הגנה לעומק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגנה לעומק (לעתים מכונה הגנה אלסטית), היא אסטרטגיה צבאית שמטרתה לעכב את התקדמות כוחות האויב ולשחוק אותם, במחיר ויתור (זמני) על טריטוריה. הרעיון אומץ בהשאלה גם למושגים אסטרטגיים שאינם צבאיים.

במובן של אסטרטגיה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכשולי נ"ט בקו זיגפריד, קו מגננה של גרמניה בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה.

אסטרטגיה הגנתית קונוונציונלית תרכז את רוב הכוחות והמשאבים בקו ההגנה הקדמי, ובמקרה שזה יותקף על ידי האויב תשאף לבלום אותו שם ולא לאפשר לו לפרוץ דרכו, כדי להימנע מאיגוף וכיתור הכוח המגן, ולהגן על קווי האספקה והתקשורת בעורף. במסגרת אסטרטגיית ההגנה לעומק נדרש הכוח המגן לפרוס את משאביו הצבאיים - הביצורים והיחידות הלוחמות - על מספר קווי הגנה (או דרגים אופראטיביים), שישתרעו למרחק ניכר מאחורי קו החזית. המטרה היא להקשות על הכוח התוקף להבקיע את מערך ההגנה, הבנוי לעומק, ולשחוק בהדרגה את כוחותיו, כדי להתיש אותו ולהכשיר את הקרקע למעבר למתקפת נגד של כוחות העתודה של הצד המגן. אסטרטגיית ההגנה לעומק דורשת החזקת כוחות עתודה ניידים במרחק קצר מאחר קו החזית, שיוכלו לתקוף את כוחות האויב, שיצליחו לחדור דרך מערך ההגנה הקדמי, ולהשמיד אותם. אסטרטגיה הגנתית זו עשויה להילקח בחשבון בעיקר בצד שבו "המעטים", המנסים לשמור על הסטטוס קוו מול אויב בעל עליונות כמותית, המסוגל לרכז את כוחותיו ולפתוח במתקפה במספר מקומות לאורכו של קו ההגנה, ובמיוחד כשלא ניתן לאתר בקו נקודת תורפה עיקרית.

ביישום מושכל של הגנה לעומק, יוכנו מבעוד מועד עמדות הגנתיות מדורגות במרחקים שונים מאחורי הקו, ונסיגה הדרגתית אליהן בעת בלימת (containment) כוחות האויב המתקדמים תוכל לגבות מהם מחיר כבד, בעוד שהמגנים יוכלו להימנע מסכנת הקריסה או האיגוף. השתהות התקדמותו של התוקף כותשת את יתרונו מבחינת עקרון ההפתעה, ומאפשרת למגן לתמרן, לרכז כוחות ואף לגייס את כוחות העתודה שלו במטרה להקשיח את הגנתו לכדי מלחמת התשה ואף במטרה לצאת למתקפת-נגד.

פריסת הכוחות אמורה להביא לכך שיתמכו הדדית אלה באלה, ושיושמו בתפקידים מתאימים. לכן, למשל, כוחות חי"ר מעולים, מאומנים ומצוידים היטב, יהיו אלו שישאו בנטל הלחימה הניידת והגמישה (בעיקר בעתודה), בעוד שהכוחות המאומנים פחות יהיו אלו שיוצבו בעמדות הסטטיות על הקו הקדמי ובקווים אחוריים. באשר לאותם קווים מדורגים, לכל אחד מהם אמורים להיות מותאמים האמל"ח והטכנולוגיות האחרות שבהם ישתמש, בהתאם לתנאי השטח המקומי (למשל עירוב של ביצורי נ"ט במקום שאיננו עביר לחי"ר, או גדרות תיל במקרה ההפוך). במקרה של הגנה לעומק יש למגן את האפשרות להסתמך על התכונות ההגנתיות הטבעיות שמקנה לו השטח.

ניתן למצוא דוגמאות רבות ליישום מוצלח של אסטרטגיית ההגנה לעומק, בעיקר בשלבים המאוחרים של מלחמת העולם השנייה (1945-1943). בשלבים הראשונים של המלחמה (1941-1939), זכה הצבא הגרמני בשורת ניצחונות על צבאות בעלות הברית, שהשתמשו באסטרטגיית הגנה קווית, וסבלו ממחסור בכוחות עתודה ניידים. הוא לא התקשה להבקיע את מערכי ההגנה שלהם, שלא היו פרוסים לעומק, באמצעות ריכוז כוחות עדיפים בנקודות ההבקעה, ושימוש בטקטיקת הבליצקריג, ולאחר מכן כיתר והשמיד את כוחותיהם הצבאיים.

בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה החלו שני הצדדים היריבים להשתמש באסטרטגיית ההגנה לעומק, או ההגנה הגמישה. ניתן למצוא לכך דוגמאות רבות, בעיקר במערכה הצבאית בחזית המזרחית. הדוגמה הבולטת והידועה ביותר לשימוש מוצלח בהגנה לעומק היא קרב קורסק ביולי 1943. במסגרת קרב זה הצליח הצבא הסובייטי לבלום את המתקפה הגרמנית על מבלט קורסק, ולגרום אבדות כבדות לכוחות הניידים של הוורמאכט, באמצעות הכנת מספר רב של קווי ביצורים, בעומק שהגיע לעשרות ק"מ מאחורי קו החזית, וריכוז עתודות ניידות רבות עוצמה בדרג האופראטיבי השני שלו.

חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה בו לצד המגן אין אפשרות, מסיבות שונות, לוותר על שטח, אפילו באופן טקטי (כלומר, זמני ולצורך שיפור עמדות), לא ניתן להשתמש באסטרטגיית ההגנה לעומק. סיבות אפשריות לכך הן מיקום מתקנים או משאבים צבאיים או כלכליים חיוניים בקרבת קו החזית, העדר עומק אסטרטגי או קרבה של קו החזית למרכזי אוכלוסייה חשובים, או חוסר רצון לנסיגה זמנית מסיבות פוליטיות או תרבותיות. ישראל, לדוגמה, נאלצה לנקוט באסטרטגיה של הגנה קשיחה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים (1973), בגלל המרחק הקצר בין קו החזית בגזרה זו לבין מרכזי אוכלוסייה ומקורות המים של ישראל. בניגוד לרמת הגולן, בחזית הדרומית, בחצי האי סיני, מול הכוחות המצריים, התנאים היו אופטימליים לשימוש בהגנה לעומק/גמישה, אולם ישראל נקטה גם שם באסטרטגיית הגנה קשיחה, בעיקר מסיבות פוליטיות (רצון להמשיך לשלוט על תעלת סואץ, ולא להעניק לצד המצרי הישגים קרקעיים).

"הגנה לעומק" בהשאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח הגנה לעומק משמש בימינו גם בהקשרים שאינם צבאיים, בכל מובן שקשור להימנעות מתקלות, כאשר המטרה היא לא להתמקד במניעת התקלה עצמה אלא לאפשר "בזבוז" משאבים מסוים כדי להילחם בגורמיה. כך למשל בהנדסה, ניתן לנקוט ב"הגנה לעומק" כשמאפשרים יתירות בתכנון: תכנון המערכת נעשה כך שהיא תמשיך לתפקד גם במקרה שאחד מהרכיבים או שילוב מסוים שלהם כשל. לרוב, תכנון שכזה יהיה קל יותר ביחס לתכנון "חסין-תקלות", שישאף להביא כל רכיב לשלמות תפקודית ולזמן-חיים ארוך ככל האפשר באופן אובייקטיבי. באופן שכזה, לדוגמה, בנוי המוח האנושי, שממשיך לתפקד כמערכת גם כשחלק לא מבוטל מהנוירונים שבו כושלים, הודות לאופן הקישוריות המורכב ביניהם. כך גם מטוסים, שמנועיהם מאפשרים להם לטוס בביטחה יחסית גם כשאחד מבין המנועים פסק מלפעול - זאת ללא קשר לתקן האמינות לפיו תוכנן כל אחד מהמנועים בנפרד. באופן דומה, באבטחת מידע המונח "הגנה לעומק" מתייחס לשימוש במספר טכניקות של אבטחת מחשבים, באופן שיקשה על תוקף פוטנציאלי לנצל פרצה או מעקף באחת משכבות ההגנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]