הגירה המונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מהגרים סינים על סיפונה של ספינת קיטור, בדרכם לסן פרנסיסקו, איור משנת 1876.

הגירה המונית היא תופעה בה קבוצות גדולות של אנשים מהגרים מאזור גאוגרפי אחד למשנהו. הגירה המונית שונה מהגירה של בודדים או של קבוצות קטנות, וכן מהגירה עונתית (אנ') המתרחשת באופן קבוע בקהילות חקלאיות.

במהלך ההיסטוריה אירעו מקרים רבים של הגירה המונית שכונו בשם "ההגירה הגדולה" או בשמות דומים, בהם:

בשנים 1846 עד 1914 התרחשו גלי הגירה המונית רבים בעולם. היסטוריונים זיהו שלושה גורמים עיקריים לגלי ההגירה הללו: התפתחות התחבורה, שגרמה לירידה דרמטית בעלות ההגירה; פיתוח כלכלי מואץ בארצות הברית ובאירופה, שעודדו הגירה אליהן; וגבולות פתוחים בין המדינות. בתקופה זו היו הגירות המוניות גם באזורים נוספים בעולם, בהן גם הגירה פנימית. בסין, רבים היגרו מהכפרים ההרריים לערי החוף, וכן סינים רבים היגרו למטעי תה ומפעלי טקסטיל בהודו, ולאזורי תעשייה בצפון אירופה. במצרים, פרויקטים כמו הקמת תעלת סואץ ופיתוח חקלאי לגידולי כותנה משכו כמויות גדולות של מהגרים משאר אזורי המדינה.[1]

רוב ההיסטוריונים כוללים במונח "הגירה המונית" גם מקרים של הגירה בכפייה וטרנספר, כמו סחר העבדים האטלנטי, חלוקת הודו ואפילו יציאת מצרים.

בארצות הברית החלה להתפתח בשנת 1825 תפיסה בשם "נייטיביזם" המתנגדת תקיפות להגירה המונית. תפיסה זו קיימת עד היום ומהווה חלק מהשיח הפוליטי הציבורי בארצות הברית. בין השאר גרמה תפיסת הנייטיביזם לכך שארצות הברית נעלה את שעריה בפני פליטים יהודים מגרמניה הנאצית שניסו להימלט מהשואה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Global Migration, 1846-1940, מאמר בכתב העת Journal of World History(באנגלית).