טרנספר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טרנספר, ובעברית: העברת אוכלוסין (גם: אוכלוסים/אוכלוסייה), הוא העברתה של אוכלוסייה גדולה, בדרך כלל בכפייה, מחבל ארץ אחד למשנהו. המניעים והסיבות לפעולת הטרנספר עשויים להיות פוליטיים, חברתיים, לאומיים, גזעיים או דתיים, וקבוצת האוכלוסייה המועברת היא בדרך כלל קבוצה הנבחנת באחד או יותר ממובנים אלו מקבוצת המגרשים או קבוצה אחרת היושבת באותו חבל ארץ.

שני סוגים ייחודיים של טרנספר הם חילופי אוכלוסין, בהם אוכלוסיות במדינות שונות מועברות מתחום שלטונה של מדינה אחת לתחום שלטונה של מדינה אחרת ולהיפך, כשברוב המקרים נובע הטרנספר מהסכם, משינויים טריטוריאליים או מחילופי שטחים; ומיקום מחדש, בו השלטון מרכזי במדינה מסוימת מעביר אוכלוסייה - בדרך כלל שלא על בסיס גזע, לאום, או דת - למקום מגורים חדש.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרנספר של אוכלוסייה היה פעולה נפוצה כבר בעת העתיקה. בדרך כלל הונעו פעולות הטרנספר משאיפה להפיק תועלת כלשהי מהאוכלוסייה המוגלית - כמו במצב בו הוגלתה אוכלוסיית איכרים לחבל ארץ דליל אוכלוסין כדי להגדיל את מספר עובדי האדמה באזור - או מרצון להחליש את האוכלוסייה בחבל הארץ ממנו הוגלו התושבים: תחת שלטון האימפריות בעת העתיקה, הייתה השליטה בפועל בחבל ארץ מסורה בדרך כלל בידי שליטים מקומיים, והגליית השכבות המשכילות והחזקות בחבל ארץ מסוים נתפשה לעתים קרובות כדרך לחזק את שליטת האימפריה באזור. האימפריה האשורית נהגה כך, בגרשה חלקים מהאוכלוסייה הנכבשת, אם כדי לסלק את המנהיגים או המנהיגים בפוטנציה מחבל ארץ מסוים, ואם כדי להרבות את מספר עובדי האדמה בחבל הארץ אליו הועברו התושבים.

בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת רווחו פעולות של גירוש מטעמים שונים ומשונים - אם כדי לשמוט חוב של השלטון לקבוצה אתנית (כמו במקרה גירוש יהודי אנגליה במאה ה-13), אם כתוצר של כיבוש ארץ (כמו במקרה הרקונקיסטה בספרד במאה ה-15, שהובילה לגירוש המוסלמים והיהודים) ואם כחלק מעימותים דתיים (כמו במקרה ההוגנוטים בצרפת). לעתים קדמה לפעולת הגירוש גם פעולת טרנספר, בה הוגלתה האוכלוסייה על ידי השליטים ממקום מושבה אל חבל ארץ מרוחק ושומם.

פעולות טרנספר רחב-היקף מנימוקים תועלתניים שונים, רווחו גם בעת החדשה, לעתים קרובות הם לוו גם במבצעי הושבה מחדש או חילופי אוכלוסין מאורגנים, מסוגים שונים. פעלות כאלו ניתן לחלק, בהגדרה רחבה, לשני סוגים עיקריים: טרנספר מתוכנן ושיטתי על ידי השלטון המרכזי, כחלק ממדיניות ארוכת-טווח של השלטון. במקרי טרנספר אלו, חותר השלטון המרכזי להשגת יעדים מסוימים, כמו פינוי כלל האוכלוסייה מחבל ארץ מבוקש ליישוב על ידי אחרים ויישוב אוכלוסייה נאמנה לשלטון במקומה; וטרנספר מאולתר, בו אוכלוסייה מסוימת מועברת בעקבות אירוע דרמטי - לרוב, מלחמה או סכסוך אלים - כאמצעי למנוע עימותים עתידיים, או למטרות אחרות.

עד למלחמת העולם השנייה ואף מעט אחריה, נחשבו פתרונות של טרנספר דרך הומנית לפתרון מצבים של סכסוך אתני, במיוחד כאשר עימותים אתניים (או דתיים) הובילו לעתים קרובות לסכסוך דמים מתמשך בין אוכלוסיות. אמנת ז'נבה הרביעית מ-1949 אסרה לראשונה על העברת אוכלוסייה משטח כבוש והגדירה אותו, גם כן לראשונה, סוג של פשע.‏[1]

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת החדשה נעשו המונח והפרקטיקה של טרנספר כ"מיקום מחדש" שגורים, והוצגו כפרויקט רחב היקף של פינוי אוכלוסייה המתגוררת במקום דרך קבע לצורכי חברות או לאומים. דוגמאות למקרים כאלו ניתן למצוא בפינוי אוכלוסייתה הענייה של פריז במאה התשע עשרה כדי לבנות את מערך השדרות הנרחב שתכנן ברון אוסמן; בפינוי חלק מאוכלוסיית עמק טנסי לצורך הקמת סכר הובר בארצות הברית של שנות השלושים של המאה העשרים; בטרנספר של יותר מ־90,000 בני אדם במצרים לצורך פינוי השטח הנדרש לאגם נאצר הצמוד לסכר אסואן שבנהר הנילוס; בפינוי 440 עיירות וכפרים הסמוכים לנהר היאנגצה שבסין, לשם הקמת סכר שלושת הערוצים; ופינוי 330,000 נפש בסין‏[2] לצורך הקמת תעלת מים.

סוג שונה במקצת של טרנספר מיקום מחדש התרחש כאשר כלל האוכלוסייה בחבל ארץ מוגדר פונתה, במסגרת מהלך מדיני: נסיגה או וויתור מתוכנן מראש על אותו חבל ארץ. גם במקרים אלו, עיקר עניינו של השלטון המפנה היה בחבל הארץ המפונה ולא בחבל הארץ בו ייושבו המפונים מחדש.

דוגמה טיפוסית אחת לכך הייתה הגליית תושבי האי דייגו גרסיה על ידי השלטון הבריטי בסוף שנות השישים של המאה העשרים. הבריטים החליטו להעביר את 2,000 תושבי האי שבאוקיינוס ההודי למאוריציוס ולסיישל, לאחר שחתמה על הסכם להקים בו בסיס צבאי משותף לארצות הברית ובריטניה. בשנת 2000 הכיר בית משפט בריטי בזכויות התושבים, העניק להם אזרחות בריטית והורה למצוא פתרון לבעיה. עד היום לא נמצא פתרון כזה. פער השנים הניכר בין הפינוי להכרה בזכות ליישוב מחדש הובילה אחדים לראות בפעולה גירוש ולא טרנספר של מיקום מחדש.‏[3]

דוגמה עדכנית יותר לטרנספר של מיקום מחדש ניתן לראות בפינוי תושבים יהודיים ברצועת עזה ובצפון השומרון במהלך תוכנית ההתנתקות (2005). חלק ניכר מהתושבים המפונים, ועמם רבים מתושבי ישראל, חלקו על הגדרת המעשה כמיקום מחדש, וראו בו גירוש.

העברת האינדיאנים בארצות-הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדוגמאות הבולטות בעת החדשה של טרנספר מתוכנן הייתה העברתם ההדרגתית של האינדיאנים שישבו בחבליה התיכוניים של ארצות-הברית ממקומות מושבם. הטרנספר כאן גובה באישור חוקי: בשנת 1830 העביר נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון חוק בקונגרס המכשיר את הליך דחיקתם הכפויה של האינדיאנים ממקום מושבם.[דרוש מקור] חקיקה זו הובילה לשורה של עימותים וסכסוכים אלימים בין האינדיאנים לבין חילות ארצות-הברית והמתיישבים הלבנים שהתנחלו על אדמותיהם המופקעות של האינדיאנים. תוצאתו של כל שלב בעימות הייתה דחיקתם של האינדיאנים מחבל ארץ נוסף. בשנת 1867 הורה הממשל האמריקאי ליישב את שארית הפליטה של האינדיאנים ב"שמורות".

טורקיה ויוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה

דוגמה מובהקת של טרנספר של חילופי אוכלוסייה הייתה אחת מתוצאותיה של מלחמת טורקיה-יוון (1919-1922). במסגרת הסכם לוזאן (1923) הוסכם על חילופי אוכלוסין בין יוון לטורקיה: רוב המיעוט היווני, כ-1.2 מיליון נפש, גורש מטורקיה, ו-600,000 אלף טורקים ומוסלמים אחרים (לדוגמה אלבנים) גורשו מיוון. חלק גדול מהאוכלוסייה הזו כבר גורש או ברח לפני ההסכם, בעקבות תבוסת יוון, אבל חלק מהם, ובמיוחד כאלו שישבו בפנים הארץ באנטוליה, גורש בעקבות ההסכם.

טרנספר בברית המועצות בימי סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן ובעקבות מלחמת העולם השנייה ערך שליטה של ברית המועצות, יוסיף סטלין מספר רב של פעולות טרנספר. בתחילת בתחילת מבצע ברברוסה (1941) הגלה סטלין את גרמני הוולגה ואת הטטרים של קרים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. במסגרת האווקואציה הועברו 17 מיליון תושבים לקווקז, סיביר ומקומות אחרים. במסגרת מבצע עדשה, ב-פברואר 1944, גורשו מצפון הקווקז העמים הצ'צ'נים, האינגושים, הבלקרים והקרצ'איי ויושבו מחדש בחבל קזחסטן וקירגיזסטן. פעולה זו הובילה למחיקתה בפועל מהמפה של הרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושית, שכחצי מליון תושביה גורשו. ההחלטה על ההגלייה נבעה, בין השאר, ממרד צ'צ'ני (1940-1944) בו קראו המורדים לשחרור הקווקז משלטון הרוסים.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה כללה פעולות גירוש, טרנספר והשמדה רחבות היקף ביזמת גרמניה. מטרתו מרחיקת הלכת של שליט גרמניה, אדולף היטלר, הייתה לשנות את המפה האתנית של אירופה מיסודה, כשחודה של מדיניותו כוון כלפי חבלי הארץ המזרחיים של אירופה, בהם תכננו הגרמנים ליישב אוכלוסיית איכרים גרמנית, שתמשול באוכלוסיית צמיתים או צמיתים למחצה סלבית.

אחרי תבוסת הגרמנים במלחמה היו בעלות הברית המנצחות נחושות בדעתן למנוע את תקומתה של גרמניה כמעצמה צבאית. אחת מאבני הנגף העיקריות, לתפישתם, הייתה קיומה של אוכלוסייה גרמנית בחבלי ארץ שונים, שהייתה מניע חשוב בשאיפות הרוויזיוניסטיות בגרמניה בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה. כך, לדוגמה, הסכסוך סביב חבלי אלזס לורן, הרוהר, החבל הריין המפורז, הגרמנים בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, באוסטריה ובפרוסיה המזרחית עמדו במוקד העימותים הדיפלומטיים והמדיניים בין גרמניה למדינות אחרות בשנים 1936-1939.

עם תום המלחמה ביקשו בנות הברית למנוע הישנות עימותים כאלו ופתחו בטרנספר הנרחב ביותר של אוכלוסייה בהיסטוריה המודרנית, כשיותר מחמישה מיליון תושבים ממוצא גרמני גורשו מפרוסיה המזרחית (שסופחה לרוסיה), מדנציג (גדנסק) ומשלזיה, שסופחו לפולין, ומאזור הסודטים שבצ'כוסלובקיה (כיום צ'כיה). פעולות טרנספר בהיקף קטן יותר בוצעו גם ברומניה, שם גורשו יותר מ-50,000 תושבים ממוצא גרמני לשטחי ברית המועצות וסרבים מבאנאט הועברו למונטניה.

חילופי האוכלוסין בין הודו ופקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חלוקתה של הודו לשתי מדינות בשנת 1947 החלו עימותים אלימים בין הודו לפקיסטן ומיד אחרי החלוקה אירעו חילופי אוכלוסין בקנה מידה רחב: כ-14.5 מיליון איש עברו ממדינה אחת לרעותה. מפקד בין הפליטים ב-1951, הצביע על כך ש-7,226,000 מוסלמים עברו מהודו לפקיסטן, ובמיוחד בין מזרח פנג'אב שבהודו למערבה שתחת שלטון פקיסטן, ובין שני חלקי חבל סינד; ומספר דומה של הינדים וסיקים (7,249,000) עברו ממערב פנג'אב למזרחה ובין שני חבלי סינד. במזרח עברו רוב הפליטים (כ-3.5 מיליון) ממזרח פקיסטן למערב בנגל שבהודו, ורק כ-700,000 מוסלמים עברו בכיוון ההפוך.

חילופי האוכלוסין העצומים האלו יצרו בעיה לממשלות החדשות של הודו ופקיסטן, שלא היו ערוכות לטיפול באוכלוסיית פליטים בהיקף כזה, ומעשי טבח מחרידים אירעו משני עברי הגבול החדש. עוד רווחה במהלך חילופי האוכלוסין פעולה של גירוש תושבים על ידי שכניהם או בידי השליטים המקומיים, עם או בלי עידודה של הממשלה החדשה.

חילופי האוכלוסין בקפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה מודרנית אחרת לחילופי אוכלוסין בפועל (אף כי מידת התכנון כאן, כמו גם במקרה הודו ופקיסטן, הייתה מעטה) התרחשה בקפריסין, אחרי הפלישה הטורקית. קפריסין קיבלה עצמאות מידי בריטניה ב-1960 לפי הסכם לחלוקת השלטון בין הקהילה היוונית לקהילה הטורקית באי. הפיכה צבאית שביצעו קפריסאים-יוונים, בעידודו של השלטון הצבאי ששלט אז ביוון, כיוונה לאחד את קפריסין עם יוון, אך הצבא הטורקי פלש ב-1974 לצפון קפריסין ויצר חיץ בין האזור שבו הייתה מרוכזת האוכלוסייה הטורקית ליתר חלקי האי. 200 אלף קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי נמלטו או גורשו אל דרום האי, שעדיין נשלט בידי הממשלה הקפריסאית-יוונית, ובמקביל נמלטו או גורשו 60 אלף קפריסאים-טורקים לצפונו. כיום ההפרדה בין הקהילות היא כמעט מלאה, למעט שני כפרים הנמצאים בשטח המפורז בין חלקי האי.

רעיון הטרנספר בסכסוך הישראלי-ערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימות המתמיד בין יהודים לערבים בארץ ישראל הוביל כמה מהמנהיגים של היישוב היהודי להעלות, במסגרת דיונים פנימיים, רעיונות לטרנספר של ערבים מארץ ישראל. רעיון טרנספר כזה, לאדמות שהתנועה הציונית תרכוש במיוחד לצורך זה בארצות שכנות, העלה הרוויזיוניסט בנימין זאב פון וייזל בפני פייסל הראשון, מלך עיראק. רעיונות דומים הועלו גם על ידי שלטונות המנדט הבריטי. כך, ועדת פיל ב-1937 המליצה על חילופי אוכלוסין בין המדינות היהודית והערבית המיועדות וציינה את דוגמת טורקיה ויוון[4]. רעיון העברת אוכלוסייה ערבית תמורת פיצוי הוצעה על ידי מנהיגי היישוב, בהם מנהיגי תנועת העבודה, שקיבלו את הצעת ועדת פיל. דוד בן-גוריון טען כי "קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי. אנו לא היינו יכולים להסכים להעברה – גם אם היא מוצעת ומוצאת לפועל על ידי אנגלים - - - אילו הייתה ההעברה כרוכה בנישול, כלומר בהריסת הקיום הכלכלי של האנשים המועברים. אבל גם מתוך חסידות יתירה וקפדנות מוסרית מקסימלית אי אפשר להתנגד להעברה, המבטיחה למועברים גם תנאים חומריים מספיקים וגם ביטחון לאומי מקסימלי, כפי שמחייבת ההעברה המוצעת על ידי הוועדה".‏[5]

ברל כצנלסון סבר, כי "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא. בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית ישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות... אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק".‏[6]

משה שרת התייחס "לשאלת העברת האוכלוסין הערבים. אני רוצה לדחות את ההשוואה עם גרמניה. מה שגרמניה עושה ליהודים זוהי ממשלה שלוקחת אנשים וזורקת אותם החוצה, אינה דואגת מה יהיה להם, אינה מרשה להם לקחת את הונם איתם – העברה כזו לא תיתכן. עניין ההעברה כאן הוא פשוט מאוד[...] גם כשזה יהיה בכפיה, זה יהיה מתוך פיצויים בעד הנכסים שהם משאירים פה ומתוך דאגה למצבם במקום החדש".‏[7]

בשנות ה-80 של המאה ה-20, הציע מאיר כהנא לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות גירוש תושביה הערביים של מדינת ישראל למדינות ערב; באומרו: "רק דרך אחת פתוחה לפנינו: העברה מיידית של הערבים מארץ-ישראל לארצותיהם. כי לגבי ערביי ארץ-ישראל ויהודיה יש רק פתרון אחד: הפרדה. היהודים בארצם, ואילו הערבים בארצותיהם. הפרדה. רק הפרדה".‏[8] ח"כ רחבעם זאבי, שהסתייג מגירוש כפוי, תמך ב"טרנספר בהסכמה" של המועברים או של שליטי ישראל והפלסטינים או המדינות הערביות.[דרוש מקור] גרסאות שונות של תמיכה במדיניות טרנספר ניתן למצוא במצעה של סיעת האיחוד הלאומי וכן במצעיהן של תנועות שאינן מיוצגות בכנסת כמו חזית יהודית לאומית וחרות - התנועה הלאומית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Fourth Geneva Convention - Article 49
  2. ^ סוכנויות הידיעות, סין מבצעת טרנספר על מנת להקים תעלת מים, באתר nrg מעריב, 19 באוקטובר 2009
  3. ^ Jonathan Freedland,‏ A Black and Disgraceful Site, באתר The New York Review of Books
  4. ^ ראו: סעיף 10 בדוח הוועדה
  5. ^ דוד בן-גוריון, "על דרכי מדיניותנו", המועצה העולמית של איחוד פועלי-ציון (צ.ס.) – התאחדות [=איחוד העולמי], ציריך, 29 ביולי7 באוגוסט 1937
  6. ^ מתוך דברי ברל כצנלסון במועצת "איחוד פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות", 1937
  7. ^ מתוך הרצאת מר משה שרתוק על היסודות המעשיים של הפוליטיקה הציונית. דברים שנאמרו במסיבה בביתו של ד"ר הלפרן בירושלים, 21/12/1937.
    (המסמך מובא בספרו של הרב ד"ר חיים סימונס, בעמ' 98: Chaim Simons, Herzl to Eden – A Historical Survey of Proposals to Transfer Arabs from Palestine 1895-1947.
  8. ^ מאיר כהנא,לשכים בעיניכם, עמ' ?
    הצעת אי אמון לממשלה בשל אי נכונותה לקבל את הרעיון של ההעברה (טרנספר) של הערבים מארץ ישראל, מעל בימת הכנסת, 23.11.1987.