על ידי חיכוך מכני מכיוון שהוא נעשה דק וחסר במינרלים. החשיפה של הדנטין העמוק יותר יכולה להוביל לבעיות כמו צביעה חיצונית של הדנטין ורגישות יתר של השן.[2]
  • ההיארעות של העששת בצמנטום גדולה יותר אצל מבוגרים כאשר ישנה נסיגת חניכיים כתוצאה מטראומה או ממחלות חניכיים. זה מצב כרוני היוצר פצע גדול ושטחי אשר פולש לאט לאט לצמנטום של השורש הראשון ואז לדנטין וגורם לדלקת כרונית של מוך השן. מפני שכאב השיניים מופיע מאוחר יותר, רוב הנגעים מזוהים במצב מתקדם, וכתוצאה מכך ישנם קשיים בשיקום השן ועלייה באובדן השיניים.[2]
  • הצמנטיקלים הם קטנים, דמויי כדור או ביצה מסוידים המשובצים בתוך או מחוברים לשכבת הצמנטום על בסיס פני השטח של השן, או משתרעים בחופשיות בתוך רצועת החניכיים.[10][11]
  • זרזי צמנטום ניתן למצוא ליד או בצומת הצמנטואמיילית. זרזים אלו הם ספרות סימטריות של הצמנטום המחוברות אל משטח שורש הצמנטום, בדומה לפניני האמייל. זרזים אלו נובעים מהדחה לא סדירה של הצמנטום על השורש. הם יכולים להציג כמה בעיות קליניות בהבדלה לבין אבן אשר ניתן לגלות על ידי צילום; אך עדיין, מכיוון שהם רקמת שן קשה, לא ניתן להסירם בקלות, ובכך הם עשוים להפריע בטיפולי חניכיים.[2]

מחקרי דנ"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר ארכאולוגי ב-2010 מצא כי בצמנטום יש פי חמישה מחומר הדנ"א של הילד בהשוואה לדנטין, שנדגם בדרך כלל.[12] לקיחת דגימות DNA מהשיניים לסיוע בזיהוי שרידי אדם נעשית נפוצה יותר ויותר. דגימת ה-DNA ותוצאות הניתוח הגנטי של הרקמה שונים מאוד בין הרקמות ובמידה מסוימת בלתי צפויים. כמות ה-DNA הזמין בדנטין מושפעת על ידי הגיל ומחלות השיניים, בעוד שהחומר הגנטי בצמנטום רב ויציב.[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Graber, T. M. (1982). The chemistry and biology of mineralized connective tissues: Arthur Veis (editor) New York, 1981, Elsevier North Holland, Inc. 680 pages, illustrated, index. American Journal of Orthodontics, 82(5), 438.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cementum, DentalFind.com
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Bath-Balogh and Fehrenbach, Elsevier, Illustrated Dental Embryology, Histology, and Anatomy
  3. ^ DIETER D. BOSSHARDT & KNUT A. SELVI, [http://www.fodonto.uncuyo.edu.ar/upload/41-75.pdf Dental cementum: the dynamic tissue covering of the root]
  4. ^ Nanci A (2013). Ten Cate's Oral Histology (מהדורה 8). Elsevier. עמ' 205–207. ISBN 978-0-323-07846-7. 
  5. ^ American Academy of Periodontology 2010 In-Service Exam, question A-38
  6. ^ Carranza's clinical periodontology, Philadelphia:W.B. Saunders Co, 9th ed, 2002
  7. ^ Dieter D. Bosshardt, Knut A. Selvig (1997). "Dental cementum: the dynamic tissue covering of the root". Periodontol 2000 13: 41–75. doi:10.1111/j.1600-0757.1997.tb00095.x. CS1 maint: Uses authors parameter (link)
  8. ^ AAP 2010 In-Service Examination, question A-9
  9. ^ Max A. Listgarten. "Histology of the Periodontum - Developmental Anomalies". University of Pennsylvania and Temple University. אורכב מ-המקור ב-9 July 2013. 
  10. ^ Chiego Jr. DJ (14 באפריל 2014). Essentials of Oral Histology and Embryology: A Clinical Approach. Elsevier Health Sciences. עמ' 133. ISBN 978-0-323-29100-2. 
  11. ^ Bath-Balogh M; Fehrenbach MJ (10 בדצמבר 2010). Illustrated Dental Embryology, Histology, and Anatomy. Elsevier Health Sciences. עמ' 174. ISBN 978-1-4377-2934-4. 
  12. ^ Adler, C.J.; Haak, W.; Donlon, D.; Cooper, A. (2010). "Survival and recovery of DNA from ancient teeth and bones". Journal of Archaeological Science 38 (5): 956–964. doi:10.1016/j.jas.2010.11.010. 
  13. ^ Denice Higginsa, John Kaidonisa, Jeremy Austinb, Grant Townsenda, Helen Jamesa & Toby Hughes (2011). "Dentine and cementum as sources of nuclear DNA for use in human identification". Australian Journal of Forensic Sciences 43 (4). doi:10.1080/00450618.2011.583278. 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.