שן
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. אין כמעט מידע על שיניים בבעלי חיים. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
 | |
 | |
| תמונה תלת ממדית של שן. אפשר להקיש על התמונה ולסובב עם מקש שמאלי בעכבר לכל הכיוונים, כדי לראות את המבנה המדויק | |
| שיוך | איבר בעל חלל, tooth, bone |
|---|---|
| מיקום אנטומי |
חלל הפה  |
| התפתחות מתוך |
denticle |
| תיאור ב |
המילון האנציקלופדי ברוקהאוס ואפרון |
| מזהים | |
| לטינית (TA98) |
dentes |
| טרמינולוגיה אנטומיקה |
A05.1.03.001 |
| TA2 (2019) |
914 |
| FMA |
12516 |
| קוד MeSH |
A14.549.167.860 |
| מזהה MeSH |
D014070 |
  | |
שן היא מבנה סיבי סידני קשיח הנכלל (בדרך כלל) בתוך סט סדור בפה או לסת הברייה. השיניים אצל רוב היצורים משמשות בעיקר לחיתוך, לעיסה, ועיבוד ראשוני של מזון בשביל לאפשר את תיעולו במערכת העיכול. רוב או כל היונקים הטורפים משתמשים בשיניהם לצוד ולהרוג את טרפם. נחשים ארסיים משתמשים בשיניהם להזרקת הארס לגוף טרפם, ולהתגוננות מטורפים, ואצל בעלי החטים התפתחו שיניים לשימושים אחרים. שיניים נמצאות ביונקים, חלק מהזוחלים וחלק מהדגים.
ערך זה עוסק ברובו בשיני האדם, אלא אם מצוין אחרת.
מבנה השן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלקי השן העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל שן מורכבת מהחלקים הבאים:
- הכותרת - היא חלק השן הנראה לעין.
- הצוואר - הוא החלק המחבר בין הכותרת לשורש.
- השורש - הוא חלק הסמוי מן העין ונמצא בתוך הלסת.
חלקי השן המשניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
השורש והכותרת מורכבים מהחלקים הבאים:
- מוך השן - החלק הפנימי ביותר של השן המורכב מרקמת תאים רכה עם כלי דם ועצבים. חלק זה הוא האחראי לתחושה בשן. המוך מחולק ל-3 חלקים: כותרתי - לישכה וקרני מוך. ושורשי - תעלות המוך. (בזמן טיפול שורש מנקים את השן ואת התעלות, ובמקום המוך ממלאים בחומר המיועד לכך) לכן במקרים מסוימים השן אינה מעוצבבת ולכן אין תחושה מהשן, כגון לאחר טיפול שורש.
- דנטין - חלק העשוי מרקמה קשיחה העוטפת את מוך השן.
- שכבת מלט השן (צמנטום) - שכבה דקה העוטפת את הדנטין המשכית לשכבת האמייל הכותרתי באזור השורש. נקודת המפגש בין האמייל לצמנטום נקראת: צמנטום אמייל ג'נקשיין.
- אמייל - החומר ממנו עשויה השכבה שעוטפת את הכותרת, והיא עבה יותר מהצמנטום. אמייל השן המצפה את הכותרת הוא החומר הקשיח ביותר בגוף האדם. האמייל עשוי גבישים של הידרוקסי אפטיט Ca10(PO4)6(OH)2. החלפת חלק מיוני ההידרוקסיל -OH ביוני פלואוריד (למשל על ידי שימוש במשחת שיניים המכילה פלואור או שתיית מים מופלרים) מגדילה את יציבות האמייל להמסה בחומצה.
- ליגמנט פריודונטלי - סיבים אלו מחברים את השן אל עצם הלסת.
נקודת המגע[עריכת קוד מקור | עריכה]
אזור השן שקרוב יותר לשן שלצידה מכונה נקודת המגע. תפקידה של נקודת המגע הוא להגן על אזור החניכיים, ועל חלקי השן הקרובים יותר לחניכיים. בניגוד לשם, מדובר על קרבה גדולה, אך לא על חיכוך בין השיניים. המרחק בין שתי שיניים בנקודת המגע משתנה בין אנשים שונים, ואף בפה של אותו אדם. אצל חלק מהאוכלוסייה יש שיניים שחוט דנטלי עבה מדי מכדי לעבור בנקודת המגע. מנגד, מקום שבו המרחק בנקודת המגע גדול בהשוואה לעובי של חוט דנטלי הוא בעייתי.
סוגי המִשְׁנָן[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשנן הוא קבוצת כל השיניים בפה. מבחינים בין שני משננים עיקריים - שיניים נשירות, ושיניים קבועות. מינים רבים של דגים וזוחלים מחליפים מספר סטים של שיניים לאורך חייהם. בקרב יונקים תחלופת השיניים מתקיימת גם כן, אולם בקצב נמוך מדי[1].
סוגי משנן אצל האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנן נשיר - השיניים הנשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משנן נשיר
אצל ילדים, המשנן הנשיר מורכב מ-20 שיניים. השן החותכת הראשונה בוקעת בדרך כלל כשהתינוק בן 6–10 חודשים, כאשר בדרך כלל החותכות התחתונות הן הראשונות לבקוע ואחר כך החותכות העליונות, כאשר בקיעת כל השיניים הנשירות צפויה להסתיים עד שתיים וחצי שנים. לאחר שכל השיניים הנשירות צמחו, בכל רבע של הפה צריכות להיות שתי שיניים חותכות, ניב אחד, ושתי שיניים טוחנות. בשיניים הטוחנות החלביות החריצים והחרירים באזור שטחי הלעיסה עמוקים מאוד, ובשילוב העובדה שילדים (עד גיל 11 בערך) מצחצחים שיניים ביעילות פחותה[2], הרי ששיניים אלו פגיעות במיוחד לעששת (חורים).
| שיניים | בקיעה בלסת עליונה | בקיעה בלסת תחתונה | זמן נשירה |
|---|---|---|---|
| חותכות מרכזיות | 8 - 12 חודשים | 6 - 10 חודשים | 6 - 7 שנים |
| חותכות צידיות | 9 - 13 חודשים | 10 - 16 חודשים | 7 - 8 שנים |
| ניבים | 16 - 22 חודשים | 17 - 23 חודשים | 10 - 12 שנים |
| טוחנת ראשונה | 13 - 19 חודשים | 14 - 18 חודשים | 9 - 11 שנים |
| טוחנת שנייה | 25 - 33 חודשים | 23 - 31 חודשים | 10 - 12 שנים |
משנן קבוע - השיניים הקבועות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשנן הקבוע מתחיל להתפתח עוד לפני הלידה, וממשיך לגדול בתוך הלסתות במשך כל הזמן שהשיניים הנשירות נמצאות בפה. השן הקבועה הראשונה שבוקעת בפה היא הטוחנת הראשונה (שן מספר 6), היא צפויה לבקוע כבר בגיל 6. השן האחרונה שצפויה לבקוע היא הטוחנת השלישית, היא מופיעה עם תום גיל ההתבגרות, בסביבות גיל 18 - 25, וקרויה שן בינה. במשנן הקבוע, לאחר שכל השיניים הקבועות צמחו, בכל רבע של הפה צריכות להיות שתי שיניים חותכות, ניב אחד, שתי מלתעות ושלוש טוחנות, סך הכול 32 שיניים כולל שיני הבינה.
מספור השיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על מנת להקל על החלפת מידע נהוג למספר את השיניים. קימות כמה שיטות למספור[3]. בישראל נפוצה שיטת[4]FDI: מחלקים את המשנן לארבעה רבעים. הרביעים ממוספרים באופן שיוצר מעגל, בו המספור עולה נגד כיוון השעון. כאשר כיוון השעון נקבע לפי שעון עליו מסתכל האדם שאת שיניו בוחנים. את השיניים בכל רביע ממספרים מהקדמיות לאחוריות. בטבלאות הבאות, ימני ושמאלי הן של האדם שאת שיניו בוחנים. כלומר החלק הימני של פיו נמצא בצד שהוא חושב עליו כצד ימין.
מספור של משנן קבוע, 32 שיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| לסת עליונה | לסת תחתונה | |||
|---|---|---|---|---|
| רביע ימני עליון - 1 | רביע שמאלי עליון - 2 | רביע שמאלי תחתון - 3 | רביע ימני תחתון - 4 | |
| מספר השן החותכת הקיצונית ביותר ברביע | 11 | 21 | 31 | 41 |
| מספרי השיניים האמצעיות | 12 ... 17 | 22 ... 27 | 32 ... 37 | 42 ... 47 |
| מספר השן הטוחנת הקיצונית ביותר ברביע, שן הבינה | 18 | 28 | 38 | 48 |
מספור של משנן מתחלף, 20 שיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| לסת עליונה | לסת תחתונה | |||
|---|---|---|---|---|
| רביע ימני עליון - 5 | רביע שמאלי עליון - 6 | רביע שמאלי תחתון - 7 | רביע ימני תחתון - 8 | |
| מספר השן החותכת הקיצונית ביותר ברביע | 51 | 61 | 71 | 81 |
| מספרי השיניים האמצעיות | 52 ... 54 | 62 ... 64 | 72 ... 74 | 82 ... 84 |
| מספר השן הטוחנת הקיצונית ביותר ברביע | 55 | 65 | 75 | 85 |
התפתחות השן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקרים הצליחו ללמוד על התפתחותן של השיניים רק לאחר התקדמותם של תחומי הפלאונטולוגיה, הגנטיקה והביולוגיה ההתפתחותית, שאפשרו לחוקרים לשחזר את האבולוציה של מבנה השיניים[1].
לחולייתנים הראשונים שהופיעו לפני יותר מחצי מיליארד שנה, בתור הקמבריון, לא היו שיניים, אולם לרבים מצאצאיהם היו על ראשם וזנבם לוחיות שריון שבדומה לשיניים היו עשויות מסידן זרחתי ובעלות משטח חיצוני עשוי דנטין. אצל חלק מצאצאים אלו המשטח החיצוני כוסה גם בציפוי קשה ומינרלי יותר ואצל חלקם התפתח חלל פנימי בו כלי דם ועצבים. לחלק מהדגים שחיו בשלב זה התפתחו לוחיות עם בליטות או זיזים קטנים מסביב לפה, וייתכן שהדבר סייע להם לאכול[1].
על פי ההשערה הרווחת בפליאונטולוגיה, קשקשים אלו התפתחו בסופו של דבר לשיניים. השערה זו קיבלה חיזוק לאחר שביולוגים התפתחותיים הראו שקשקשי הכריש, שדומים למבנה השן, מתפתחים באופן דומה מהרקמה העוברית, וכן לאחר שראיות מולקולרות הצביעו על כך ששתיהן התפתחו מאותה קבוצת גנים[1].
השן, כאיבר הדומה בתפקודו לזה המוכר בימינו, הופיעה בגרסתה הקדומה ביותר בתקופתם של הדגים בעלי הלסת, אשר בפיהם היו מבנים מחודדים פשוטים שיכלו לשמש אותם ללכידה, תפיסה, נבירה ונשיכה של יצורים אחרים. דוגמה קדומה היא האקנתודים, דגים נכחדים שהיו קרובים גנטית ליצורים מהם התפתחו בהמשך הכרישים, אשר היו בפיהם שיניים לפני כ-430 מיליון שנים, בתור הסילור. לשיניים קדומות אלו לא היה ציפוי מינרלי שיכסה את כותרות הדנטין שלהם, ושיניהם לא נשרו או הוחלפו. לחלק מהדגים היו קשקשים על הלחיים והשפתיים שצורתם דמתה יותר ויותר לצורת שיניים ככל שהתקרבה לאזור הפה. שיניים קדומות אלו ככל הנראה העניקו יתרון אבולוציוני משמעותי לבעליהן, מכיוון שלאחר שהתגבשו הופיעו בתפוצה רחבה יותר ויותר, על חשבון שושלות חסרות שיניים[1].
לאחר שהתגברה תפוצתם של היצורים בעלי השיניים, התגבר ביתר מהירות גם קצב השינויים וההתפתחויות, הן בכמות השיניים, בצורתן, בפיזורן, בחיבור שלהן ללסת ובאופן החלפתן. האמייל נמצא לראשונה בשיניהם של מינים מקבוצת בעלי הסנפירים הבשרניים, שחיו לפני כ-415 מיליון שנים, סמוך למעבר בין תור הסילור לתור הדֶבוֹן. מקבוצה זו התפתחו בעלי ארבע הרגליים של ימינו - דו חיים, זוחלים, עופות ויונקים - וכן מחלקות של דגים בעלי סנפירים בשרניים, ורק ליצורים אלו מקודד המידע הגנטי לייצר את החלבונים הנדרשים לייצור אמייל[1]. עם זאת, לעופות אין שיניים, ולא לכל הזוחלים יש: כך למשל לצבים אין שיניים[5].
לשיניים היה תפקיד מפתח בהתפחותם של היונקים בעלי הדם החם, שמערכת הדם שלהם מעניקה להם יתרונות רבים, אולם דורשת מחיר גבוה באנרגיה הגופנית הדרושה. בהקשר זה היו השיניים חיוניות לאפשר את שרידותם של יצורים אלו, מכיוון שהן התעצבו באופן שמסייע להפיק כמות מרבית של קלוריות מכל נגיסה, והגדילו את האנרגיה שיכלו לצרוך. הצורך בהתאמה של מבנה השיניים לתפקיד זה הוא גורם מרכזי בכך שיונקים לא מצמיחים סדרות שיניים חדשות רבות באופן שנפוץ בקרב דגים וזוחלים[1].
דה-מינרליזציה ורה-מינרליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המעטפת החיצונית של השן בנויה בעיקרה מסידן וזרחן, המתמוססים בחומצות. בעת האכילה נוצרות בפה חומצות כתוצאה מפירוק המזון. החומצות מפרקות את זגוגית השן בתהליך הקרוי דה-מינרליזציה (Demineralization). עלייה משמעותית של החומציות בפה יכולה לנבוע כתוצאה מאכילת מאכלים חמוצים במיוחד, כמו לימון ומשקאות קלים, או כתוצאה מהקאות מרובות שגורמות להימצאות מיצי עיכול חומציים בפה. לחיידקים המתפתחים על פני שטח השן (פלאק) יש תפקיד מרכזי בעליית החומציות. הם מפרקים פחמימות ותוך כדי כך מייצרים חומצת חלב. תהליך הדה-מינרליזציה מוביל לדילול השכבה המגנה על השן ובהמשך לעששת ("חור" בשן).
בין הארוחות, לרוק תפקיד מכריע בסתירתן של החומצות. בעזרת חומרים בסיסיים מצליח הרוק, בתהליך אטי, לעצור את המשך פירוק פני שטח השיניים. ככל שכמות הרובד החיידקי על פני השיניים גדולה יותר, כך לבסיסי הרוק יהיה קשה לסתור את החומצות המיוצרות על ידי חיידקי הרובד. כאשר הרוק שוטף את פני השטח של הזגוגית ונוצרת סתירה מוחלטת של חומציות הרובד, מתחיל תהליך של היצמדות מינרלים הבונים את הזגוגית מחדש בתהליך הקרוי רה-מינרליזציה (Remineralization). תהליך זה מתרחש בעת חשיפת השן ליונים של סידן, זרחן ופלואור, בתנאים שאינם חומציים.
מחלות שיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחלות שונות עלולות להתפתח בחלל הפה ובלסתות, דוגמת עששת שמקורה בפעולותיהם של חיידקים שנמצאים על השיניים, אולם אלו נפוצות בעיקר אצל חברות האדם שעברו מהפכה חקלאית[1].
במשך מאות מיליוני שנים נשמר איזון עדין בין פעולות החיידקים שבחלל הפה למינרלים של השן, וממצאים של שיניים מתקופות קדומות כמעט ולא מעלות ממצאים של עששת בקרב בני האדם ובעלי החיים שחיו אז. על פי הערכת מחקר שביצעה אוניברסיטת אוהיו, חברות חקלאיות באזור ג'ורג'יה המודרנית סבלו משיעור של כפי 6 בתפוצת העששת, לעומת חברות ציידים לקטים. לאחר המהפכה התעשייתית חל זינוק נוסף במספר המקרים. בארצות הברית של תחילת המאה ה-21, לדוגמה, תשעה מתוך עשרה אנשים סובלים מעששת[1].
על פי סברה רווחת, הסיבה לעלייה הדרמטית במחלה מקורה בחוסר התאמה בין סוג המזון שהשיניים שלנו התפתחו לאכול לבין סוג המזון שאנו אוכלים בפועל, שהוא עתיר סוכרים ומרקמו רך[1].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האגף לבריאות השן במשרד הבריאות
- פיטר ס' אונגר, הצרה עם השיניים, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 30 במאי 2020
- שן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- שיניים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 פיטר ס' אונגר, הצרה עם השיניים, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 30 במאי 2020
- ^ Douglas S. Ramsay, Patient compliance with oral hygiene regimens: A behavioural self-regulation analysis with implications for technology, International Dental Journal (2000) Vol. 50/No.6
- ^ americantooth.com, באנגלית, ללא מידע מסחרי: מספור FDI, PALMER, UNIVERSAL
- ^ בצרפתית, Fédération Dentaire Internationale, אך הקישור לערך באנגלית
- ^ Do turtles have teeth? • Turtle Conservation Society of Malaysia, Turtle Conservation Society of Malaysia, 2021-04-05 (בAmerican English)
| סממנים חיצוניים בגוף האדם | ||
|---|---|---|
| ראש וצוואר | קרקפת • פנים • מצח • רקה • עצם הרקה • עין • אוזן • תנוך • לחי • אף • פה • שפתיים • לשון • שיניים • סנטר • גרגרת • עורף • גרון |  |
| גו | בית החזה • בית השחי • שדיים • פטמה • בטן • טבור • אגן • מותן • פות • פין • אשכים • גב • פי הטבעת | |
| יד | כתף • זרוע • מרפק • אמה • שורש כף היד • כף יד • אצבעות (אגודל, אצבע מורה, אמה, קמיצה, זרת) • ציפורניים | |
| רגל | עכוז • ירך • ברך • שוק • קרסול • כף רגל • סוליה (עקב, קשת, כרית) • אצבעות כף הרגל (בוהן) | |
| עור | שיער • שיער פנים • ריסים • גבות • שער הערווה | |
| פורטל גוף האדם | ||
| מרכיבי מערכת העיכול | ||
|---|---|---|
|
