האופוזיציה השמאלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האופוזיציה השמאליתרוסית: Левая оппозиция) - מונח שמאגד בתוכו קבוצות פוליטיות בתוך המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20. מנהיג הקבוצות היה לאון טרוצקי ותומכיו היו קריסטיאן רקובסקי, קארל רדק, אדולף יופה ותקופה מסוימת גריגורי זינובייב, לב קמנייב, נאדז'דה קרופסקיה ורבים נוספים.

טרוצקי ותומכיו בשנת 1927

ויכוח אוקטובר 1923-ינואר 1924[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוח היה בין תומכי לאון טרוצקי וחותמי "הצהרת 46" מצד אחד לבין תומכי יוסיף סטלין, גריגורי זינובייב, לב קמנייב מנגד.

במחצית 1923 הכלכלה הסובייטית הייתה במשבר קשה. כתוצאה מכך החל גל שביתות ברחבי מדינת הפועלים. ב-8 באוקטובר 1923 לאון טרוקצי הוציא פניה לחברי הוועד המרכזי עם תיאור הבעיות בכלכלה ודרישה להתחיל בניהול מתוכנן של המשק ותחילת תיעוש המדינה. הוא ציין שפוליטביורו לקח על עצמו מציאת פתרון לכל הבעיות במדינה. לדעתו הדבר הביא לקבלת החלטות לא שקולות שעומדות בייסוד המשבר הנוכחי. ב-15 באוקטובר לפוליטביורו הגיע הצהרה של 46 חברי מפלגה ותיקים שהתלוננו על העדר חופש הביטוי במפלגה. בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה שהתקיימה במהלך אוקטובר הצהרה זו הועלתה לדיון והוגדרה כמסוכנת ואנטי-מהפכנית. אומנם לא היה ניתן לעצור את הוויכוח שפרץ לסניפי המפלגה ולכן ב-7 בנובמבר 1923 גריגורי זינובייב פרסם מאמר מערכת בעיתון פרבדה. בהמשך העיתון פרסם מאמרים גם של מתנגדי הקו הרשמי של המפלגה.

ב-5 בדצמבר 1923 בישיבה של פוליטביורו התקבלה החלטה שתמכה ברוב סעיפי מכתב של טרוצקי ו"הצהרת 46". אומנם טרוצקי הבין מייד שהרוב המפלגתי לא מתכוון ליישם את ההחלטה ורק "זרק עצם" לאופוזיציה בעייתית. בדצמבר 1923 הוא פרסם בפרבדה סדרת מאמרים בשם "הנתיב החדש". במאמרים אלו הוא ניסה לשכנע שחופש הביטוי פנים-מפלגתי מהווה תנאי להמשך קיום השלטון וניהול המשק.

במקביל בישיבות סניפי המפלגה נערכו דיונים קולניים בנושאים שבויכוח ונערכו הצבעות. תוצאות ההצבעות אינן ידועות עד היום. ניתן לשער שהתוצאות לא תאמו את ציפיות הרוב המפלגתי והשלישייה השולטת בראשות יוסיף סטלין. ידוע שבסניפי המפלגה במוסקבה לטרוצקי ותומכיו היו כ-30% בהצבעות.

בינואר 1924 התכנסה הוועידה ה-13 של המפלגה. בוועידה זו דעות האופוזיציה שהוצגו על ידי לאון טרוצקי, קארל רדק, גאורגי פיאטקוב ותומכיהם הוכרזו כאנטי-מהפכניות ושהם לא עולים בקנה אחד עם החלטת המפלגה על העדר סיעות. הוויכוח הסתיים בהספד של טרוצקי והמשך ירידת השפעתו על הפוליטיקה הסובייטית.

הוויכוח הספרותי אוקטובר-דצמבר 1924[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1924 לאון טרוצקי פרסם מאמר "שיעורי אוקטובר" בהם תיאר ויכוח פנים מפלגתי במהלך הכנות למהפכת אוקטובר. הוא הגדיל את תפקידו במהלך ותיאר בהרחבה את ויכוחים שהיו לולדימיר לנין עם חברי ההנהגה הנוכחית ובמיוחד לב קמנייב וגריגורי זינובייב. כתגובה למאמר זה, ניקולאי בוכארין פרסם את מאמרו "איך לא צריך לכתוב היסטוריה של מהפכה". גם חברי מפלגה אחרים שהיו עדים למהלך המהפכה פרסמו מאמרים שבהם הייתה ביקורת על התיאור שנתן טרוצקי במאמרו.

בינואר 1925 ישיבת הוועד המרכזי הכריזה על המאמר של טרוצקי כמסוכן ולא תואם את העובדות. הפסד זה של טרוצקי הקטין עוד יותר את השפעתו על הפוליטיקה הסובייטית. תומכי שלישיית סטלין-זינובייב-קמנייב החלו לארגן ישיבות קדם לישיבות פוליטביורו ובהם היו מסכמים את הנושאים החשובים במטרה להגיע לפוליטביורו בעמדה משותפת ואחידה.

אופוזיציה החדשה 1925-1926[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל בוועידה ה-14 של המפלגה 1925 אלכסיי ריקוב שהיה יושב ראש מועצות הקומיסרים העממים (ראש הממשלה) נשא נאום בו הציע מדיניות חדשה בהקשר לאיכרים. הוצע להקטין ב-40% מסים, לתת אפשרות לשכירת אדמות וכו'. הוא ציין שהמדיניות החדשה תביא לחלוקת הכפר ל"עשירים יותר" ו"עניים יותר" אך טען שבמשטר סובייטי אין בכך סכנה של ממש. בו-זמנית יוסיף סטלין פיתח תאוריה חדשה לפיה ניתן לבנות משטר סוציאליסטי במדינה בודדת, זאת בניגוד לדעה של לאון טרוצקי.

תאוריות אלו הביאו לפיצול בשלישייה השולטת והתרחקות של יוסיף סטלין מלב קמנייב וגריגורי זינובייב. הדבר הביא לעליה של "האופוזיציה החדשה" שהתבססה בעיקר על הסניף הלנינגרדי של המפלגה. דעות הסיעה מצאו ביטוי ב"מסמך ה-4" (זינובייב, קמנייב, גריגורי סוקולניקוב ונאדז'דה קרופסקיה). בדצמבר 1925 התקיים הכנס ה-14 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. יוסיף סטלין נתן לראשונה דיווח פוליטי וגריגורי זינובייב נתן דיווח מקביל עם תיאור דעות האופוזיציה. לאחר ויכוח נוקב הוחלט ברוב קולות לדחות את דעות האופוזיציה. זינובייב וקמנייב סולקו מתפקידיהם בסניפי המפלגה במוסקבה ובלנינגרד וכבר לא חזרו לעמדות מפתח במפלגה ובממסד הסובייטי.

האופוזיציה המאוחדת 1926-1927[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1926 תומכי לאון טרוצקי התאחדו עם פעילי האופוזיציה החדשה וקבוצת אופוזיציה מגאורגיה. 13 חברי הוועד המרכזי חתמו על עצומה בה ציינו שביורוקרטיזציה של המנגנון המפלגתי מהווה סיבה למשבר מפלגתי. אומנם במהלך ישיבות פוליטביורו ביוני ואוקטובר 1926 נציגי האופוזיציה הובסו וכתוצאה מכך טרוצקי, קמנייב וזינובייב הוצאו משורות פוליטביורו.

בסתיו 1927 התקיימו הכנות לכנס המפלגתי. הוועד המרכזי סירב לתת אפשרות לפרסום דעות האופוזיציה והיה צורך להפיץ את המסמכים בצורה לא לגאלית. במקרים רבים נציגי באופוזיציה לא הורשו להשתתף בישיבות המפלגה. באוקטובר 1927 תומכי אופוזיציה אחרונים סולקו מהוועד המרכזי ובנובמבר 1927 טרוצקי, זינובייב וקמנייב הוצאו משורות המפלגה.

ב-7 בנובמבר 1927 תומכי האופוזיציה ניסו לארגן הפגנות שפוזרו על ידי השלטונות בכוח. בדצמבר 1927 הכנס ה-15 של המפלגה הכריז על דעות האופוזיציה כבלתי מקובלות ו-75 פעיליה הוצאו משורות המפלגה. תוך זמן קצר הוצאו משורות המפלגה עוד 8 אלף תומכי האופוזיציה.

גורל האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1928 אלפי פעילים הוגלו לאזורים מרוחקים של המדינה. בפברואר 1929 לאון טרוצקי גורש מברית המועצות. במהלך הטיהורים הגדולים כל ראשי האופוזיציה ורוב תומכיה הוצאו להורג או שנשלחו לשנות מעצר רבות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]