אדולף יופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדולף יופה בשנת 1924
יופה חותם על חוזה טרטו, 1920
קברו של אדולף יופה בבית העלמין במוסקבה

אדולף יופהרוסית: Адольф Абрамович Иоффе‏ (10 באוקטובר (הלוח היוליאני, 22 באוקטובר לפי הלוח הגרגוריאני) 1883 סימפרופול - 17 בנובמבר 1927 מוסקבה) מהפכן יהודי רוסי, בן בריתו של לאון טרוצקי ומראשי משרד החוץ הסובייטי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף אברמוביץ' יופה נולד למשפחת סוחר עשיר ממוצא קראי בעיר סימפרופול (אז בתחומי האימפריה הרוסית). אביו היה בעליה של תשתית הדואר בחצי האי קרים, היה בבעלותו גם בית במוסקבה והיה בעל קשרים עם הפוליטיקאי ולזמן מה גם ראש הממשלה הרוסית, סרגיי ויטה. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה, החל יופה לימודי רפואה באוניברסיטת הומבולדט בברלין. במהלך לימודיו שם בשנים 1903-1904 הכיר את הפסיכיאטר האוסטרי אלפרד אדלר והתעניין בתורתו של זיגמונד פרויד. במקביל ללימודים היה יופה פעיל בפעילות מהפכנית והצטרף ב-1903 למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. מתחילת הפעילות המהפכנית יופה היה חבר בסיעת המנשביקים.

בפרוץ מהפכת 1905 שב לרוסיה ובעקבות מעורבותו במהפכה נאלץ להמלט מן המדינה. הוא נמלט לגרמניה, שבה הוכרז כ"אישיות בלתי רצויה" וגורש ממנה במאי 1906. הוא התבסס בווינה, המשיך בלימודי רפואה שם והכיר את לאון טרוצקי. השניים החלו בהוצאה לאור של עיתון רוסי. מתקופה זו ועד יומו האחרון נותר בן בריתו של טרוצקי. בווינה סיים יופה את לימודי הרפואה והוסמך כרופא ב-1908. הוא התעניין בפסיכולוגיה והיה בין תלמידיו של אלפרד אדלר.

בתקופה זו הרבה לבקר באימפריה הרוסית ובשנת 1912 נעצר באודסה. הוא הוחזק במעצר ונשפט על מעורבותו בפעילות מהפכנית בקרב מלחי הצי של הים השחור. הוא הורשע, נידון לגלות לתקופה בלתי מוגבלת ונשלח לגוברניית טובולסק שבסיביר. שם קיבל אישור לעסוק ברפואה לאור העדר רופאים.

לאחר 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת פברואר נמלט יופה ממקום גלותו, הגיע לפטרוגרד והצטרף לקבוצה בהנהגת לאון טרוצקי. כאשר במאי 1917 ולדימיר לנין הציע לקבוצה זו להצטרף לבולשביקים, יופה וטרוצקי תמכו ברעיון וכאשר איחוד הוסדר יופה נכלל כמועמד (חבר ללא זכות הצבעה) לוועד המרכזי של המפלגה. יופה נבחר לעיריית פטרוגרד והיה ראש סיעת הבולשביקים בעירייה. בהתאם לעדויות של טרוצקי, יופה היה פעיל מאוד במהלך ההכנות למהפכה מזוינת (מהפכת אוקטובר) בעיר. מאוגוסט 1917 ועד מרץ 1918 שימש כמזכיר הועידה המרכזית של התנועה הקומוניסטית.

לאחר הפיכה שלטונית, יופה נשלח לעבודה במשרד החוץ, תחת טרוצקי שהיה קומיסר עממי לענייני חוץ. יופה היה יושב ראש המשלחת הסובייטית בשיחות לקראת חתימת הסכם ברסט-ליטובסק. כאשר טרוצקי עזב את משרד החוץ, יופה פנה לולדימיר לנין בבקשה למנות את טרוצקי לקומיסר עממי לענייני הצבא והצי.

באפריל 1918 מונה יופה כנציג רוסיה הסובייטית (שגריר) בגרמניה. בהיותו בגרמניה הוא שיתף פעולה עם ויאצ'סלב מנז'ינסקי. בזמן שהותו בברלין הכיר את מריה (מרים) מיכאילובנה לבית הירשברג פעילה קומוניסטית ועיתונאית, שגדלה בסט פטרבורג למשפחה עשירה ושימשה כמזכירתו. השניים נישאו מאוחר יותר שם וב-1919 נולד להם בן - ולדימיר. בנובמבר 1918 גורש יחד עם כל עובדי הנציגות מגרמניה עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ובטענה שאלה עסקו בפעילות חתרנית ובהכנה להפיכה.

בשנת 1921 יופה השתתף בשיחות פיוס עם אסטוניה, לטביה וליטא וחתם על הסכמי שלום עם המדינות הצעירות (ביניהם חוזה טרטו). בשנת 1921 הוא היה יושב ראש המשלחת הסובייטית בשיחות מסחר עם פולין. בשנת 1922 יופה השתתף בועידת ג'נובה.

בשנת 1922 יופה נשלח למזרח הרחוק והיה שגריר בסין ויפן. בהיותו ביפן הוא חלה בנוירופתיה פריפרית ונשלח לאוסטריה להחלמה. במקביל הוא כיהן במשך שנתיים כשגריר בווינה.

מחלתו הקשה של יופה הקשתה עליו להמשיך בפעילות פוליטית. כל זאת על רקע מאבקיו של טרוצקי ביוסיף סטלין וההחלשות ההדרגתית של השפעת טרוצקי על הפוליטיקה הסובייטית בעקבות תבוסת האופוזיציה השמאלית. יופה היה ידוע כתומך בטרוצקי. הוועד המרכזי של המפלגה סירב להמשיך לממן נסיעות של יופה לאוסטריה להמשך קבלת טיפול רפואי. בהתאם למכתב של יופה זו הייתה הסיבה העיקרית להתאבדותו. במכתב מפורט שהוא השאיר לטרוצקי, יופה ביקש ממנו להמשיך במאבק ללא פשרות. יופה נטמן בבית העלמין נובודוויצ'י. בלוויה השתתפו ראשי משרד החוץ ולאון טרוצקי נשא הספד.

שגרירות אסטוניה ברוסיה עורכת משנת 2001 טקס זיכרון שנתי לחוזה טרטו על קברו של יופה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יופה היה נשוי פעמיים. מנישואיו הראשונים נולדה הבת, נדז'דה (1906–1999). נעצרה ב-1929 בעוון השתייכות לטרוצקיסטים ונשפטה ל-3שנות גלות בקרסנויארסק. ב-1936 נעצרה שוב ונשפטה ל-5 שנים בגולאג. ב-1949 נעצרה בשלישית ונשפטה לגלות בלתי מוגבלת בסיביר. ב-1956 שוחררה ושמה טוהר. היגרה ב-1991 לארצות הברית. מנישואיו השניים למריה הירשברג נולד הבן ולדימיר. כיוון שהתנגדה להגליית טרוצקי, נשלחה מריה ב-1929 למחנות בסיביר.[1]תחילה הוארך מאסרה בשנתיים, לאחר מכן שוחררה. בתקופת הטיהורים הגדולים נשלחו היא ובנם, ולדימיר, לטומסק. ולדימיר הבן הוצא להורג ב-1938. מריה שוחררה ב-1957 וב-1975 עלתה לישראל.[2][3] ב-1979 יצא לאור באנגלית ספרה "One Long Night" המתאר את 29 שנותיה במחנות בסיביר,[1] ובעיקר את שנות הטיהורים הגדולים ב-1938-1937.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 One Long Night By Maria Joffe, באתר Mehring Books
  2. ^ אברהם תירוש, כל מהפכה עושים יהודים אח"כ תולים אותם, מעריב, 13 בינואר 1975, המשך, המשך
  3. ^ מרים שיר, מריה יפה: שילמנו מחיר יקר, דבר, 12 בפברואר 1975
  4. ^ שולמית לפידעיון ממרחקים, מעריב, 11 בינואר 1980